נקודת המוצא של הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי ורבה של ז'יטומיר ומערב אוקראינה, לעולם השליחות, הכינה אותו למשבר הנוכחי שבו ביום לא בהיר אחד היה עליו לקום ולהימלט על נפשו יחד עם עוד נשמות רבות החוסות בצלו שחייהם היו לשלל בהימלטם מן התופת.

בשיחה מיוחדת ל'קרוב אליך', מתוך הכפר המיוחד הסמוך ונראה לנס הרים, שהועמד כולו לרשות בית היתומים שלו אשר הועתק לכאן מז'יטומיר המופגזת, משחזר הרב וילהלם את הדרך הארוכה, המפותלת והמפתיעה שנאלץ לעבור בשבועות האחרונים.

הרב וילהלם הגיע אל העיירה ז'יטומיר לפני עשרים ושמונה שנה, זמן קצר לאחר נישואיו. די להתוודע לתאריך המדויק שבו יצאו לשליחות הרב וילהלם וזוגתו כדי להצטמרר. "בחודש תמוז תשנ"ד יצאנו", אומר הרב וילהלם ולחלוחית מופיעה בזווית עינו. את המכולה עם כל החפצים, הספרים והמיטלטלים שלחו הרב וילהלם וזוגתו ביום כ"ח בסיון. יום למחרת, ביום כ"ט בסיון נולד בנם בכורם. "הרבי שהה אז בקומה השביעית של בית הרפואה 'בית ישראל' במנהטן, ואילו בננו נולד בקומה השלישית". וביום ראשון ג' תמוז, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. עם ישראל כולו התאבל מרה על הסתלקות הרבי מליובאוויטש ועדת חסידי חב"ד נותרה כצאן ללא רועה.

ככל הנראה, היה הרב וילהלם השליח הראשון שיצא בפועל אל מקום שליחותו תכף לאחר ג' תמוז. הוא זוכר היטב את הרגע שבו נכנס לדירה שסודרה עבורו עם בואו למקום. "הדירה הייתה מלאה אבק, חולדות התרוצצו מכל עבר. עמדתי להתפלל מנחה ולא יכולתי להתאפק: פרצתי בבכי. איזה חיים מצפים לי כאן, שאלתי את עצמי. בבוקר למחרת, אחרי לילה של שינה טרופה, הגעתי לבית הכנסת ואת פניי קידמו מאות יהודים בלי גוזמה. התרגשות עצומה פיעמה בי. כולם בלי יוצא מן הכלל דיברו אידיש. אמרתי לעצמי: יש מה לעשות פה".

 באותם ימים הגיע למקום תלמיד שלו מהעבר. "יחד ישבנו והעלינו על הכתב את כל מה שאמור להיות בז'יטומיר. הפלגנו על כנפי הדמיון והתחלנו לתאר: פה יהיה מקווה, כאן יהיה מקום לרכישת מזון כשר, פה יהיה בית ספר. וכך עוד ועוד. לא מזמן נפלה לידי שוב הרשימה הזו ועיניי רואות כי כל מה שאז דמיינתי, הכול התגשם, בהשגחה פרטית ובסייעתא דשמיא מופלאה". עם פרוץ המלחמה מנו המוסדות בז'יטומיר: בית מדרש מפואר ובו כולל יומיומי, גני ילדים, בית ספר של יום ראשון, מכון 'חיה-מושקא' לבנות, ישיבה קטנה לבנים, מקווה טהרה, מסעדה כשרה ומלונית ועוד.

כשהוא מונה ומתאר את המוסדות המפוארים שבנה בעשר אצבעותיו, הוא אינו יכול שלא להסיק גם להווה: "אם המטרה שלי הייתה לבנות קריירה, הייתי אמור להיות עכשיו שבר כלי. כל האימפריה שהצלחתי להקים בסייעתא דשמיא מופלאה נמצאת בסכנת קריסה. אינני בטוח שניתן יהיה לחזור בכלל לשם. אם המטרה שלי היא כבוד, אני בבעיה רצינית. אבל אם ברור לי שכל מטרתי היא למלא את השליחות, ואין לי כל מטרה אישית, אני נשאב באופן אוטומטי למצב החדש ומקבל חיות חדשה".

כל העולם התהפך

על הרגע שבו התחוור לו כי כל האימפריה שהוקמה בז'יטומיר עומדת בסימן שאלה, מספר הרב וילהלם. "זה היה ביום חמישי. כל העת היו ברקע התראות שהמלחמה עומדת להיפתח. השלוחים חיו מתוך אמונה וביטחון שמאומה לא יקרה. למעשה כל המדינה הייתה בשאננות גמורה. לא עלתה על בדל דמיונם של אנשים האפשרות שרוסיה תפלוש לאוקראינה ותפרוץ מלחמה.

"באותו בוקר היינו בסוג של פריחה מתחדשת. הלימודים בבית הספר חודשו אחרי שבועיים של השבתה לנוכח התפרצות קורונה. באותה עת גם הגיעו אלינו שתי תלמידות לשליחות לאחר שנתיים שבהן לא באו תלמידות מהארץ לשליחות, עקב המצב המיוחד של הקורונה.

"בחמש לפנות בוקר מטלפנת אליי זוגתי מנמל התעופה. היא הייתה אמורה לטוס לרגל השלושים של אביה. והיא אומרת לי בבהלה: הטיסה התבטלה, החלה מלחמה. לא חולפת דקה אחת וקול סירנה של אזעקה נשמע בכל העיר. שנייה נוספת חולפת ו'בום' אדיר של נפילת טיל מחריש את האוזניים. מיד לאחר מכן אני מקבל שיחת טלפון מבית היתומים. מסתבר שהילדים התעוררו מקול נפילת הטיל. המחנה הצבאי קרוב לבית היתומים והנפילה נשמעה שם היטב. אני שומע שכולם שם בוכים, אחוזי בהלה ופאניקה. ואז קיבלתי החלטה: כל הילדים עוזבים את המקום תוך שעות ספורות".

על עצמו מעיד הרב וילהלם כי הוא "משתדל להיות טיפוס אופטימי, ומשתדל להפיח רוח חיובית. בסייעתא דשמיא זה הכוח שלי. אבל יש זמנים שאפשר לאבד את זה. בזמן הזה השתדלתי שלא לאבד עשתונות. בחסדי שמים, תוך שעתיים בדיוק הגיעו שני אוטובוסים עבור הילדים. גם השלוחים (בני משפחות בוקיעט, רובין, ליכטשטיין, ועוד משפחות מהעיר) ארזו מזוודות קטנות עם חפצים חיוניים ועוד מעט אוכל, ורצו במהירות אל האוטובוסים.

"באותו הזמן שיערנו שכל הסיפור הזה יימשך יומיים-שלושה. לא שיווינו בנפשנו שניאלץ להגיע למצב הזה. הקב"ה עזר שבצ'רנוביץ השליח הרב מנחם מענדל גליצנשטיין דאג לארח אותנו במלון מפואר והגיש לנו אוכל חם ואיכותי. כשהדי המלחמה הגיעו גם לשם המשכנו לעיר קלויזנבורג וב"ה גם שם דאגו לנו השלוחים המקומיים.

"אבל אחרי הכל זו בריחה. ולמרות שהיו תנאים משופרים, מכל מקום, באותה העת נסנו על נפשנו. זה היה שבוע סוער בהחלט. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי מלחמה פנימית ועמוקה כל כך בין המוח ללב. הלב רוצה להישאר ולשמור על הקיים, והמוח פוקד ומורה שזה הזמן לעזוב.

"המראות קשים מאוד. זוג זקנים יהודים ששרדו את טלטלות השואה האיומה עוברים את הגבול. הם עברו גם את הפרעות בדונייצק. הם מגיעים לרכבת ואומרים להם שבלתי אפשרי להיכנס. אבל הפגזים הנופלים בסביבה מביאים אותם לטפס בכוחות עצמם על הגדר והם קופצים לתוך אחת מרכבות המשא. מאתיים איש נדחסים לקרון שיכול לאכלס ארבעים איש.

"זה לא סיפור מלפני 80 שנה, אלו דברים שמתרחשים לצערנו הרב כל יום ויום כל היום. אתם קולטים מה קורה כאן? זה שבר איום ונורא. והשלוחים היקרים עובדים כל הזמן להציל עוד ועוד יהודים. גם השלוחים שנאלצו לעקור ממקום שליחותם עומדים בקשר תכוף עם בני קהילתם. זו גם שעתו היפה של לב ישראל בתפארתו. אנו מקבלים אינספור טלפונים של עידוד והצעות לעזרה, להציל עוד יהודי, להעניק אוכל חם. כזו אחדות, כזו אהבה, כבוד ועזרה הדדית.

"מאידך, הלב נשבר לרסיסים מלראות ילדים קטנים הולכים עם האמא או הסבתא ועוזבים את אביהם כי לו אסור לטוס, הם מגיעים עם מזוודה קטנה, הילדה אוחזת בצעצוע בידה ודמעות בעיניים. אנו משתדלים לחזק זה את זה מתוך אמונה חזקה וביטחון מוחלט שאלו הם פעמי משיח ואנחנו צועדים לקראת הגאולה השלמה".

התבוננות שמובילה לאמונה

איך מצליחים לחזק את האמונה אל מול מראות כאלו? מנין הכוחות לכך?

"האמת שאין לי תשובה, כי אין לזה הסבר בדרך הטבע. באמת אלו כוחות שניתנו לנו מהמשלח. אבל, אין לי כל ספק שזה קורה גם בזכות שאתה ממלא את המוח בלימוד התורה של הרבי, המאמרים, השיחות והאגרות העמוסים מזן אל זן בדברי אמונה וביטחון.

"בספר התניא אדמו"ר הזקן מלמד אותנו עיקרון חשוב מאוד, שעל המוח להיות שליט על הלב. למוח יש כוח לא רק לשלוט על הלב ולקבוע איזה רגשות ורצונות ייושמו בחיים ואיזה יידחו ויודחקו, אלא יש לו הכוח גם ליצור רגשות ורצונות מסויימים ולבטל לחלוטין רגשות ורצונות אחרים. זה היבט עמוק וחכמת חיים עמוקה איך להתגבר על קשיים ומכשולים, ובפרט בעת ניסיון.

"אני תמיד נוהג לחזור ולומר: אחת המתנות שהקב"ה העניק לנו זה פחד. מדוע? כשם שכשיש חלילה חתך ביד וזורם דם, זה כואב – הכאב הוא מתנה מהקב"ה, כי מי שאינו חש בכאב הזה נמצא במצב מסוכן יותר; כך גם לגבי פחד: אדם שלא חש פחד אינו שומר על עצמו. הפחד בא לשמור עלינו. אדם פזיז בלי פחד יכול לסכן ולהזיק לעצמו. אלא שצריך שזה יהיה במינון הנכון. שהפחד לא יתגבר על המוח. הפחד נותן אותות אזהרה: זה מסוכן, שמור על עצמך. ועלינו לדעת את הגבול הנכון בין בהלה לבין פחד.

"היכן היא ההפרדה בין הדברים הללו? החסידות מסבירה לנו את העומק של העניין. ניקח דוגמה מפרנסה. הקב"ה רוצה שתעשה כלי, אבל ברור שהכלי אינו זה שמעניק לך את הפרנסה בעצמה. זה כגרזן ביד החוצב.

"ונקביל זאת לענין הפחד: האמונה שיהיה טוב היא אמונה טובה, אבל יש ציווי של התורה "ונשמרתם". אין זה מן ההיגיון להישאר במקום מסוכן ולומר שאני מאמין שהקב"ה יציל אותי. זה גבול מאוד דק. ללכת לרופא ועם זאת להאמין שיהיה טוב זה לא עומד בסתירה. זה מה שהתורה מצווה. זהו סדר הבריאה. היסודות הללו מאוד קשים לעיכול. זה מגיע רק לאחרי התבוננות עמוקה.

"וכאן יש עוד נקודה חשובה. כשמגיעים למצבים כאלה, מותר לנו לבכות, מותר להשתחרר ולפרוק. באמצעות זה מתאפשר לאדם להתמודד עם מצוקות שונות שהוא נקלע אליהן. אנחנו בני אדם עם רגשות, פחדים, אגו. אך טבעי שהתופעות הללו מתעוררות בנו. עם זאת צריך שהמוח ישלוט על הלב. כשאתה חי עם אמונה וביטחון בקב"ה, אתה יודע שמאחורי כל מה שקורה כעת עומד הקב"ה שמנהל את זה כמו כל דבר בעולמנו.

"זה לא אתה, לא אוקראינה ולא רוסיה. זו השגחה פרטית. אבל עלינו לחיות עם העובדה שהוא עושה זאת בשביל שתשתנה ותשתחרר מעצמך, מההרגלים והנטיות שלך.

"רעייתי הזכירה לי סיפור. לפני שנים היינו אצל חמי ע"ה באנטוורפן, והלכנו עם הבן שלנו יהודה לפארק באזור ביתו. בננו עלה על מתקן 'רכבת' והוא שיחק שם בהנאה במשך זמן רב. אני שואל אותו: יודל'ה, יש עוד הרבה משחקים, למה אתה מתעכב דווקא פה? אני מבין שהילד לא מעלה דעתו שיש עוד דברים מעניינים בפארק, ואז אני ממש 'עוקר' אותו משם. הוא מתחיל לבכות. ואז אמרתי לרעייתי: אנחנו בדיוק אותו דבר. גם הקב"ה רוצה לעתים להוביל אותנו למקום יותר טוב ואנחנו מתעקשים להישאר בריבוע המוגבל שלנו. בהתבוננות הזו מקבלים את הכוח לביטחון. יש אנשים פשוטים שחיים עם זה בפשטות, אנחנו עוד לא הגענו לדרגה זו, ועלינו מוטל להתבונן ולהבין שזו האמת".

כשקיבלתי הוראה: לעזוב

כאומרו זאת, נזכר הרב וילהלם: "אשתף אתכם בתחושות שעברו עלי באחד הימים האחרונים. זה היה יום קשה. זוגתי כבר נסעה לגבול, היא לקחה אחריות על אחד מהמלונות שפתחנו עבור הפליטים. לצערנו רבים הם הפליטים היהודים שברחו מהבית. צעירים שאין להם אפשרות לצאת מאוקראינה. במקביל, כל דקה אני מקבל שיחת טלפון, לדאוג ולהציל עוד יהודי. הצלת נפשות כפשוטו.

"אני בביתי לבדי, מסביבי דם ואש, ואני מתנסה לתמרן ולמצוא עוד מחסן עם אוכל, ולדאוג שיהיו מוצרי מזון בבית כנסת שנוכל לחלק ליהודים (בחנויות כבר לא היה מה לקנות) וחשבתי לעצמי, מה קורה כאן. ואז נזכרתי בשיחה הנודעת של הרבי (לקוטי שיחות חלק לו, פרשת שמות) אודות כוחה של מחשבה חיובית ופעולתה על האדם. הרבי מסביר את פתגם כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: 'טראכט גוט וועט זיין גוט' (חֲשֹׁב טוב יהיה טוב). כמו כל דבר בתורה, הרבי מוריד את זה לחיי המעשה. זו לא תיאוריה. זו דרך חיים. הרבי אומר שם שלאחר שרבנו ה'צמח צדק' אמר זאת, הרי זה נעשה כך בפועל. זוהי המציאות. המחשבה החיובית שלנו פועלת פעולה ממשית, וכשאנחנו נאחזים ברוח חיובית וחושבים טוב – כך יהיה.

"כל מה שהיה בז'יטומיר במשך 28 שנה, עם כל הכאב וכו', הכוח של זה היה בעקבות מחשבה חיובית. בכל מצב ובכל זמן. זה הכוח שמחזיק כל יהודי וזה מה שהחזיק אותי במשך כל החיים ובמיוחד כעת. אל תיתן לפחד לבלבל את המחשבות שלך, אל תיתן למציאות להחליש אותך. זה כוחה של המחשבה החיובית.

"זה לא קל", מודה הרב וילהלם ותכף מפרט: "באותו ערב שקיבלנו את שיחת הטלפון מה'מרכז לעניני חינוך' האחראי על השלוחים בכל אתר ואתר, שבו קבעו לנו שעלינו לעזוב את עירנו, נשברתי לרסיסים. הרי כשהגעתי לז'יטומיר אמרתי ליהודים שם, שאני האחרון שאכבה את האור כאן. אני אהיה האחרון שאעזוב את העיר בדרכנו לקבלת פני משיח. לא דמיינתי שיחלפו 28 שנה מאז שיצאנו לשליחות בקיץ תשנ"ד, ועדיין נהיה בגלות.

"ואתה יודע שיש כאן יהודים שהם מסתכלים עליך כל הזמן. סומכים עליך. ובאותו רגע, כשהייתי צריך לכנס אותם אחרי שהתפללנו יחד שחרית ולומר להם: אני מצטער מאוד, אני נאלץ לעזוב את המקום – הרגשתי רע. לא הפסקתי לבכות. עם זאת, ליוותה אותי המחשבה שזה מה שהרבי דורש מאתנו כעת.

"לא באת לכאן בשביל לבנות את עצמך. לעשות לעצמך איזה עמדה ומעמד בחיים אלא בשביל משהו אחר, נעלה בהרבה. הרבי אומר שזוהי השליחות שלך כרגע. במקום אחר. אפילו אם נצטרך (חס ושלום) לעזוב את המקום עולמית".

כוחה של מחשבה טובה

יש בפיו של הרב וילהלם סיפור שיכול להמחיש את דבריו. סיפור שהוא עצמו חווה אותו תוך כדי תנופת ההתפתחות של החיים היהודיים בז'יטומיר.

וכך הוא מספר: "בית הכנסת אצלנו בז'יטומיר, שבו נערכים בכל יום מניינים תוססים ופעילות יהודית שוקקת חיים וממנו מספקים מדי יום ביומו מזון חם עבור יהודים נזקקים מקומיים, בנייתו הסתיימה בסך הכל לפני שנים ספורות.

"לבית הכנסת הזה יש היסטוריה מרתקת. הוא נבנה לפני כ-150 שנה. עם השנים עבר תהליך שיפוץ אבל בסוף לצערנו הוא נהרס לגמרי וננטש לחלוטין. כעבור זמן מאז בואנו לעיר, החלטנו שאנו משפצים אותו מחדש. לשם כך היה עלינו לגייס כמה מיליוני דולרים.

"החלטתי שבית כנסת יקום לתחייה מכספי היהודים מז'יטומיר ובלי דולר אחד חוב. באותה עת, היו לי אז מספיק חובות משאר המוסדות. במכתב ששיגרתי לציון הקדוש של רבנו ביקשתי את ברכתו הקדושה שאצליח בפעולתי בהקמת בית הכנסת מחדש.

"אבל זה ארך משך זמן. לא חודש או חודשיים אלא כמה שנים. מים רבים הספיקו לזרום בנהר המקומי, ועדיין הנס לא הגיע. כבר שבע שנים חלפו והבניין עדיין עומד במצב נטוש, ואני מדגיש זאת בכוונה.

"ויהי היום, ואני שומע שיש יהודי בעל ממון העונה לשם מישה זסלבסקי המתגורר בקייב ומקורו בחרקוב, והוא רוצה לרוץ לבחירות לראשות העיר ז'יטומיר. ניסיתי ליצור עמו קשר, להתחבר אליו וכיוצא בזה, אבל הוא מצדו לא היה מעוניין כלל. ראיתי שהוא מנוכר לכל עניני היהדות. למעשה, בבחירות שנערכו הוא לא נבחר.

"חלפו חודשים, זה היה חג הסוכות. פתאום בא העוזר שלו (שגם הוא יהודי) ושואל אותי: איפה התוכניות של בית הכנסת? הייתי מופתע לחלוטין. הוא אומר לי, יש מישהו שרוצה לעזור לך. ואכן מישה הופיע והביע את רצונו לסייע בהקמת בית הכנסת מחדש.

"באותה תקופה הוא חגג יום הולדת 40 והחליט לעבור ברית מילה. זכיתי להיות הסנדק שלו, ושמו נקרא בישראל: משה.

"לאחר הברית נותרנו רק אני והוא בחדר. הוא התאושש, ולרגל השמחה אמרנו מעט 'לחיים', ואז כשנפתחו הלבבות שאלתי אותו: מה אירע פתאום שהחלטת לתרום עבור הקהילה היהודית, הלא לפני-כן לא רצית לפגוש אותי.

"הוא שח לי כך: בשנת תש"נ הייתי בן 20 לחיי. זה היה בדיוק לאחר הנפילה של מסך הברזל, ושגשגתי מאוד בעסקיי. אך בשנת תשנ"ג הפסדתי את כל כספי, נשארתי בלי דולר בכיסי. הייתי שבור ורצוץ לגמרי. חיפשתי משהו רוחני שיחזק אותי. הלכתי לבית כנסת בחרקוב, אבל הכל היה אז שבור והרוס. יצאתי מבית הכנסת, ונפלתי לכנסיה (רח"ל). מאותו הרגע הייתי מחובר לכנסיות. עשיתי חיל בעסקיי, וכשהגעתי לז'יטומיר עזרתי לשפץ שתי כנסיות, ומאידך לא הרגשתי שום קשר עם הקהילה היהודית. ביום מן הימים ראיתי בלוח השנה שאנו עומדים סמוך לחג הסוכות והיום הוא יום כיפור. התבוננתי בעצמי והתחלתי לחשוב: אני יהודי. אמי ואבי יהודיים. איך זה שאינני קשור לקהילה היהודית?!

"ואכן, בן רגע הוא קיבל החלטה אמיצה שהוא עוזב את הקהילה הנכרית ועובר לקהילה היהודית. הוא התחיל להתבונן איך הכל התחיל, מה גרם לו ליפול למקומות הטומאה למשך שנים כה רבות, והוא נזכר במה שאירע כשהיה בבית הכנסת הנטוש בחרקוב. אי לכך, הוא החליט שהוא בונה וממסד את בית הכנסת בז'יטומיר מחדש על מנת שליהודי לא תהיה סיבה שלא ללכת לבית הכנסת.

"כאמור, זה קרה ביום כיפור, ובחג הסוכות הוא הופיע בפניי. ואז הוא יצר קשר עם שני גבירים יהודיים נוספים (אחד בשם רבינוביץ ואחד בשם רוזנבלט), והם הניחו את כספם לצורך המטרה, וכך נבנה בית הכנסת לשם ולתהילה ולתפארת.

"כך זכיתי לראות פעם נוספת כמה מחשבה חיובית פועלת.

"אלא מאי? עלינו להמתין בסבלנות. אין ברירה אחרת. אבל אסור להתייאש. עלינו לחנך את עצמנו לחיות באמונה וביטחון. למעשה, זה מה שדרש הרבי מעמנו כשקרא לנו להתכונן לבוא הגאולה באמצעות לימוד ענייני גאולה ומשיח. זה עוזר לנו לחיות מתוך ההכרה שהקב"ה מנהל את העולם, וזה מעניק לנו את הכוחות להתגבר על הקשיים ולהמשיך קדימה".