שמונה חודשים טולטלנו בסערה מבעיתה של דאגות ופחדים, כאבי לב וייסורי נפש. אנחנו מבקשים להקל את החרדה ואת האשמה ומחפשים מזור אצל מומחים. פרשננו לענייני ערבים, מומחה לביטחון לאומי, או אולי רופא משפחה. הסערה הזו מתחוללת בתוכנו, אבל כלפי חוץ רבים משותקים וחסרי אונים.
גם אני מחפש תרופה למצב הזה, ואני חושש כי הניסיון להיות צרכן חדשות אובססיבי לא מיטיב עם מצבי. לזכותי יאמר כי אני מחפש 'חוות דעת שנייה': אני רואה את כל המהדורות בכל הערוצים בכל השפות. כולל אלג'זירה. שומע את כל המומחים. מתלהם עם המתלהמים ומיואש עם המספידים. מצליב את כל שברי המידע כדי לקבל תמונה שלימה ואז, רגע לפני הפיצוח, איזה ילד שלי טורק דלת ואני מחסיר פעימה ומשחרר צווחת איבוד שפיות. כל הפאזל התפרק לי שוב.
בתוך תוכי אני יודע שתפיסת המציאות שלי מעוותת ולא נכונה. יש גורמים, בעלי עניין ובעלי זרוע, בעלי ממון ובעלי תאוות, שרוצים להנדס אותי לחשוב ולהגיב ככה, מסיבות פוליטיות וכלכליות. אני יודע שהחסידות יכולה לעזור לי, בהיותה גם כן 'תורת נפש'. קשר לא נכון עם המציאות לא רק ממלא את הנפש בחרדה ובעתה, אלא מנתק אותי מההווה וממהות החיים. הרגשות הרעים הם רק סימפטום לניתוק מהשם יתברך. אני מחפש מומחה אחר. מומחה לקשר נכון עם המציאות. מומחה לעבודת נפש. מיד אני חושב על הרב נעם שפירא, מ'בית הספר לתורת הנפש'.
הרב נעם שפירא גדל בישיבה לצעירים בירושלים וברח משם בנעוריו כדי להיות בין המקימים של ישיבת 'עוד יוסף חי' של הרב יצחק גינזבורג, בקבר יוסף שבשכם. אני זכיתי ללמוד ממנו כל רגע שהיה אפשר, כשלמדתי בגוש קטיף. מאז נפרדו דרכינו. הרב לימד בכמה מקומות והקים את 'בית הספר לתורת הנפש' בירושלים ואני הולך אל הדוקטור לקבל מרשם, או קוויטעל.
קריאה גיאופוליטית בקפה
לילה טוב לרב נעם שפירא. זהו מפגש מחמם לב עבורי במיוחד, אחרי שלא התראינו ולא דיברנו כמעט תשע עשרה שנה. זמן רב רציתי לדבר איתך. מאז שלמדתי ממך חסידות, ליקוטי מוהר"ן, התבוננות חב"דית ומדיטציה יהודית בשיטת הרב גינזבורג – דברים שהותירו בי חותם עמוק ומשנה חיים – אי אז בדיונות היישוב 'שירת הים' בחצר הקרוואן שלך אל מול חוף המואסי, מים רבים ונחלת עברה על נפשנו. היינו שם והנה אנחנו כאן. אתה בינתיים גדלת והפכת להיות מנהל של 'בית ספר לתורת הנפש על פי תורת החסידות'. ובתקופה המשוגעת, הכואבת והיפה הזו, אני כל כך רוצה למצוא מזור ותחבושת לשברי הלב. עם מי יהיה נכון לדבר על זה כמוך, שאת חייך הקדשת לעבודת הנפש על פי תורת החסידות.
הייתי שמח לדבר גם 'על זה', אבל במקום לדבר 'על זה', אבקש לדבר 'את זה'. בשנה האחרונה, כל אחד חווה חרדה ודאגה, לחצים וקריעות, משברים וצריכת חדשות אובססיבית. אם יש רופא נפש שחשוב לי לשמוע במצב הזה זה אותך, שבימים שבשגרה מתמודד עם כל זה אצל מטופליו ואצל תלמידיו, על אחת כמה וכמה במצב כזה של סכנה כללית ולאומית.
איך לפי דעתך תורת החסידות יכולה לעזור לבן אדם להתמודד עם חרדות ודאגות, בזמנים שבשגרה ובזמנים של גזירות ואיומים גדולים על כל ישראל. איזו גישה? איזו זווית פרשנית? אילו כלים יכולים לעזור?
נדבר על הדברים בשורש שלהם, בעיקרון, ואחר כך – איך הם מיושמים בפועל, מול החרדות של אנשים. אחד האתגרים הגדולים של הקיום האנושי הוא להתמודד עם האי ודאות, עם החששות והדאגות שמוטבעות בעצם טבע הקיום בכלל.
לפני שנדבר על החסידות, בפשט התורה יש פרשייה שמדברת על כל מיני ניסיונות אנושיים להתמודד עם 'אי ודאות' כביכול. בעולם העתיק, וגם בעולם שלנו, יש כל מיני כלים שמתיימרים לפתור את המצוקה הקיומית הזו. כמו 'אובות', 'ידעונים' ו'דרישה אל המתים'. האדם משווע לדעת 'מה יהיה?', והוא דורש בדרכים הללו.
התורה שוללת בחריפות את הניסיון הזה, ונותנת מענה לדרך הנכונה – "תמים תהיה עם ה' א־לוהיך". ההדרכה ליהודי מאמין היא – "נכון שהעולם מלא בצרות, בדאגות, בהפתעות לא נעימות, אבל אל תנסה להתגבר על זה בצורה מלאכותית, בעזרת כלים מיסטיים, ובמידה רבה גם לא בצורה שאתה מתיימר 'לקחת את גורלך בידך' בצורה שלמה ומלאה", שזאת הדרך הקלאסית של האדם המודרני, שממנה בא הכוח של המדע והטכנולוגיה והיכולת לשלוט בעניינים. האדם המודרני, כמו הקורא בקפה והמעלה בסיאנס, בעצם מתיימר לצמצם את חוסר הידיעה ואת חוסר השליטה שלו במציאות, אלא שעושה זאת באמצעות הידע והטכנולוגיה והמדע. ההדרכה של התורה אומרת: "עזוב, זה לא ילך. תוותר על זה מראש".
מה שאתה בעצם אומר זה שיש בעיה מובנית של חוסר ידיעה, ספק וחוסר אונים בקיום האנושי. זה תמיד היה ותמיד יהיה. עכשיו, איך מתמודדים עם זה? יש אנשים שאומרים: 'אני כל כך רוצה לדעת את העתיד שאני מוכן להסתפק בידיעה לא מבוססת', יש שאומרים – 'אני אדבק רק בידיעה מבוססת, אך אלחם באי הידיעה על מנת לצמצם אותה'.
למשל 'לדרוש אל המתים' – 'אני בוחר ללכת לזקנה מסתורית שתגיד לי כל מיני דברים, או שהמתים יחזרו לעולמנו ויגלו לי דרך תזוזת כוסות, או צירופי מקרים הכוכבים יגידו לי מה יקרה'. התורה אומרת: "אל תנסה לפתור את זה ככה. זה לא פתרון". מהצד השני, האדם המודרני אומר: 'אני אנסה לצמצם את אי הידיעה, גם אם לא אקבל תשובה מוחלטת. אני אקח אחריות, אנתח את הלוגיקה, הסטטיסטיקה, הגיאופוליטיקה. ככה אדע להישמר מטעויות'. ואתה אומר לאלה וגם לאלה: "חבל על הזמן, זה לא יצליח".
אני אומר שבאיזשהו מקום אין הבדל מהותי בין דורש אל המתים לבין מי שעושה לעצמו איזושהי פוליסת ביטוח בצורה שונה.
תמיד המדענים סונטים בדתות השייכות לדעתם לתחום הידיעה המעורפלת. הדתיים הפרימיטיביים דורשים אל המתים, מאמינים בקמיעות והם מאמינים בבבות ובאלים – מבחינתם כל זה "מישמש" אחד אחיד. אתה לעומת זאת אומר: מבחינתי המדע והמיסטיקה עם כל המיסטיקה – הכל מישמש בחדא מחתא.
כן. שניהם בריחה מהפתרון האמיתי.
מתברר לי יותר ויותר, ככל שעובר הזמן – ובעיקר אחרי הקורונה שערערה מאוד את הביטחון המדעי המודרני הזה – שזאת אשליה לחשוב שאנחנו כבר במציאות שאין בה צורך לפתור את החרדות ואת האי ודאות.
יש מומחים שאומרים שאנחנו על פתחה של מלחמת עולם שלישית. האמת שלא צריך מומחים בשביל זה. עד לא מזמן רווחה בעולם האשליה שאנחנו בעולם שאחרי הסופות הגדולות והטלטלות של המלחמות. היומרה של האדם המודרני לפתח את המדע, הטכנולוגיה והארגונים הבין לאומיים ובכך להגן על עצמנו בפני הכאוס של העולם – מתרסקת אל סלעי המציאות. אם האדם רוצה לשמור על שלמותו הנפשית מפני הכאוס שאנחנו חיים בו, הוא צריך למצוא פתרון אחר.
הפתרון האחר הוא "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".
יש פירוש רש"י יפהפה על הפסוק הזה שאומר, "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו". מה שרש"י אומר פה בעצם זה: "תתגבר על הניסיון להגיע לוודאות, להיפטר לצמיתות מן הספק. במקום זה תבחר בדרך הנכונה, שהיא 'להניח את עצמך על הקב"ה'. אז אתה מקבל את המנוחה ואת השקט האמיתיים.
סטטיסטיקה נורמטיבית וודאות אלטרנטיבית
איך תקבל את המנוחה ואת השקט האמיתיים האלה?
אנחנו מציעים ודאות וביטחון אלטרנטיביים. אנחנו לא יכולים לדעת "מה יהיה?", ובוודאי לא 'לשלוט על מה שיהיה'. תמיד נישאר לעמוד מול ערפל של חוסר ודאות. כך הוא טבעו של העולם. אבל אנחנו יכולים לקבל ודאות אחרת – ודאות אלטרנטיבית.
אפשר להגדיר אותה בשלושה שלבים:
השלב הראשון הוא – להבין ששום דבר לא קורה במקרה. כל דבר שקורה הוא מאת הבורא.
האמונה השניה היא – שהבורא הוא טוב מוחלט, והוא רוצה רק טוב ועושה רק טוב.
בשלב שלישי, המסקנה המתבקשת ממילא, מצירוף שתי ההנחות האלה היא – שיש ודאות שיהיה טוב. גם אם אני לא יודע איזה טוב ואיך הטוב הזה ייראה – יש לי שקט פנימי, וודאות שמה שיהיה הוא טוב. גם אם אין לי תפיסה איך הוא ייראה וכמה יכאב לי שהוא יבוא – אני מסכים להיות איתו.
מניין השלבים והעקרונות הללו מגיעים? האם אתה פשוט נשען כאן על 'אמונה תמימה'?
כן. זה קשור לאמונה. כמובן שאפשר לפתח אותה, לבנות אותה, לבסס אותה, אולם זאת אמונה שבאופן טבעי נמצאת אצל כל אדם. זאת אמת יסודית. לפעמים צריכים רק לגלות את האמת הזאת בתוך הנפש. הנפש יודעת את האמיתות של עצמה ושל הקשר שלה עם הבורא. האמונה הזאת מביאה למסקנה שדיברנו עליה, שהיא מסקנה רגשית וקיומית, שיהיה טוב.
כשאני חושב על זה, זאת ודאות שונה. השאלה היא אם הרגשת הוודאות הזאת יכולה להיות חזקה ואפקטיבית כמו הצורך שלי בוודאות מוחשית? בעוונותיי הרבים, אני מרגיש את זה ש'אנחנו בדרך למלחמה כוללת עם איראן' חזק ומוחשי יותר מאשר את זה ש'שום דבר לא קורה סתם ושהכול לטובה'.
קודם כל, צריכים להיות קצת ענווים ולומר בכנות ש'אנחנו לא יודעים' אם תהיה מלחמה כוללת עם איראן או שלא תהיה. רק 'חוששים שתהיה' ואולי גם 'יכולים להעריך שתהיה'. יש דברים שהם מפתיעים, טובים ואולי גרועים. אולם באמת אין לנו יכולת להתמודד עם העתיד.
קצת הלכתי לאיבוד…
אני כרגע מדבר רק על ממד אחד, ראשון אך יסודי, של הדרך להתמודד עם חוסר היציבות שבמציאות. כמובן שיש עוד ועוד ממדים. זה כאמור העיקרון, האידיאל.
ואיך קונים את זה בנפש?
תיארתי את המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע. הדרך להגיע לשם – זאת כבר שאלה אחרת. יש צורך לבסס את האמונה, קודם כל בעצם קיומו של הקדוש ברוך הוא. זה במובן מסוים קל יותר, כי לרוב האנשים יש אמונה בסיסית בקיומו של כוח עליון, גורם מסדר, איזשהו היגיון שאי אפשר להתכחש אליו, במבנה הפנימי של העולם. כך אפילו לגבי אנשים שמכריזים על עצמם כאתאיסטית וכופרים.
החלק היותר מורכב הוא לבנות את האמונה שהוא טוב. כאן גם דתיים חווים אותו לפעמים כ'נוקם ונוטר' ר"ל, או כ'שופט מאיים'. אנשים לא דתיים יכולים לחוות אותו כגחמתי, כמשתעשע בגורלותיהם.
ובטח שצריכים להאמין שהוא "מישהו", שאכפת לו, שהוא לא סתם חוק טבע ניטרלי.
כן, אדם לא דתי יכול לתפוס את הבורא כסתמיות. זה ריק. זה בוודאי לא משהו שאפשר להגיד עליו שהוא טוב. אם אנחנו רוצים לעזור לאנשים לשרוד את העולם, בוודאי בתקופה כזאת מאתגרת, זאת בטח נקודה שצריכים להשקיע בה מאמצים לבנות אותה.
ספקנות מוצהרת ואמונה מסותרת
וכמו שרוצים לפתח את זה, יש תקווה עצומה נטועה בנפשות לגלות שזה אכן ככה.
אני חושב שאנשים יכולים להבין את זה וככה גם רואה מניסיוני – גם במסגרת הקבוצות שאנחנו עובדים איתן במכללה וגם בתהליכים אישיים שאני עושה עם אנשים. במקום הפנימי, הלא מודע, אנשים מאוד רוצים לגלות את הבשורה הזאת – שיש מי שמנהל פה ושהוא טוב. אלא שהם לא מצליחים להרגיש את זה, כי הם פגועים. הם חווים סבל וכאב, וקשה להם. אבל עדיין יש להם כמיהה פנימית, שמשקפת איזושהי אמונה נסתרת. אני בוחר לפרש את זה ככה: יש מקום מאוד מאוד עמוק בתוכם שבו הם כבר מאמינים בזה. הם צריכים – אם הם יכולים ומסכימים – לעשות את תהליך הגילוי ולהתחבר למקום שקיים בתוכם שבאמת מאמין בזה.
בוא ננסה לבחון את זה. נגיד שאני שומע חדשות ורואה שהולכת לפרוץ מלחמה עולמית, ומדינת ישראל תיחרב. מה יהיה על גורלי, על חיי, על גורל משפחתי, על חלומותיי? יש מצב שהכול ייהרס. זאת באמת שאלה טובה. עכשיו אני אומר לעצמי: ה' הוא טוב, ואני מאמין שמכל הדבר הזה יצא בסוף טוב. ככה זה עובד?
ככה בדיוק. כמו שאמרתי, זאת נקודה ראשונית, ואחריה אפשר להמשיך לעוד מקומות. אבל חשוב שהיא תהיה מבוססת.
מציאות מערערת וקרבה מתגברת
למה רש"י מחבר בין הקבלה התמימה של המצב כמו שהוא לבין להיות "עם" ה', "עמו ולחלקו"?
מכיוון שכך הוא מפרש את המשמעות של "להיות עם ה'" – 'להיות עם ה" פירושו שאני לא מנסה להחליף אותו. כשאני לא מנסה להחליף אותו, אני בעצם מוסר את עצמי בידיו. אני לא מייצר התנגדויות מול ההשגחה שלו ומול הניהול שלו של העולם. אני לא כועס עליו.
יש סוג של קירבה מיוחדת במצב הזה, שאני מתמסר למצב ומקבל את הייסורים באהבה.
דווקא במצב כזה, כשאדם צריך להתמודד עם קושי או חרדות לקראת קושי, יש הזדמנות לאיזושהי אינטימיות מאוד מיוחדת עם הקב"ה. כל עוד אני מבין את מה שקורה ויכול להסביר 'למה זה בעצם טוב?' – אני פחות צריך אותו. אני בסדר, אני יודע להתמודד, אני כבר ממונה שמחליף אותו בניהול העולם. דווקא כשאני קצת מאבד את היציבות שלי מצד עצמי, או את היכולת שלי להישען, את ההבנה והפרשנות – אני נדחף ונדרש להתמסר לידיו.
אם יש צרה ואני כבר רואה את הפתרון, אז זה כמו בבדיחה על האתאיסט שחיפש חנייה ונשבע לאלוהיו לקבל את עול מלכותו אם ימצא חנייה. וכשלפתע מצא חנייה פלאית אמר 'לא משנה, הסתדרתי'. גם אני יכול להגיד לו, "תודה, הסתדרתי". אני לא צריך את ה' בשביל זה. המציאות אומרת לי את זה.
יש רב שמאוד אוהב את הרב קוק, אופטימיסט חסר תקנה. בכל התפתחות פוליטית או גאו-פוליטית שקורית, תמיד יש לו הסברים מבריקים למה זה מעולה, ותיכף בזכות זה תרום קרנה של ישראל. אבל באמת יש מקום שלהיות עם ה' זה להיות עם החושך הזה, עם חוסר הוודאות, עם האימה, עם הקבלה והתמימות, ועם זה שאין לך הסבר. אז באמת אתה יכול להתחבר לרובד יותר פנימי בא־לוהות שהוא לא הרובד שבו ה' מתגלה כאסטרטג מבריק שעושה מהלכי שחמט קוסמופוליטיים. אתה נשאר עם האין הא־לוהי.
מסכים.
יש פה אמירה גם כלפי אנשים מאמינים וגם כלפי אנשים לא מאמינים. כלפי אנשים מאמינים היא אומרת: אם תנסו עכשיו סגולות בזוהר, או לשמוע רב שחזה משהו בחלום, גם אם זה לא נחשב דרישה אל הידוענים ואל האובות, יש בזה נטייה לכיוון הזה. גם אלו שמנסים נורא לסגור את התמונה ולראות את המהלך עד הסוף, וחוזים שחורות – גם הם לא בכיוון. גם אם חשוב שיהיו אסטרטגים ומדינאים, העמדה הנפשית צריכה להיות עם נימה עמוקה של עין טובה, כי מה שלא יהיה – אנחנו בידיים של ה'.
אז זאת הרמה הראשונה – תמים תהיה עם ה' אלוקיך. אנחנו קוראים לזה ודאות אלטרנטיבית. אני מוותר על הוודאות של 'אני יודע מה יהיה'. במקומה ותמורתה יש לי את הידיעה שמה שלא יהיה – זה ממנו וזה יהיה טוב.
ביטוחי שמיים: פרמיית אמונה
האם אתה לא מרגיש שזה מוביל לעצלנות מסוימת – "עצלות של יראת שמים"? נניח, האם אדם כזה יעשה ביטוח בריאות וביטוח חיים?
לגבי סוגיית הביטוח בכלל יש לי כמה סימני שאלה. אספר לך סיפור אישי: לפני 13 שנה נשרף לי הבית כליל. כל הרכוש הלך. לא היה לי עליו שום ביטוח, וגם לא היה אפשר לעשות עליו ביטוח. אבל תוך שבועות ספורים, השלמנו בעזרת כמה חברים טובים את כל מה שהיינו צריכים, ואולי אף יותר מזה. חבר שלי, ישראל אריאל, אמר לי: "הביטוח היותר מועיל הוא שיש לך חברים טובים".
זה עדיין לא נוגע במקום שאנחנו מדברים עליו, כי אם יש לך חברים טובים ואתה סומך עליהם אז אתה עדיין לא סומך על הקדוש ברוך הוא, אבל זה קצת יותר אנושי, ואפילו יהודי, מאשר לבנות על כל מיני תוכניות ביטוח שאתה עושה דרך חברות למיניהן.
בתנ"ך יש הרבה פרקים ופסוקים שעוסקים בסוגיה הזאת: במה אתה בוטח? על מה אתה נשען? פרקים רבים מדברים על הנטייה האנושית שמבקשת לייצר מבטחים שאוכל להישען עליהם, אם זה הלקוחות שלי, הנשק שלי, הבריתות שאני כורת עם מעצמות אחרות, החסכנות שלי, הנכסים שלי, החימושים שלי. חלק גדול מן העבודה של הנביאים היה להילחם בתופעה הזאת. הם אמרו: "תפסיקו להישען על כל מיני 'משעני קנה רצוץ' ותתחילו להישען על הקדוש ברוך הוא".
נכון שבממד החווייתי זה פחות מרגיע, אבל זה חלק מהעניין. יש פסוק בתהילים שאומר "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". זה פסוק שלקח לי זמן להבין את העומק שלו. כשאתה קורא אותו בפשט, אתה שואל את עצמך: איפה המתח הפנימי בפסוק הזה? איפה החידוש בפסוק הזה? הוא אומר שיותר טוב אל"ף מבי"ת, אבל זה רק עניין של השוואה, ויכול לבוא מישהו אחר שיגיד שיותר טוב בי"ת מאשר אל"ף.
אבל האמת היא שיש בפסוק הזה מתח פנימי עמוק. בה' אתה לא בוטח – אתה רק חוסה. כמו יושב תחת צל האמונה. אתה מקבל מחסה, לא מקלט בטוח. החידוש של דוד המלך הוא שעדיף לי להיות בצל סכך רעוע של הקדוש ברוך הוא, מלייצר לעצמי משענת חזקה ובטוחה של אדם. כשאתה בוטח באדם, יש לך משהו מאוד ברור, מאוד גלוי לעין וכביכול בדוק, אבל זה פחות טוב מאשר לחסות בצל האמונה של ה'.
זה חידוש, כי באופן ראשוני אתה לא חושב על האדם בתור יצור בן תמותה. אתה חושב עליו בתור מבטח, כי אתה מכיר אותו ורואה אותו. יש לך איתו מערכת יחסים גלויה. אתה מרגיש בטוח כשיש לך מישהו כזה לידך. עם הקדוש ברוך הוא העניינים קצת יותר מסובכים. לא רואים אותו.
אני חושב שהסיפור האישי של דוד מחזק את הרעיון הזה. הקשרים האישיים של דוד עם אנשים שהוא בוטח בהם כל הזמן מתהפכים לו. אחים שלו, מצד אחד – הם אחים שלו, ומצד שני – הם מזלזלים בו ומנדים אותו ונותנים לו לעשות את כל העבודות השחורות. שאול, מקרב אותו אליו ואל ביתו כגיבור שהביא לו את הניצחון המוחץ על גוליית הפלשתי, רודף אותו ומקנא אותו וצורר אותו. ואחר כך, הדרמה הגדולה של המלחמה בין דוד לאבשלום, בנו היפה, השחצן והמסוכן. דוד הרבה פעמים בחייו מסתובב בין נקיקים וואדיות ורק 'מחפש מחסה', רק מחפש מקום להעביר בו את הלילה. יכול להיות שזאת שירת סיכום לחיים מלאי תהפוכות ואמונה. דוד בא ואומר שטוב לחסות בה' מבטוח באדם.
ברק בעיניים דומעות: פרדוקס האבל המרומם
לפני כן שאלתי איך אני יכול לייצר ודאות אלטרנטיבית שתהיה בהלימה בעוצמה שלה לאימה הלא-אלטרנטיבית, לחרדה הממשית? בא הפסוק הזה ואומר: קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, לייצר אמונה וביטחון שיהיו שווים במשקלם ובעוצמתם לחרדה שבחיים. אבל גם מעט אמונה – גם מחסה בלבד – יותר טובה מהרבה ביטחון ריאלי.
אני חושב שזה יותר עמוק מזה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים ובונים את הקומה השלמה.
אפשר כאמור לראות את הפוטנציאל שגנוז דווקא בזמנים קשים. פוטנציאל שמתחיל מהמקום החשאי הנסתר והפנימי, באינטימיות שנוצרת עם ה' בהקשרים האלה, אבל גם בדברים יותר חיצוניים. אני בדיוק חוזר עכשיו מניחום אבלים אצל משפחה של חייל שנהרג בשבת שעברה בעזה. זה הסבא הראשון שנהרג בעזה. הוא למד שנה מתחתיי בישיבה לצעירים, ואחי הכיר אותו היטב.
כשדיברתי עם אחיו, ראיתי שמצד אחד – יש המון צער והמון כאב, ומצד שני – יש עוצמות אדירות שלא ראיתי מעודי. אפשר לגלות על אדם שאתה מכיר כבר עשרות שנים איזה גודל אישיות יש לו. יש גם דברים שמתגלים רק בזמנים כאלה; גם אצלו וגם אצל אשתו והילדים. דרך הדברים האלה, אפשר להתחיל להרגיש את הטוב העמוק יותר, הנסתר יותר והגבוה יותר שנמצא דווקא בזמנים הקשים האלה.
אף אחד לא היה הולך על העסקה הזאת מיוזמתו.
ברור. אבל לא שואלים אותנו. אנחנו לא בראנו את העולם. אני לא מצדיק, וצריכים מאוד להיזהר מלומר שמשהו מסוים קרה בשביל משהו שאנחנו רואים. אבל כן אפשר לזהות ולראות שדווקא בזמנים הקשים ובמצבים הקשים, יש דברים גדולים ועוצמתיים, ואנחנו צריכים להתחבר אליהם.
יש פה מתח. דיברתי עם אותו חבר, ורגע אחד היה לו ברק בעיניים והוא דיבר על העוצמות של אח שלו ושל אחייניו וגיסתו, ואחרי כמה דקות רואים שעובר עליו ענן שכזה, ורואים עליו את הלב הקרוע ואת הצער הקשה שעובר עליו. הנפש מיטלטלת ביניהם. שניהם נמצאים. גם הצד החיובי והעמוק נמצא, והוא חלק מאוד משמעותי מהסיפור.
אם כן, ברמה הראשונה אנחנו מדברים על להיות עם ה' בתוך העמימות, וכאן אנחנו מדברים על המתנות ועל האורות הגבוהים שצומחים מתוך המצב הזה.
אם שאלת קודם מה הפירוש 'להיות עם ה", אז אפשר לומר שלהיות עם ה' זה גם להרוויח עומק ולהרוויח עוצמה פנימית בזכות הניסיון הזה, שאנחנו עכשיו צריכים להתמודד איתו.
צוקי האמונה ונהר הביטחון
ברמה השלישית, נדבר יותר על 'ביטחון' כדבר שמשלים את האמונה ושבמידה מסוימת הוא קצת הפוך ממנה:
אמונה פירושה – להשליך את עצמי לגמרי. לוותר על הניסיונות שלי להחליף את הקב"ה. למסור את עצמי לגמרי בידי ה'. מתוך כך אפשר ליצור את אותה הוודאות שדיברנו עליה, שצומחת דווקא מתוך חוסר הוודאות העמוק שלי – ודאות אלטרנטיבית.
ביטחון לעומת זאת הוא דבר אחר לגמרי. ביטחון פירושו – להצליח מתוך הדבר הזה לבנות כוח של הזנה, של עשייה, של חתירה למטרות בתוך העולם.
זה נראה כמו סותר את כל מה שאמרנו עד עכשיו…
אבל באופן אמיתי זה נובע באמת רק מתוך המקום הזה. בשביל לרצות נכון ולפעול נכון בעולם, אנחנו צריכים קודם כל לעשות את הוויתור על הידיעות הראשונות שלנו ועל הניסיונות הכוזבים שלנו לדעת. אנחנו צריכים למסור את עצמנו לגמרי בידי ה'.
מהמקום הזה יכול להיוולד ביטחון. זה ביטחון שבסופו של דבר מתגלה כמשהו שנראה כמו ביטחון עצמי, אבל באמת הוא רק משקף את הביטחון בה' – שה' רוצה דברים טובים, והוא גם רוצה בי כדי לממש את הרצונות שלו בעולם. ממילא גם נמסרו לי כוחות לפעול ולעשות ולתקן, ואם נמסרו לי כוחות נמסרה לי גם היכולת לראות ולזהות כיוון של טוב ברור ומסוים שהולך לקרות.
דיברנו בעצם על שלושה שלבים שונים של ההתפתחות של המחשבה. בהתחלה יש לי את הכאוס, את האימה, את הפחד מהבאות ואת התשוקה לנסתרות. זה המצב הקיומי של האדם שמושלך לעולם הזה. יש ניסיונות-דמה לפתור את זה, כמו כישופים, אובות, ידעונים וכו', או לחילופין מדע, סטטיסטיקה, חברות ביטוח, פרשנים גאו-פוליטיים וכדומה. אחר כך האדם מתעלה מזה, ואומר "טוב לחסות בה'" וטוב להיות עם ה', ואני מקבל את זה ומקבל את האמונה ששום דבר לא קורה במקרה ושה' הוא טוב מוחלט וממילא אני אקבל טוב שנשגב מדעתי ואני מנסה לפתח ודאות אלטרנטיבית. מתוך כך אני מתחיל לראות את המתנות והעוצמות שיש בתוך המצב שקשה לי; את הטוב העמוק שמתגלה דווקא בזמנים כאלה. וכשזה מתגבר, בשלב השלישי – גם אני בעולם, גם אני שחקן, גם אני מזהה את ההזדמנויות שיש כאן.
לא, זה לא "גם אני". אני שונה. אני חייל של ה', אני שליח של ה'. לכן זה יותר מלהיות סתם אחת מהבריות, שגם אותה ה' אוהב. אני יותר מזה, ואני צריך גם להתגייס בשביל לקדם את העתיד הטוב.
יש כזה פתרון מפתיע של הבעל שם טוב לשאלת הידיעה והבחירה, שאומר: למפרע, לגבי העבר, אני מאמין בהשגחה, ואין לי שום בחירה ומה שהיה היה צריך להיות. לעומת זאת, להבא, לגבי העתיד, יש לי בחירה וכוח השפעה. זה נראה כמו מחשבה פרגמטית – אני חושב מחשבה שתועיל לי על העבר לגבי העבר, ומחשבה שתועיל לי על העתיד לגבי העתיד. לאור מה שאתה אומר, זה לא שאני בכל פעם מאמץ מחשבה שתועיל לי, אלא זה אותו קו בשני הדברים. בשניהם אני מאמין בטוב ה' ובהשגחה. לגבי מה שהיה אני משלים, כי אני משלים עם מה שנעשה, ולגבי מה שיהיה – אני מאמץ את כוחות הפעולה שלי.
אני באמת לא יודע. אני מאוד מוגבל. אני צריך להיזהר שלא להשליך את הדמיונות שלי ואת הבלבולים שלי על המציאות, ולהיות מאוד פתוח ומשוחרר ומחובר לאין סוף. אבל מתוך המקום הזה, אני מבין שמוטל עליי להיות שליח, ולהיות שליח זה גם לבחור.
לדרדר את הקרון אל הוואדי
כל הדברים האלה הם ברמת התיאוריה. ברמת הפרקטיקה, איך אפשר לאמץ ולסגל את הרעיונות האלה?
ברמת הפרקטיקה יש המון מעגלים. השאלה היא במה אנחנו עוסקים ובמי אנחנו עוסקים. לכל אדם יש המון דרכים להתמודד. יש מצבים שבהם כל מה שנעשה זה רק את השלב הראשון, של האמונה.
יש הרבה עבודה שאפשר לעשות בשביל לזהות שכל החרדות נובעות מזה שאני תקוע בציורים של מה שצריך לקרות ומאוד חרד שלא יקרה מה שאני רוצה שיקרה. יש עבודה שאפשר לעשות עם האדם כדי לזהות שהחרדות שלי נובעות מזה שציירתי לעצמי איזשהו ציור בדמיון.
לדוגמה, היה אצלי אדם שהגדיר את עצמו כאתאיסט, והוא היה בהמון מתח וחרדות סביב המגורים שלו. הם לא יכלו להמשיך שכירות בדירה שבה הם היו, והיו חייבים למצוא דירה אחרת ובמקביל גם למכור ולקנות. נכנסו שם המון מתח והמון חרדות. אמרתי לו: "כל המתח וכל החרדות הם בגלל שאתה חושש שתמצא את עצמך מחוץ לעיר שאתה רוצה לגור בה – שמשהו לא יסתדר ו'חס ושלום' תצטרך למצוא את עצמך בעיר אחרת". ואז אתה שם לב שכל החרדות שלך וכל החששות שלך נובעות מאיזושהי המצאה שהמצאת כאילו כל האושר וכל הברכה של החיים שלך תלויים במשהו שאתה בעצמך המצאת.
אני לא אומר שצריכים לוותר על זה, אבל צריכים להבין שכל המתח הפנימי והטלטלה שנכנסתי אליה נובעים מזה שהשתעבדתי לדמיון שאומר שהטוב שלי יכול להיות רק באופן מסוים. אני יכול ללמד אותך לזהות את זה, להראות לך שדברים טובים מגיעים לפעמים מכיוונים שלא ציפית להם ובאופנים שונים מאוד, וככה אנחנו עובדים עם בן אדם להשתחרר מפחד ומדאגות פנימיות.
בעצם אם אני מבין נכון, עיקר העבודה הייתה לשאול ממה הוא כל כך פוחד.
לא רק זה. העבודה הייתה לזהות עד כמה זאת בחירה שלו כמה משקל לשים על זה ועד כמה להיות משוכנע שדבר אחד טוב ודבר אחר לא טוב. עד כמה מה שגורם לו לחרדה זאת לא המציאות האובייקטיבית אלא התפיסה שלו והאמונות שהוא מחליט להאמין בהן. הוא יכול לבחור להיפתח לאמונות אחרות, ואז יהיה לו הרבה יותר משוחרר ורגוע.
אבל זאת דוגמה קלה. אם נחזור לדוגמה שאנחנו מדברים עליה, של מלחמת עולם שלישית ונחיל של כטב"מים מאיראן, יותר קשה לאנשים להגיד שכל החרדה שלהם מגיעה מאיזושהי אמונה בדמיון. לכאורה יש פה משהו מאוד אובייקטיבי.
אבל בעומק, בסוף זה בא מאותו מקום, שאומר: "אני רוצה להישאר במסלול שלי, אני רוצה להישאר בשקט שלי, אני רוצה שהחיים יימשכו כמו שהם היו עד עכשיו ולא ישתנו". לאט לאט אני מגיע לתובנה שמה שמייצר את כל המתח והחרדה הוא הפחד משינוי. יכול להיות שדברים באמת יהיו שונים מאוד מאוד ממה שהם עכשיו. אין לי מושג מה הם יהיו ואיך הם יהיו. אז בסדר! בוא נאפשר את זה, בוא נשחרר את המתח סביב זה.
מטפל אחד אמר לי שהוא עובד במתודה של תורות המזרח, שרואות את המחשבות הטורדניות כמו קרונות של רכבת שעוברים, ואפשר פשוט להתבונן בהם ולתת להם לעבור עד שזה נגמר. אמרתי לו שהשיטה שלי היא יותר אינטנסיבית. אם הרכבת הזאת לא נוסעת לאיפה שאני רוצה, אני מעדיף לקחת קרון קרון ולדרדר אותו לוואדי… כל הסיפורים האלה שנורא מבהילים אותנו ומפחידים אותנו, הם למעשה פרי מוחנו הקודח. הם פרי הסיפורים שאני מספר לעצמי או צורך מהתקשורת או מאיפה שלא יהיה. אבל אני יכול להיות הרבה יותר תמים עם ה'.
הרב נעם שפירא, תודה רבה לך על השיחה היקרה הזאת.
אשריך!
