ב שיא פריחתה של החסידות באירופה, פרצה השואה שבקשה להכחיד את העולם היהודי כולו. בין הנספים היו אדמו"רים וחסידים רבים, שיחד עם רציחתם נמחקו גם חצרות שלמות. כמעט בכל המקרים בהם האדמו"ר שרד, הצליחה החצר החסידית שלו להשתקם. "זה מדגיש עד כמה תלויה החסידות בדורות האחרונים במנהיגות שלה", מסביר הרב ד"ר תמיר גרנות, "גם אדמו"ר זקן ותשוש עדיין הצליח להשפיע חיוּת על החסידים, ומחצרות שכמעט נמחקו, כגון חסידות בעלזא או גור, הצליחו לפרוח ולהקים חצרות ענקיות שנים לא רבות אחרי השואה".
הגרמנים הנאצים לפגוע בגוף היהודי ולרסקו, אבל הנשמה היהודית אינה בת-מוות, וגם בימי האימה המשיכו החסידים בכל מקום לשיר ואף להלחין מנגינות כביטוי של התנגדות. היה מי שהמשיך לשיר ניגונים מוכרים, כאלו שמעוררים בו תחושות טובות, שמחה או זיכרונות מימים כתיקונם, והיה מי שניסה להביע רגשות של געגועים או של רצון להידבק בה' דרך ניגון שהלחין בו במקום.
אפילו ניגונים שמחים
במאמץ משותף של המרכז לחקר השואה במכללת ירושלים ושל המוזיקאים חיליק פרנק ונאור כרמי, יצא הדיסק מרטיט הלב: "אחכה לו – ניגונים שעלו מאפר השואה", שמאגד בתוכו ניגונים שהולחנו בתקופת השואה.
מלאכת איסוף הניגונים לא הייתה פשוטה. כמו בארכיאולוגיה, היה צורך לאסוף שבר חרס אחד לשני עד לקבלת התמונה השלמה. בשיחות מרובות עם חוקרים, מנגנים וניצולים, ליקטו פרנק והרב גרנות עדויות. לפעמים כל מה שנותר מהניגון הוא רק הסיפור מאחוריו, מי ומתי שרו אותו, אבל הניגון עצמו נשכח. יש מי שזכר רק את מילות הפסוק המנוגן, או לאיזה אדמו"ר מיוחס הניגון. כמו בפאזל, חיבור כל הדברים האלו הביא להרכבת הניגון, ובסופו של דבר, להקלטת הניגונים שבדיסק.
השואה אינה מאופיינת בסוג אחד של ניגון, אדרבה, הם מגוונים וחלק מהם אפילו שמחים. אריה אברהמסון היה מוזיקאי יהודי שגורש למחנה העבודה סנט-סיפריאן, שהיה תחת שלטון וישי הצרפתי ששיתף פעולה עם הנאצים. בליל שבת קודש, שלושה ימים אחרי שהגיע למחנה במשאית שנסעה חמישים ושתיים שעות, כשהוא רעב ללחם וחרד לגורל יקיריו שהשאיר מאחור, יצא אברהמסון מצריף אחד בו נערך קידוש, שוטט בין הצריפים ואמר לעצמו: הדרך היחידה שיש לי לכבד את ה' כאן היא על ידי ניגון, ובו ברגע הלחין מנגינה חדשה לפיוט "י-ה ריבון", בו מושרות המילים "פרוק ית ענך מפום אריוותא" (הצל את עמך מפי אריות). בצאת השבת רשם את תווי הניגון על נייר שנשמר איתו עד סוף המלחמה, וכעת הוקלט הניגון באלבום.
היו גם ששרו ניגוני געגוע, בקשת רחמים או צעקה לה'. "המשותף לכל הניגונים הוא שכולם מעוררים תנועה של חיים במציאות שמושכת לייאוש ולמוות", מסביר הרב גרנות. "מי ששר ניגון ניסה ליצור חיים, מי על ידי ניסיון ליצור תחושה של בית, מי באמצעות רגש התקשרות לה', ואחרים שפשוט סירבו להיכנע למציאות שמנסה להכתיב חידלון". מפורסם ביותר הוא הניגון ל"אני מאמין" של בעל התפילה המודז'יצאי עזריאל פאסטג הי"ד, אותו שר ברכבת לטרבלינקה. באלבום מופיע גם לחן לא מוכר למילים "זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים", גם הוא הולחן כנראה על ידי פאסטג. את הלחן הזה שר סבו של הרב גרנות, ירחמיאל אוז'ך הי"ד, בשעה שהיה בגטו סוסנוביץ ועבר לפני התיבה בימים הנוראים, במניין שהתקיים בהיחבא בעליית גג של אחד החסידים.
בין הכחשה להדחקה
מבין כמה אפשרויות תגובה לשואה, התגובה הנפוצה של המאמין היא הדחקה. זהו מאורע שקשה מבחינה דתית לחיות איתו. "כמו שיש הכחשת שואה על ידי גויים, כך יש הדחקת שואה אצל יהודים מאמינים", אומר הרב גרנות.
ה"בית ישראל" מגור אמר שמוטב לא לשאול שאלות אם אין עליהן תשובות. הוא מעולם לא דיבר על השואה. ה"נתיבות שלום" מסלונים דיבר על החובה לשתוק אל מול השואה. מיוחד בין האדמו"רים הוא הרבי מקלויזנבורג שהקים את חסידות צאנז מעפרהּ, וכניצול שואה הרבה לדרוש על השואה וללמוד ממנה לקח לדורו. התגובה החסידית הדומיננטית אל מול השואה באה לידי ביטוי בהכרעה להמשיך את שהוחרב. החסידים חשו חובה לשקם את הנהרס כהכרת תודה על נס ההצלה של אלו ששרדו. השיקום היה על ידי יצירת חיים בדגם המוכר, בדומה למה שהיה באירופה. את השואה אולי אי אפשר להסביר, אבל אפשר לתקן, והתיקון הוא בהוכחת כוח הנצח של חיי התורה והאמונה.
אבל תגובה של שיקום בלבד אינה מספיקה, אומר הרב גרנות. למרות שהשואה מציבה סימני שאלה לאמונה, לא ניתן להתעלם ממנה, כפי שלא התעלמנו ממאורעות טרגיים אחרים בהיסטוריה. בספרו בעל שני הכרכים "אמונה ואדם לנוכח השואה", שראה אור בהוצאת תבונות, הרב גרנות מציע לא להדחיק, אלא להוסיף לקח מוסרי ואמוני. אפשר וחשוב להתחבר לירושה הגדולה שהייתה ואבדה: לעולם החסידות והישיבות, לעוצמות הרוחניות, האנושיות והתרבותיות, ומול זה לשאול מהי המשמעות של חורבנם האכזרי כל כך. השאלות שבאמת צריך לשאול בשעה שמהרהרים בחורבן הגדול הן איזה קול עולה מתוך התהומות, מה זה אומר שכל זה נחרב, איך אנחנו מבינים את האמירה שה' אּפשר את אושוויץ ואיך ה' מצפה שנגיב.
היו תשובות לשואה כמו האתוס הציוני של "שואה וגבורה", שהוביל למסקנה שעם ישראל צריך להפוך מפסיבי לאקטיבי, לקחת אחריות ולאחוז בנשק. "זאת מסקנה הישרדותית חלקית בלבד", מסביר הרב גרנות, "וחסר בה פן רוחני ומוסרי".
בספרו בוחן הרב גרנות אפשרויות שונות לתגובה הנושאת אופי רוחני. בכרך הראשון של ספרו הוא סוקר השקפות מכל קצוות הקשת בנוגע לשואה. הוא נוגע בעמדות המסבירות את השואה כעונש, או כהסתר פנים, הוא מרחיב גם את האופציה של השתיקה ומנסה לסלול דרכים לשפה אמונית ומוסרית הרגישה לשואה ומקשיבה לה. "אני משוכנע שהתמודדות עם שאלות האמונה, המוסר והערכים העולות מן השואה יכולה להביא כל אדם, איש איש והשקפת עולמו, אופיו ואמונותיו, למקום גבוה יותר, טוב יותר, ועמוק יותר, מאשר בלעדיה", כותב הרב גרנות בהקדמה לספרו.
מרכז התרבות ומרכז האגו
אז מה יכולה להיות תגובה נכונה ומשמעותית לשואה? הרב גרנות מדגים כיצד הרהור בשאלות הללו יכול להוביל לתשובה בכיוונים שונים. כיוון אחד למשל הוא של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ניצול שואה בעצמו. בהתחלה, יסוד האמונה היה ש"כל דעבדי מן שמיא לטב" ושחובת האדם היא להכיר טובה לה' על רוב חסדיו – משם מתחילה האמונה. "צריך לנסח את זה מחדש, זה לא המקום ממנו אני מתחיל אחרי השואה", אומר הרב גרנות, הכרת הטוב איננה מבע נפשי כן של מי שמתחיל לחשוב מתוך השואה. במקום הכרת הטוב הציע הרב עמיטל להתחיל ממאמרו של איוב: "הן יקטלני לו אייחל" והוסיף שהתיקון של השואה הוא לקדש שם שמים כדי לכפר על חילול השם הגדול שבשואה. אחרי השואה אני מבין שיש לי תפקיד לעשות את המקום הזה למקום שיש בו נוכחות ה', כדי שלא יהיה שוב הסתר כזה.
ר' שלמה קרליבך התבטא כמה פעמים שהתיקון הגדול ביותר של השואה הוא לאהוב במקום לשנוא. השואה הייתה הופעה של שנאה תהומית, והוא ראה לעצמו משימת חיים להפיץ אהבת ה' ואהבת אדם, לכל יהודי, וגם לכל גוי! לא רק כיהודים מאמינים, אלא גם כבני אדם יש להתייחס למה שקרה. "אנשים מסרבים להכיר שדבר כזה אפשרי מבחינה מוסרית, אבל יש לזכור שהשואה פרצה במרכז התרבות האירופאית".
הרב גרנות מצביע על בעיה יסודית במחשבה המודרנית שהובילה להידרדרות. בעולם העתיק האדם ראה את ההוויה או את האלוקות במרכז. הפילוסופיה החדשה מיקדה את המחשבה בסובייקט, ה"אני": איך אפשר להעצים אותו ולחזק אותו. מכאן צמח לבסוף הרעיון המזעזע שכל מי שמאיים על התפתחות ה"אני" שלי – ראוי להכחדה. "זהו חשבון נפש מוסרי עמוק שעל התרבות כולה לעשות", מסכם הרב גרנות, "לשאול לא רק איך אני דואג לעצמי, אלא איך אני דואג לזולת, לאחר".
