בס"ד

יום שני, 4 דצמבר, 2023
הכי עדכני
מהפכה דקדושה זוטא

מהפכה דקדושה זוטא

אסף משניות

מי ששוטט ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים נתקל כנראה יותר מפעם אחת בשורה של 'ממים', איורים ושלל קריאות שיוצאים נגד התנהלות חקירת מותו של אהוביה סנדק ז"ל, הנער שנהרג בהתהפכות רכבו לאחר מרדף משטרתי. בין אם מדובר בתמונות מסרטים שהותאמו לאירוע, איורים סאטיריים על התנהלות החקירה ואף שירים שנכתבו במיוחד לזכרו של אהוביה, התופעה הפכה לפופולרית ברחבי הרשת. אלא שלא מדובר בתופעת רשת קלאסית שצצה ביום אחד ונעלמת זמן קצר לאחר מכן. מדובר בפרויקט רחב משתתפים העונה לשם 'מהפכה דקדושה זוטא'.

מאחורי הפרויקט עומדת הדסה רינת כהן מפתח תקווה, מחברת הספר 'הילד השלושה עשר', שארגנה לא פחות מתשעים אמנים, משלל עולמות האמנות, שישתתפו במיזם. מטרתה המרכזית היא להשאיר את סיפורו של אהוביה בתודעה הציבורית, ולא לתת לו להיעלם.

"ההחלטה להקים מיזם כזה הגיעה שבוע וחצי לאחר האירוע, כשראינו שהפרשה הולכת למקומות לא טובים" מספרת כהן. "התחושה שלנו הייתה שהולכים 'לטייח' את האירוע. התדרוכים של המשטרה, האמירות שהנערים האחרים הם אלה שבעצם אשמים במוות של אהוביה והסירוב להקים ועדת חקירה חיצונית, הובילו להבנה שחייבים לעשות משהו. חייבים לצאת למחאה".

אבל המחאה כבר היתה קיימת מהרגע הראשון. היו ועדיין מתקיימות הפגנות, ולפי המתואר בתקשורת הן לא פעם הופכות גם לאירוע אלים.

"זאת בדיוק הנקודה. נכחתי בהפגנה שתוקשרה כ"הכי אלימה", ולא ראיתי אלימות, אם כי ספגתי בואש כשעמדתי לבד על מדרכה. מסתבר שהיו בשוליים מקרים אלימים שתועדו ושווקו כדמותה של כלל ההפגנה. ההטיה התקשורתית בהפגנות הינה תופעה שהימין ככלל סובל ממנה ולא רק נוער הגבעות. המטרה היא ברורה – הרחקת אנשים מהמחאה החשובה של לעשות צדק לאהוביה.

"כאשר השיח הציבורי כולו נעשה ברשתות החברתיות, ובפרט בתקופת הקורונה שסוגרת אותנו בבתים, היה מתבקש להגיע לרעיון של מחאה אמנותית ברשת".

ומה מיוחד דווקא במחאה אמנותית? למה זה המישור שאליו פניתם?

"מחאה אמנותית נכנסת הרבה יותר ללב. יש בה עומקים ורבדים. לא רצינו סתם ציורי מחאה. היה לנו חשוב שזה יהיה מהיר ונגיש, 'אמנות מהירה'. כזאת שתתאר את התחושות של כולנו למה שקורה, ותדבר את השפה של הצופים" אומרת כהן.

אורי שיין היא סטודנטית בת 19 מחיפה שהצטרפה למיזם כציירת. היא מאמינה בכוחה של האמנות: "לאמנות יש עוצמה. יש בה כוח מיוחד שאין במילים. היא נוגעת, היא אמיתית, היא יוצאת מהלב ופונה אל הלב בלי תיווכים, ולכן אנשים מתחברים אליה בקלות. סרטים, שירים, ציורים וסיפורים מעבירים מסרים ומעצבים תודעה".

שיין, כאמור, היא אחת מתוך תשעים האמנים שהצטרפו למיזם. מהר מאוד קיבצה כהן סביב הפרויקט שחקנים, מאיירים, משוררים, זמרים, אמני חול, סופרים ואמנים מתחומים נוספים. בתוך שלושה שבועות יצרה הקבוצה עשרות סרטונים, שירים ואיורים שצובטים את הבטן, נוגעים בנקודות הרגישות והכואבות, ובעיקר לא מאפשרים לסיפור לשקוע.

בוער בעצמותינו

אחד מאותם אמנים הוא יהל חזן, בן 37 משילה, שחקן ומפעיל בובות בתיאטרון 'לב השמים' ובערוץ הידברות. בשיחה איתו הוא מתאר את הסיבה שבגללה הוא נכנס לפרויקט. "המצב כיום הוא בלתי נסבל, נעשות עוולות נוראיות בשם החוק וכל מי שצופה מהצד ויש לו קצת לב, נשבר מזה לגמרי. אז מה כבר אפשר לעשות? קודם כל תפילה, אמונה שיש פה השגחה ושאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לשנות את המצב, אפשר לצאת להפגין, ואפשר גם למחות בצורה שתיכנס ישר ללב, באמצעות האמנות – בכתיבת שירה, ציור, קריקטורות, וידאו-ארט, סרטונים ומשחק".

"צילמתי ממש היום סרטון קומי עם בובה על הרס של גבעות לעומת צדקנות דביקה כשמדובר בבתי מחבלים. ויש עוד סוגים רבים של חומרים".

יסכה גבריאלי מיצהר, מוסיפה: "אהוביה הוא הטריגר שגרם לנו לצאת ולצעוק את הצעקה של אהבת תורה, עם וארץ. עכשיו המילים שלנו מהדהדות בעיקר את הכאב עליו, אך הן יתרחבו ויהדהדו באמירות חיוביות את הרצון שמפעם אצל כולנו לקרבת אלוקים. מתפללים שהקב"ה ייתן לנו את המילים הנכונות להמשיך ולעורר לבבות".

התחלתם לפעול לפני שלושה שבועות. הצלחתם לאסוף כמות נכבדה של חומרים ממש מהר.

"נכון. זה רק מראה כמה הכאב הזה בוער בנו. זה יוצא לכולנו מהלב. זה בוער בעצמותינו. כשהכעס והכאב מבעבעים זה מוביל אותנו ליצור, להשמיע קול. ואין ספק שהעובדה שכולנו נמצאים בבתים תורמת לזה".

למרות שהם לא נפגשו אף פעם כקבוצה, שיתוף הפעולה של האמנים יוצא מן הכלל. חלק ניכר מכך, הם אומרים, נובע מההבנה שמתחולל קרב על התודעה. "יש פה שיתוף פעולה נהדר בין האמנים השונים, קודם כל הרבה פרגון, אנחנו כבר לא בודדים במערכה, וגם שיתופי פעולה פוריים שמולידים יצירה איכותית ובועטת. הסרטון שצילמתי היום הוא דוגמא נהדרת לכך. כמה חברים מהקבוצה נתנו הערות לשיוף התסריט, וחרות שפר, עורכת הוידאו המצוינת, גם היא מהקבוצה, עובדת עליו ממש עכשיו, אם הייתי צריך לעשות את זה לבד, זה היה נמרח, יוצא הרבה פחות מוצלח, ומגיע לקהלים קטנים בהרבה" אומר חזן.

קבוצת האמנים המיוחדת יצרה מרחב שלא היה קיים לפני כן, של שיתופי פעולה בין אמנים שאכפת להם. "בזכות הקבוצה נפלה בידי הזכות ליצור את הסרטון 'אהוביה הנדיב' (על בסיס הסיפור 'העץ הנדיב'. א"מ) בעמל רב והיה מרגש לראות את היחד" אומר אלישוב הר שלום, בן 31 תושב עשהאל, לשעבר מדריך נוער בסיכון וכיום משורר. "אני כתבתי ואחר ניקד, אמנית נוספת איירה, ועורכי וידיאו ישבו עד שלוש לפנות בוקר כדי לברך על המוגמר כמה שיותר מהר.

"אני באמת מקווה שכל מה שאנחנו עושים ייגע בלבבות של כמה שיותר אנשים ויעניק מבט נוסף על מציאות כה מורכבת של החיים כאן".

עד כמה באמת המצב מורכב?

"יש תחושה קשה שהמדינה לא עומדת במחויבות שלה להגנה ושמירה על ביטחונם וחייהם של מתיישבי הגבעות, שעוסקים בחקלאות ורעיית צאן. אנשים סופגים מדי יום אבנים בכבישים, בתיהם מותקפים באבנים וצאנם נגנב. בקצה מנגד אירועי אלימות מצד בני נוער, ובסוף נחצה כאן קו אדום שחשבנו שיישאר רק בסיוטי הלילה – הריגה של נער במרדף".

אז מבחינתך, מה המשמעות של הפרויקט?

"בדיוק כמו השם שלו, מהפכה. כולנו אמני המהפכה ופרצנו מתוך שבר גדול. נולדת בשורה. במשך שנים רבות הציבור המתנחלי עסק בישוב הארץ וזנח במידת מה את ערוצי התקשורת, ויכולתו להנגיש מסרים לחברה הכלל ישראלית היא מצומצמת".

'הנגשת המסרים', כפי שמגדיר אותה הר שלום, היא אחת הסיבות המרכזיות שבגללן נולד הפרויקט. "הקול של אנשי הגבעות לא רק חסר בתרבות הישראלית, הוא גם מוצג בה בצורה מעוותת ושלילית. המחאות שקוראות לצדק חשובות מאוד, אבל כולנו מרגישים שצריך עוד משהו מעבר לזה. צריך לספר את הסיפור שלהם" אומרת שיין.

"בסופו של דבר, לאמנות יש את היכולת לחבר אנשים גם כשהם לא מסכימים אחד עם השני. ברור לי שלא כולם יסכימו עם נוער הגבעות, וזה בסדר גמור, אבל חשוב לנו לראות את האדם שבהם. את אהבת הארץ שיש לכל אחד מהם" אומרת כהן.

המטרה היא גם לשכנע אנשים בדרך שלכם או רק להכיר לציבור קולות שהוא לא מכיר?

"לטווח הארוך המטרה היא להשפיע על השיח, להפחית ניכור וחשש ולייצר יותר פתיחות לרעיונות של הציבור הזה. אבל בשלב הראשוני אנחנו רוצים קודם כל צדק לאהוביה".

רק התחלנו

"אני חושבת שמבחינת רבים בקבוצה אנחנו רק בתחילת הדרך. המהפכה הזאת לא תיעצר אחרי שהצדק לאהוביה יושג. יש כאן הרבה יותר מזה" אומרת רחלי בנדר, שחקנית ואמנית חול מגבעת תקומה שביצהר. "אני יכולה לספר לך על עצמי. במשך שנים אני מסתובבת עם לב מלא אהבה לארץ ישראל, קשר מאוד חזק לאדמה שהתעצם בקרע הנורא של גוש קטיף. זכיתי להיות בגבעות ולהיות חלק מהגאולה של האדמה הקדושה הזאת. עם זאת, שנים מלוות אותי תחושות קשות של ניכור של חלק מהעם שלנו בנוגע לזכותנו על הארץ וגם בנוגע לדרך בה פעלנו כדי לגאול אותה.

"בשנות נעוריי קיבלתי לא מעט תגובות של זלזול על היותי חלק מנוער הגבעות. ועם הכאב הזה התחברתי עוד יותר לאדמה והרגשתי את הכאב שלה. כשאני אומרת בתפילה את המילים 'ונתרחקנו מעל אדמתנו' אני בוכה ומתפללת שנתחבר חזרה לשורשים, לאדמה".

ואני מניח שמותו של אהוביה נגע בעצב פתוח.

"קשה לתאר עד כמה. ההרג המזעזע של אהוביה סנדק טלטל אותי חזק, הכריח אותי לעמוד ולצעוק לכל העולם שהגיע הזמן להפסיק להתעלל בנוער הזה שרוצה גאולה, שפועל ממניעים טהורים של אהבה לארץ, לתורה ולעם ישראל. הגיע הזמן להפסיק לרדוף אותם. את כל הכאב הזה והרצון לשינוי הבאתי בחודש האחרון דרך האמנות שלי, ציור בחול, וטקסטים שהשפריצו החוצה מכאב הבטן הזה שיושב שם שנים" מסכמת רחלי.

 מי שקורא את השירים שעולים בדף הפייסבוק של הקבוצה, לא יכול שלא להזיל דמעה. בכל שורה הכאב בולט לעין. השיר שפתח את הפרויקט כולו נכתב על ידי כהן. השיר כולו מדבר על כך שלציבור לא אכפת מהנעשה, והוא מחליט להעלים עין מהיחס כלפי נוער הגבעות. בסוף השיר, לו בחרה לקרוא 'ההוא שלא מזיז לו', כתבה כהן את השורות הבאות: וְהָרֹעַ גּוֹבֵר מִסָּבִיב בְּלִי מֵשִׂים, וְהָעִיר שָׁם שׁוֹתֶקֶת אֶת שְׁתִיקַת הַכְּבָשִׂים. בְיַחַד יַמְשִׁיכוּ לִבְלֹס וְלִבְהוֹת, אֲדִישִׁים לְגוֹרָל שֶׁל נַעַר גְּבָעוֹת. וְאֵין דֶּרֶךְ לֵאמֹר זֹאת, אֵין לְאָן לָסֶגֶת, הָאֲדִישׁוּת שֶׁלָּכֶם רַבּוֹתַי – היא הוֹרֶגֶת.

זהו לא המאבק הראשון שלה עבור נוער הגבעות. היא בעצמה אם לשני 'נערי גבעות'. בנה למד בישיבת פרי הארץ ביישוב רחלים. הישיבה עלתה לכותרות כאשר תלמיד נחשד בפגיעה בערביה ביו"ש. האירוע הוביל לחקירות חסרות רסן של השב"כ כנגד הנערים הלומדים בישיבה, ומשם למאבק ציבורי נרחב. בתה ונכדותיה של כהן גרות במאחז 'קומי אורי'. בעקבות חייהם, היא התיישבה וכתבה ספר שמתאר את חיי נוער הגבעות, בשם 'הילד השלושה עשר'.

"אז הבנתי את הכוח של אמנות בהנגשה וביכולת שלה לספר סיפור, לחשוף צד אחר. ברגע שאתה מגיע עם מוצר מוגמר, אמנותי, גם היחס של הדברים שאתה אומר משתנה. היום כשמראיינים אותי, אני לא עוד אימא של נערי גבעות, אני מחברת ספר. הדברים שאני אומרת לא השתנו, אבל ההקשבה אליהם כן" היא אומרת.

הספר שלך הרגיז לא מעט אנשים. למרות זאת, היחס לדברים שאת אומרת השתנה?

"הכעס מהשמאל הקיצוני רק הביא יותר רייטינג וגרם שיותר אנשים יקראו את הספר. זה יצר חשיפה ושיח. זה לא שהספר שלי הוא הראשון שאי פעם הרגיז מישהו. אמנות מטבעה מרגיזה אנשים. כשאנחנו רואים כל מיני מיצגי מחאה הם מרגיזים אותנו, אבל אנחנו לוקחים את מי שעומד מאחוריהם יותר ברצינות. זה סוד הקסם של האומנות, ולכן הבנו שרק כך נוכל להגיע לציבור ולשנות כאן דברים".

למרות ההתגייסות הגדולה, והעובדה שתשעים אמנים הצטרפו לפרויקט, לא קל היה לרתום שמות גדולים אליו. הסיבה לכך ברורה. לנוער הגבעות נוצר שם שלילי על רקע המורכבות שתוארה קודם ואירועים בעייתיים שפורסמו בהרחבה בתקשורת. אמנים רבים חוששים מתיוגם כמי שתומכים במעשים שנויים במחלוקת, גם אם הם מזדהים לחלוטין עם המאבק עבור אהוביה או עם הערכים החיוביים של ישוב הארץ. החששות הללו משנים לקבוצה לא פעם את התוכניות.

בין האתגרים שמלווים את הפרויקט, עומד האתגר המימוני. הפקת סרטונים ומערכונים, הקלטת שירים ושאר היצירות של הקבוצה דורשות ימי עבודה רבים, ועבור המטרה כל האמנים עובדים בהתנדבות מלאה. "אני לא יודעת כמה זמן נוכל להמשיך בהתמדה הזו כשכולנו מתנדבים. יש אנשים שבסוף זאת הפרנסה שלהם. אבל המטרה עומדת לנגד עינינו והיא זאת שנותנת לנו דרייב גדול. בסוף, בשביל זה התחלנו את כל התהליך" אומרת כהן.

"יש אמרה ידועה של הרב קוק על כוחו של הצער הנובע מרצון עז לתשובה ותיקון; כאשר האדם מחליט לקחת את צערו לעשיה ולא לשקיעה במכאובו. הוא כותב כך: 'הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כינורם למציירים טרגיים לגלות בו את כשרונם'. אנו מקווים להיות חלק מבשורה של יצירה הנושאת תפילה לתיקון ושיח בתוך עמנו".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן