אתם מכירים את זה. רגע אחרי שמסיימים לנגן את ניגון 'ארבע בבות', שנחשב לאחד הניגונים העמוקים והמורכבים ברפרטואר החסידי, יש מסורת להתחיל לשיר מיד אחריו שיר קצבי ושמח שנשמע כמו שיר איכרים באוקראינית.
נִיֶע זשוּרִיצִי כְלאָפְּצִי /
שְׁטָאָ אִיז נאַמי בּוּדיעֶט /
מִי פּאַיעֶדעֶם דאָ קאַרטשינקו /
טאַם אִי וָודְקָא בּוּדִיֶעט
ובתרגום חופשי לעברית:
אל דאגה חֶבְרַיָּה /
מה יהא עלינו /
עוד נשוב אל הפונדק /
נרווה שם צימאוננו
הבנתם, חבר'ה? – "כלאפצי" הינו סלנג אוקראיני שמבטא לא סתם חבר'ה, אלא דווקא צעירים מלאי מרץ; אין מה לדאוג, תכף נגיע לבית המרזח ושם יהיה לנו וודקה… איך בכלל מילים כאלה הפכו לניגון?! ואיך מכל הניגונים החסידיים, דווקא הניגון הזה התמקם לו בכבוד אחרי הניגון הקדוש 'ארבע בבות'?…
השאלה מתחדדת לאור העובדה שאת המילים והלחן לניגון הזה לא חיברו איכרים אוקראינים אלא דווקא חסידים שאחראים לכמה מהניגונים העמוקים ביותר בעולם הנגינה החסידי.
אז מהו הסיפור של הניגון הזה? מי אלו ה'חבר'ה', לאן הם נוסעים, ומה באמת הסיפור עם הוודקה בבית המרזח?…
אני הולך לקפוא, הצילו!
הבה נחזור 200 שנה אחורנית. אחרי פטירתו של בעל התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי, ממלא את מקומו בהנהגת חסידות חב"ד בנו רבי דובער, המוכר בכינויו 'האדמו"ר האמצעי'.
כשאנשים מתחילים להגיע אליו ולבקש את ברכתו, הוא מסרב בתוקף כי הוא רואה את עצמו רק כאדמו"ר שמורה דרך בתורה ועבודת ה'. כך, בכל שבת הוא מדבר לפני הקהל שעות רבות של דברי חסידות עמוקים, כשלעיתים הוא נושא אפילו כמה מאמרים בשבת אחת!
עד היום נחשבים בעולם החסידות מאמרי האדמו"ר האמצעי לארוכים ומורכבים במיוחד. וכך, למשל, הוא התבטא פעם כי החלום שלו הוא שכשתלמידים שלו ילכו ברחוב ישוחחו ביניהם אודות המושגים העמוקים ביותר בחסידות – "ייחודא עילאה" ו"ייחודא תתאה"…
אבל לצד דברי התורה הללו הוא עשה דבר נוסף, שאולי לא היינו מעלים על דעתנו. הרבי הקים מקהלה, שבז'רגון החסידי כונתה "הקאַפליע".
לב, אתה חוקר ניגונים, חיברת את הספר 'נגינה לאור החסידות' ואתה עומד מאחורי הבלוג העשיר 'קיר הניגונים'. ספר לנו על המקהלה הייחודית הזו ועל הניגון הבלתי-שגרתי הזה.
לב לייבמן: בתרגום המילולי, נהוג לתרגם 'קאַפליע' – מקהלה, אבל זה לא מדויק. המקהלה בלקסיקון של היום זו שירה ווקאלית, מקהלה של משוררים, ואילו שם הכוונה לקבוצה ששרו ווקאלית יחד עם ליווי אינסטרומנטלי, שזהו ביצוע בכלי נגינה.
אמרו על המקהלה הזו שהיא עזרה לאדמו"ר האמצעי להישאר על קרקע, למרות כל העיסוק שלו בנושאים מאוד מופשטים. מסופר שלא פעם, באמצע שישב לכתוב חסידות, היה מזמן את חברי המקהלה ומבקש מהם שישירו וינגנו לפניו.
לב: ובכן, ביחס לניגון 'ניע זשוריצי כלאפצי' והתרגום שלו על הוודקה ובית המרזח, אז בכלל מדובר במשל… והנמשל הוא מחסידים שנוסעים לרבם, ומדובר במרחק של מאות קילומטרים שהם צריכים לעבור עם סוס ועגלה או ברגל ולהתמודד עם דרכים מלאות בוץ וסופות שלגים, כשבדרך הם מרגישים שהם עלולים תכף לקפוא בקור הרוסי…
צריך להבין שהחל מראשית ימי החסידות, הנסיעה לחצר האדמו"ר – לחגים או לתאריכים אחרים בלוח השנה – היא אחת החוויות המרכזיות באורח החיים החסידי. משאירים את המשפחה בכפר או בעיירה, לוקחים תיק קטן ויוצאים למסע, כשלעיתים הדרך הלוך וחזור יכולה לארוך משך זמן רב יותר מהשהייה בחצר הרבי עצמו.
אם נחזור לרגעים הקשים שעוברים על החסידים בדרכם לרבי, הם יכולים לשאול את עצמם: למה בכלל כל זה? בשביל מה אנחנו עוזבים את בית הכנסת, את סעודות החג עם המשפחה, את המוכר והרגיל, ומטלטלים את עצמנו לנסיעה ארוכה ומייגעת שכזו?…
הניגון 'ניע זשוריצי' הוא, אפוא, שיר הלכת החסידי. הוא מעודד את הצועדים שבסופו של דבר הם יגיעו אל היעד, אל בית המרזח של הנשמה. שם, בחצר הרבי, הם ינוחו ויתחממו וישיבו את נפשם באמצעות הוודקה, שזהו ה'משקה' בהגייה החסידית, כשהכוונה לתורת החסידות – פנימיות התורה, וכידוע "אין מים אלא תורה".
האדמו"ר החמישי של חב"ד, הרבי הרש"ב, התבטא פעם לאחר ששרו על שולחנו את הניגון הזה, ביחס לחסידים של האדמו"ר האמצעי: "הניגון הזה מציג לפניי דמות של חסידי אדמו"ר האמצעי. בדמיוני הנני מכניס את עצמי לדמות זו. חסידיו אכן לא דאגו אלא כיצד להגיע לבית המרזח, שם יהיה הכל כראוי. כך היה אכן באמת. בבית המרזח היה הכל כראוי. האדמו"ר האמצעי היה מסוגל לתת את מה שאיש לא היה מסוגל לתת, במלוא המידה".
לא ללכת לישון
השאלה היא, למה שיר לכת חסידי אינו יכול לספר לכתחילה על החסידים שנוסעים לרבי? בשביל מה צריך את המשל והנמשל? ואם כבר משל, למה המושא הוא חבורת פרחחים שכל מה שמחזיק אותם בדרך זו הידיעה שבסוף תגיע הוודקה…
הרב יהושע שפירא: האמת היא שחסידים בכלל נקטו במושגים בוטים, וכבר דשו בכך רבים. באופן כללי, התשובה היא שהשימוש במושגים אלה היה במכוון – כדי שגם הנפש הבהמית תבין את הדברים. כשמדברים בבוטות, במונחים חדים, גם הנפש הבהמית מצטרפת לסיפור.
חוץ מזה, נדמה לי שבאזורים בהם התגוררו הייתה לא רק הנפש הבהמית שלהם; הרי היו סביבם רבים כאלה שהייתה להם רק נפש בהמית, ואם כן זו הייתה השפה המצויה…
אבל בואו נחשוב באמת: הרי אנחנו חפצים להתעורר, להפוך את הבדלי המשקל שיש בתוכנו בין הנפש האלוקית והנפש הבהמית. הנפש הבהמית שולטת בנו על כל ממדי החיים במחשבה דיבור ומעשה, ואילו הנפש האלוקית אמנם מכירה את האמת אבל הדברים לא חיים באישיות שלנו. החסידים, אם כן, רצו להפוך את התודעה הזו, כך שהכל יהיה מלא וחדור בחיות של הנפש האלוקית. אבל בשביל זה צריך לעשות ביזנס גם עם הנפש הבהמית, צריך להסביר לה את היוקר של הדברים בשפה שלה, וכשמדברים על וודקה – היא מבינה מה זה…
כשהעגלה נתקעה בבוץ, כשהשלג כיסה את הדרכים, ובכלל כשהמוטיבציה החלה לרדת, בא הניגון ומודיע שאין מה לדאוג. הוא הרים את מצב הרוח של החסידים והזכיר להם למה הם בכלל יצאו לדרך.
הרב שפירא: מי שלא שר 'אל דאגה חבריה' בדרך, כשהוא סוף-סוף מגיע לבית המרזח – הוא הולך לישון מיד, הרי הדרך הייתה כל כך מתישה… לעומתו, מי שכל הדרך זימר ושר, כשהוא מגיע לבית המרזח, הוא מתרומם עד בלי די.
מצאתי גם משמעות עמוקה יותר לניגון הזה. זה היה בהתוועדות חול המועד סוכות תשי"ז, בסוכתו של הרבי מלובביץ' זי"ע. הייתה שם קבוצת אורחים, תושבי כפר חב"ד, והרבי ביקש מהם לשיר ניגון שמח. כשהתמהמהו, הרבי אמר להם: "בכל כפר חב"ד אין אחד שינגן ניגון שמח?!…" והרבי הציע: "בינתיים תנגנו ניע זשוריצי כלאפצי"…
כשהסתיימה השירה, הרבי התחיל לדבר על המילים של השיר ונתן להן פרשנות עמוקה, כשהדרך הארוכה, בית המרזח והוודקה שממתינה בסוף, הם לא רק מרכיבים בסיפור של חסידים שנוסעים לרבי, אלא זהו בעצם הסיפור של מסע החיים של כל אחד, כולל הרגעים הללו בהם אנחנו מאבדים את הדרך, מתרחקים מהיעד ושוכחים מהמטרה.
השיר הזה, הסביר הרבי, מתכתב עם פסוק מספר שמואל: "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח". יש לנו הבטחה שגם מי שאיבד את הדרך, סופו למצוא אותה ולשוב אל המסלול.
הרב שפירא: כשאדם נמצא בדרך, הוא שומר תורה ומצוות אבל לפעמים הוא איננו חש את הבְּעֵרָה, את הוודקה, אומרים לו: דע לך שאתה בדרך לשם, וכשתגיע לשם אתה תגלה שכל האישיות שלך באמת בערה, גם אם מבחוץ עוד לא ראית זאת. אין לך מה לדאוג, כל הדרך שהלכת צעד אחר צעד, גם כשהיה חושך ואפילה, הכל יצטרף לבערה ולמסיבה הגדולה…
שילוב שכזה
עד עכשיו דיברנו רק על המילים. הניגון מורכב משני חלקים: החלק הראשון שמורכב רק מהמילים, והחלק השני ללא המילים. החלק הראשון הינו פחות שמח, ואילו בחלק השני באה השמחה עם הקצב…
לב: הניגון 'ניע זשוריצי כלאפצי' הוא למעשה סוג של מקאם, זה סולם הקיים במוזיקה מזרחית. וזה דבר מעניין, כי הניגון הזה נכלל בקטגוריה של ניגוני שמחה, ניגוני שמחה וריקוד. הוא ניגון מהיר וקצבי, ואנחנו רואים שהרבה ניגוני שמחה אינם בסולם מז'ור, של אדם שהגיע כבר אל היעד והוא בעונג ואושר, אלא שהמקאם – הסולם – הזה שנקרא גם 'פריגיש', זה שהמוסיקולוגים קוראים לו 'סולם אהבה רבה', מבטא מאוד כמיהה מוגברת, כמין רצון אין-סופי כביכול. תשוקה מעל לטעם ודעת, רצון בלתי מוגבל למשהו…
פרופ' אלן קוסקוף, חוקרת מוזיקה, ערכה מחקר מקיף על ניגונים חסידיים ופרסמה אותו בספרה 'מוזיקה בחיי ליובאוויטש'. היא בחרה להציג את עיקר התזה שלה ביחס לשני ניגונים, 'ארבע בבות' ו'ניע זשוריצי כלאפצי', שבשניהם מאפיינים זהים שמסבירים, לדעתה, את המסורת שהשתרשה לנגן את 'ארבע בבות' ולאחר מכן את 'ניע זשוריצי'.
על 'ארבע בבות' דיברנו בהרחבה בהזדמנות אחרת, אבל לגבי 'ניע זשוריצי' הפרופ' קוסקוף חילקה את הניגון לשלוש תנועות שמשקפות לדעתה שלושה חלקים. החלק הראשון – תחושת האפסיות של האדם; החלק השני בו הוא עושה עם עצמו משהו; והחלק השלישי זה שלב הכיסופים והדבקות.
לב: אנחנו שומעים בתנועה של הניגון בתחילתו אדם שנמצא במצב רוח ירוד, הוא דבוק לרצפה, הוא סמרטוט, ולמרות זאת לאחר מכן הניגון משתנה ומזהים בו זליגה של אוקטבה שנועדה לרומם אותו לעולם אחר, וכך הלאה והלאה. יש כאן עליות וירידות, כי באמת העולם שלנו עולה ויורד ואנחנו מוכרחים להבין שהכל מכוון מלמעלה, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". וביחס לכל התזוזות שיש לנו בחיים אנחנו נדרשים להיות נסוכי ביטחון, והניגון הזה נוסך ביטחון: "אל דאגה", הוא אומר. השורה התחתונה היא שהכל יהיה טוב, אנחנו נגיע ליעד שלנו.
נריה, לא סתם נבחרת לבצע את 'ניע זשוריצי' באלבום 'צמאה'. אמנם אתה סולן של התזמורת העממית, אנסמבל הפיוט, אבל בהקשר לשיר החסידי העתיק הזה, הוא גם חלק מפס הקול של בית הולדתך…
נריה מויאל: בהחלט, השיר הזה מוכר לי מבית אבא ז"ל, שלמד אותו מפי חסידים. תמיד כשהוא רצה להתחיל בניגונים בסעודת שבת ולא עם פיוטים מזרחיים, הוא פתח עם 'ניע זשוריצי', רק לא עם המילים באוקראינית…
נולדתי בירושלים וגדלתי במשפחה דתית לאבא עולה ממרוקו ואמא גיורת מגרמניה. אמי נחשפה בשלב מסוים לעולם החסידות, 'נדלקה' על זה ושלחה אותי לתלמוד תורה של חב"ד. כך יצא שהבית תמיד היה בית משלב, בצורה מאוד צבעונית ומאוד יפה. ובהתאם לכך, יצאנו גם אנחנו כאלה – גם וגם…
בילדותי, המוזיקה מאוד דיברה אלי. חלמתי להיות זמר, כפי שילדים תמיד חולמים… הייתי קופץ על הבמות בהופעות של אברהם פריד, ואני הייתי מרוגש כשהוא היה נותן לי להכריז איזה משפט במיקרופון…
אחרי שסיימתי את הלימודים בבית הספר, עברתי ללמוד בישיבת חב"ד. בשנה הראשונה ב'תומכי תמימים' למדתי אצל אחד הרבנים שמעבר לשיעורי החסידות שהיה מלמד, הוא היה לוקח אותנו למקום אחר בעיר, לאיזשהו בית כנסת, שם הוא היה מארגן מבעוד מועד שתיה מתוקה וכיבוד, והיינו יושבים ולומדים ניגונים – ניגונים מוכרים יותר וניגונים יותר נדירים, וזה היה בשבילי מאוד חזק. הוא היה מגיע עם טייפ עם הקלטות ישנות, ואנחנו היינו חוזרים ומשננים ולומדים את הניגונים הללו.
אבל למרות שנהנית בישיבה, הרגשת קצת לא שייך…
נריה: כשהייתי ב'חדר' והייתי חוזר יום-יום הביתה, כאמור, הבית היה יותר צבעוני, פתוח ומשלב. בישיבה זה כבר היה אחרת. זה לא שלא הרגשתי טוב, הרגשתי מעולה ומאוד נהניתי, אבל איפשהו הייתה אצלי איזו תחושה של 'אאוטסיידר' וגם חגגתי על זה… בכל אופן, אחרי התלבטויות, החלטתי שאני מעוניין לעזוב את הישיבה ולעבור לישיבה תיכונית. נכנסתי לישיבה תיכונית מאוד תורנית, ושם הייתה לי שנה מדהימה.
הר"מ, המחנך שלי, שראה שאני מתקשה בלימודי הגמרא, נתן לי הקלה – הוא אפשר לי לעלות לישיבה הגבוהה הסמוכה, ושם קבעתי חברותא עם בחור מבוגר ממני בענייני אמונה. הר"מ רק ביקש ממני: תהיה מוכן ביום שישי למבחן. כך הייתי עושה 'משמר' ביום חמישי, ישבתי כל הלילה עם איזה שמיניסט, והוא היה לומד איתי את כל החומר.
כל הדרך מירושלים ובחזרה
אבל לקראת סוף השנה גילית שאפשר לעשות עוד דברים ביום חמישי בלילה, חוץ מלשבת וללמוד ב'משמר'…
נריה: התחלתי ללכת לשער של היישוב, לעצור טרמפים ולנסוע לירושלים. מה עושים בירושלים? מסתובבים ברחובות, 'מגלים את העולם'… זהו, זה תפס אותי, וכך לא באתי מוכן למבחנים, אבל עדיין נשארתי במסגרת, עוד הצלחתי לשרוד. אבל לאחר זמן מה הודעתי שאני עוזב ולא ממשיך לעוד שנה. החלטתי ללכת לישיבה תיכונית שהקטע שלה היה סביבתי, כולל טיולים וכדומה, וזה היה נראה לי משהו מאוד מאפשר.
כשהגעתי לישיבה הסביבתית הייתי שם בחודש אלול, אבל כשחזרנו אחרי החגים קרא לי הרב ואמר לי: "אנחנו לא מכון לחזרה בתשובה"… – כך הוא אמר לי, "אתה מערער את לבם של התלמידים בכיתה"… הדברים שלו לא נאמרו סתם. באמת הייתי מעלה שאלות קשות כלפי הרבנים, ויכול להיות שזה היה בטון מתריס מעט, כי שם הייתי מונח באותה עת, רציתי להבין מה קורה פה… אבל זה כנראה היה יותר מדי, והרב אמר לי "אל תחזור לכאן…".
זה כבר ממש שבר אותי. מאז לא למדתי תורה במשך תקופה ארוכה, אבל הייתי ברוח טובה. הייתי מסתובב עם אנשים שמשדרים חיוביות, אבל החוויה הפנימית שלי הייתה קושי מאוד גדול. כעס, מרד, לא ראיתי את הצורך במסגרת. וכך, אחרי תקופה, מצאתי את עצמו יחד עם קבוצה של חבר'ה שהתקבצו וחיו בטבע. היינו חיים בצפון, ליד המים, מנגנים המון, ופתאום שם הרגשתי שאמא-אדמה מחבקת אותי. פתאום הכל נהיה רך ועדין ונעים, ולא ראיתי צורך בכלל לחזור לעיר. באותו זמן, מבחינת אורח החיים וההתנהגות היומיומית התנתקתי לגמרי מהעבר שלי, עד שהיה לי עניין להיות דווקא להפך.
אבל למרות מרד הנעורים, היה משהו שתמיד נשאר איתך…
לאורך כל המסעות והיכן שלא הגעתי, גם בשיא התקופה הזו של גיל ההתבגרות, כשחיפשתי מה הסיפור שלי, אם היה משהו שהלך איתי תמיד בלב שקט – אלו היו הניגונים.
איכשהו, בחוויה שלי הייתי מרגיש מוזר, אנשים לא הבינו מה זה ה'בויבוי' הזה, מה אלה הבכיות האלה… זאת לעומת הפיוטים שעוברים בצורה הרבה יותר נעימה גם לאנשים שלא מכירים אותם. בכל אופן, גם עם החבר'ה הללו בטבע ניגַנו הרבה שירי תפילה, לאו דווקא מז'אנרים דתיים, כשבתוכם היו פסוקים ודיבורים אל ה'.
אחרי כמה שנים בטבע, עזבת את הארץ ועברת לחיות בחו"ל. מה קרה דווקא שם, רחוק מהבית?
בגלל שגדלתי כדוס, נדרשתי כל הזמן לתת קונטרה… אבל פתאום, כשעזבתי את הארץ, לא הייתי צריך את המגננה הזאת, ופתאום ראיתי שיש לי כאלה מתנות בדבר הזה. למשל, אני זוכר שבאיזשהו פסטיבל היה איזה נגן קלרינט שלא עזב אותי ורצה שאני אלמד אותו את הניגון 'אימתי קאתי מר'… בינתיים, גם השם שלי חזר להיות נריה, כשלפני כן החברים שלי כינו אותי נרי, נרג'ה וכדומה, ופתאום כששאלו אותי איך קוראים לך, השבתי בטבעיות: נריה.
עברתי עם החבורה לצרפת, שם התחברנו לחבורה של איטלקים שהלכו ברגל מדרום צרפת לדרום ספרד, כשבדרך עצרנו לנגן שירים איטלקיים בכל מיני כפרים קטנים… אבל בסופו של דבר חזרנו לארץ, הלכתי לקיבוץ ובהמשך הגעתי לבית ספר למוזיקה בירושלים.
באותה תקופה הייתי מגיע הרבה לצפת, שם הייתה חבורה של חבר'ה שחזרו בתשובה ולמדו באיזה בית מדרש והייתי מגיע אליהם לשבתות. בשלב מסוים הם התחתנו בזה אחר זה, וכשהייתי מגיע לחתונות שלהם, בדרך כלל הייתה שם איזו להקה מדהימה שהייתי שומע אותה ומתפעל ואומר לעצמי: מה זה הדבר הזה? זה היה מוזיקה ישר לפנים, והכל היה מתוך ווייב כזה של מוזיקה צוענית… בחתונה אחת הלכתי לבעל ההרכב – זה היה נאור כרמי – ואמרתי לו: "אני איתכם"… הוא אמר לי, "יש לך חומרים לשלוח לי?". כמובן לא היו לי חומרים, אבל משהו בי תפס אותו והוא אמר לי: "טוב, אתה מוזמן לאולפן שלי…"
התחלתי להקליט חומרים אצל נאור באולפן, ומאז, באופן תהליכי, הפכתי להיות הזמר של התזמורת העממית.
ומהתזמורת העממית נאור לקח אותך לפרויקט של 'צמאה'…
מה שמעניין הוא שדווקא עבורי נבחר הניגון 'ניע זשוריצי' שאבצע אותו, שהוא בעצם ניגון של מסע. זה לא מדבר על חסידים שכבר הגיעו אל הרבי, אלא על כאלה שהם עדיין בדרך והם שמחים בה. אפשר לשמוע את זה בניגון הזה שכולו שמחה וגם געגוע… זה מקאם חיג'אז, או כמו שמכנים זאת 'סולם אהבה רבה'. אתה יכול להרגיש את ה'קווצ", את הכיסופים והרצון והייחול הזה, אבל הכל קורה מתוך רצון ועונג.
הדבר האמיתי שקורה, זו הדרך, וכשמבינים את הנקודה הזו אפשר לשמוח באמת. אם הייתי יכול לחזור לשם, הייתי מנסה לומר זאת לנריה של הימים ההם. היו גם רגעים שידעתי לעשות זאת, כי באמת הכל מדויק והכל ממש קורה כפי שצריך לקרות. אם פעם נשברתי ובכיתי על כך שהעיפו אותי מהישיבה, היום אני רואה עד כמה שבעקיפין ובדיעבד זה סלל לי את הדרך.
הכל משתבש לטובה
לב: בסופו של דבר, הניגון הזה הוא הניגון של כל אחד מאתנו. לכל אחד יש אתגרים, עליות וירידות, החיים רצופים בכל מיני הפתעות ואנחנו זקוקים לעוגן חזק. הניגון הזה מסמל שגם מי שנתון בעיצומו של אתגר, הוא חווה מלחמה ויש לו קשיים ומניעות ועיכובים – בסופו של דבר, כל אחד עתיד להגיע לגאולה הפרטית שלו ויחד נגיע לגאולה הכללית של עם ישראל.
הרב שפירא: הקשיים של החיים גורמים לעיתים לאדם להשתעבד, לקרוס תחתיו, הם מנהלים אותו. הקשיים המרכזיים בתוך עבודת ה' הם כאשר האדם לומד תורה ומקיים מצוות ולא מרגיש טעם. במצב הזה, הרבה אנשים מגיעים לידי ייאוש, כי הם רואים שהחיים שלהם כל כך רחוקים ממה שהם אמורים להיות.
בשביל זה יש לנו כאן ניגון של חיזוק, מלא בחיוּת, שקורא לנו לא להסתכל לעבר העניינים הללו, לא לתת להם להציב את התמונה באופן הזה, כי התמונה האמיתית אחרת לגמרי. הקשיים קיימים, אבל זה משהו שולי, חלקי ורגעי, וכשאדם מביט לעבר החלק הנכון של התמונה, שם הכל מאיר וחי אור אלוקי, וכך ממילא הכל מתהפך אצלו – לטובה.
