"העבודה אינה קלה", הוא מתוודה בפנינו בארשת פנים רצינית. "אנשים עלולים לחשוב שחיי השליחות זו משימה קלילה ונעימה, אבל קח לך אדם כמוני – אברך מן המניין שיש לו אופי והרגלי חיים משלו, ופתאום הוא חייב להתרגל לכך שבן לילה חייו משועבדים לציבור, כולל סט פעולות שהוא חייב לאמץ: ללמוד לנהל קהילה, לגייס תרומות, להורות הלכה, לגשר בין אנשים, לערוך פעילות לילדים קטנים בשפתם שלהם וכעבור שעה לדבר בשפה אחרת בביקור במושב זקנים ועוד… – האם זה קל לכולם? ודאי שלא. אפילו עניין פשוט לכאורה, כמו לפנות ליהודים זרים ולהציע להם להניח תפילין – אישית זה לא היה קל לי, זה בניגוד לאופי שלי שהוא יותר מופנם, אבל אני יודע שהדבר חשוב ואני עושה את זה, ובחסדי ה' אנשים נענים".
את הווידוי הגלוי הזה אנחנו שומעים מהרב צבי־הירש דרוקמן (הֶרְשִׁי בפי מכריו). הוא נולד וגדל בקרית מוצקין. אביו הוא הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר ורב קהילת חב"ד בקריות, ובן דודו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל. "לאחר נישואיי עם אשתי, בת למשפחת חסידי חב"ד בצרפת, התלבטנו להיכן נצא לשליחות", משחזר הרב דרוקמן, "כשמטבע הדברים ביררנו על מקומות פוטנציאליים ברחבי צרפת, וכך התגלגלה אלינו ההצעה להגיע אל העיר סן מור בה מתגוררים כאלפיים יהודים. הגענו למקום ופגשנו יהודים הזקוקים לסעד גשמי ורוחני וגשמי, והחלטנו לקבוע כאן את שליחותנו.
"הגענו הנה לפני קרוב לעשרים שנה, כאשר העיר הייתה עיר נידחת מבחינה רוחנית. ידענו שמדובר בחרישה בארץ לא זרועה. במקום לא היה כל בית כנסת פעיל, לא היו שירותי יהדות, אבל יהודים היו גם היו, וחוץ מזה היו לנו בכיס 300 יורו… לא הטעינו את עצמנו, שיערנו שלא יהיה קל והאתגרים ידפקו לנו על הדלת, אבל היה לנו ברור שזהו תפקידנו ולכך חונכנו.
"באותו זמן לא ידעתי כלל צרפתית, אבל זה לא מנע מאיתנו מלפנות לאנשים ולהכיר משפחה ועוד משפחה. בימי הבראשית העבודה שלנו הייתה פשוט לעבור מדלת לדלת, כאשר המשפחה היהודית הראשונה אותה הכרנו התגוררה בבניין מגורינו. קשרנו איתם שיחה, והם היו הראשונים שהעלינו בחייהם את האור.
"המקרה השני אירע כשאשתי יצאה לפארק הסמוך עם ילדינו, ושם שמעה פתאום אם הקוראת לילדיה בשמות 'אריאל' ו'גבריאל'. אלו שמות יהודיים כמובן, היא שוחחה עם האם והתברר שהיא אכן יהודייה, והזמנו אותה ואת משפחתה לסעודת שבת. כתוצאה מאותו מפגש, האישה החלה להתקרב עם משפחתה, וכיום אפשר לומר שכמעט כל בני המשפחה הם שומרי תורה ומצוות. אפשר להמליץ על המשפחה הזו את דברי חז"ל הדורשים בזכותם של אבותינו במצרים שלא שינו את שמם, וכך המשפחה הזו לא שמרה דבר מיהדותם – חוץ מהשמות שהעניקו לילדיהם, ובזכות זאת זכו לחסות מחדש תחת כנפי השכינה".
רוב המשפחות היהודיות המתגוררות בעיר מקורן מהקהילה היהודית הוותיקה של צרפת, הבאה ממערב ומזרח אירופה וגם מארצות צפון אפריקה, אלא שלצערנו ההתבוללות אוכלת בהם בכל פה. בקרב רבות מהמשפחות הללו, האם יהודייה והאב גוי. כמו כן, ישנם כאלו שגם אינם מודעים כלל לעובדה שהם יהודים כשרים ויש צורך להביא את הדבר לידיעתם. כך, לאט לאט, מתלקט לו עוד יהודי, נאספת עוד נשמה, ובעבודה מתמדת ומאומצת נוצרת קהילה.
בר מצוה, 15 דקות לפני הצלצול
"היה לנו מקרה מעניין לפני זמן מה", מספר הרב דרוקמן. "יום אחד נכנסת לבית חב"ד אישה צרפתית מקומית, והחלה לספר שהיא התגרשה לאחרונה מבעלה, והגירושין הביאו אותה למשבר נפשי שהביא אותה להתעניין בשורשיה המשפחתיים. כפי שסיפרה, עברה במשפחתה מסורת שיש להם שורשים יהודיים, והדבר גרם לה להתקרב ליהדות בכוחות עצמה באמצעות למידה מקוונת, עד שהחליטה שהיהדות היא מקומה והיא רוצה להתגייר. היא המשיכה וסיפרה שהיא פנתה בעניין זה לקונסיסטואר – הארגון הקהילתי הכללי של יהודי צרפת – ושם הכינו לה תוכנית לימודים שיהיה עליה לעבור לפני שתתגייר, ולכן היא הגיעה אלינו כיוון שביקשה להיעזר בבית חב"ד בתוכנית הלימודים שלה.
"הקשבנו לדבריה וביקשנו ממנה להביא לנו את המסמכים המצביעים על הקשר המוקדם של משפחתה ליהדות. בדקתי אותם וראיתי ששם המשפחה של סבתהּ מצד אמהּ הוא יהודי – פרידמן, ולצדו היו במסמכים עוד שמות יהודיים. לאור זאת פניתי בעניינה לקונסיסטואר, שם שמורים הרישומים של יהודי צרפת, והם הוציאו לי מהארכיון את הכתובה של סבתהּ מלפני שמונים שנה…
"חזרנו לאותה אישה ובישרנו לה: "את לא גויה, את יהודייה ואת לא צריכה להתגייר!" בתגובה, היא שאלה מיידית: "מה זה אומר? עכשיו אני לא צריכה ללמוד את השיעורים ואת כל ההלכות?…" אמרנו לה שההיפך הוא הנכון: עד עכשיו המחשבה הייתה שהיא צריכה לעשות זאת כדי להתגייר – דבר שהוא לא הכרחי עבור גוי מן השורה, ואילו עכשיו עליה לעשות זאת בתור יהודייה, והדבר חשוב כמובן עוד יותר.
"המשכנו ושאלנו אותה אם יש לה ילדים, כי לאור הממצאים ילדיה יהודים כשרים בדיוק כמוה. היא השיבה שאכן יש לה כמה ילדים, ובנה הבכור הוא בן שתים עשרה. שמחנו ואמרנו לה שבנה עוד מעט יהיה בר מצווה, ועלינו להכין אותו בהקדם לקבלת עול מצוות. בתחילה היא נרתעה ואמרה: "בר מצווה זו החגיגה המוגזמת הזו שיהודים עושים?… אין לי כסף בשביל זה!". הסברנו לה מהי בר מצווה לאמיתו של דבר, כאשר העיקר הוא שהילד יתחיל להניח תפילין ויקבל עול מצוות, והדברים התקבלו על ליבה.
"המשכנו ובדקנו את תאריך בר המצווה של הילד, וראינו שהוא חל בתחילת שנת הלימודים. הדבר הרתיע את האישה, שלא ראתה לנכון שבנה יפסיד חלילה שעה משעות הלימודים בבית הספר הנוכרי בשל חגיגת הבר מצוה… חשבתי לעצמי מה לעשות – המדובר היה על תחילת חודש חשון – וראיתי שזמן הנחת תפילין בימים אלו הוא בשעה 7:15 בבוקר, כאשר הלימודים מתחילים ב־7:30. הצענו לה אפוא לערוך טקס קטן ליד בית הספר, כדי ש"חלילה" הוא לא יפסיד רגע מלימודיו בבית הספר… זאת, כמובן, כאשר האם טרם עיכלה את העובדה שהיא וילדיה יהודים כשרים לכל דבר.
"ובכן, כך היה", מספר הרב דרוקמן בשמחה. "קניתי לנער תפילין והכנתי אותו לבר המצווה, ובאמת ביום המיועד ובשעה הנקובה ערכנו טקס מצומצם וקצר סמוך לשער בית הספר. הנחתי לו תפילין וקראנו קריאת שמע, וזה היה אירוע מרגש ביותר לנער ולאימו ולכל המשפחה שהגיעה לאירוע. בדיעבד התברר שהאירוע שינה את חייהם לחלוטין, האם קיבלה עליה עול תורה ומצוות וילדיה נשלחו לתלמוד התורה ולמועדון הנוער שלנו, כאשר לילדים הבאים כבר ערכנו אירועי בר מצווה גדולים ומכובדים. כך מתקיים בנו 'ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל' – משפחה ומשפחה, כל אחת והסיפור שלה".
הגוזלים פורחים מן הקן
שנים חלפו, ובזכות המאמץ הרב שהושקע צמחה הקהילה והתפתחה. במרכז העיר סן מור נבנה בית חב"ד יפהפה ומסביר פנים, בו מתקיימת פעילות שוטפת בכל שעות היום על פני כל השבוע.
"כיום יש לנו תפילות סדירות, סעודות שבת משותפות ואירועים מדי מועד וחג", מספר הרב דרוקמן. "יש לנו תלמוד תורה של יום ראשון לילדי המשפחות ובו כשבעים ילדים, שרובם לומדים במשך השבוע בבתי ספר לא־יהודיים – כך שמדובר בהצלה רוחנית של ממש עבורם. יש לנו גם מועדון תורני לנוער, ובו עוד כשבעים נערים. כמובן, אנחנו עורכים שיעורי תורה לכל הקהלים, ולבית חב"ד יש אפילו תוכנית ייחודית של קרן גמ"ח לסיוע כספי.
"ברוך ה', הקהילה שלנו פורחת", אומר הרב, "אבל כמו בקהילות רבות מהסוג הזה – אנחנו מתמודדים עם אתגר ייחודי: אנחנו לא נהנים מהפירות הטובים שגידלנו, כי מי שמתקרב ומקבל עליו את שמירת המצוות באורח מלא – בסופו של דבר לא נשאר כאן בעיר… אחרי הכל, יש לו ילדים שהוא רוצה לשלוח למסגרות תורניות מתאימות שעדיין אינן קיימות כאן, ומשום כך הוא עובר לפריז הבירה, שם יש תלמודי תורה וישיבות למכביר, או שעולה לארץ ישראל. כמובן, אנחנו שומרים איתם על קשר, אבל פרדוקסלית, ככל שההצלחה עם משפחה מסוימת גדולה יותר – כך אנחנו זוכים פחות ליהנות ישירות מהפירות של הזרעים שזרענו, אם כי כמובן אנחנו שמחים בשמחתם על שמצאו את מקומם הראוי בקהילה היהודית אליה החליטו להצטרף, ובפרט אם מצאו את מקומם בקהילה מתאימה בארץ הקודש".
סליחות? זו טעות…
והנה סיפור מיוחד מקורות קהילת בית חב"ד בסן מור בחודש אלול אשתקד, אם כי נדמה שזהו סיפור שמשמעותו חורגת הרבה מגבולות פריז וסביבותיה.
בחסידות חב"ד מזה דורות – כמו בקהילות אחרות של יראי ה' – נודעה לשבת הסמוכה לאמירת הסליחות הראשונות חשיבות מיוחדת, כאשר בעשרות השנים האחרונות חסידים רבים עשו להם מנהג לעשות את השבת לצד ציונו של הרבי זי"ע בניו־יורק, להשתתף באמירת הסליחות ולאחריה לחזור הביתה לקראת השנה החדשה. במשך השנים, המונים מכל רחבי תבל החלו לנהור לשבת מיוחדת זו, כאשר הנהלת המקום דואגת להקמת מתחמי אירוח ותפילה מיוחדים. גם הרב דרוקמן נוהג מפעם לפעם לערוך נסיעה מצרפת לניו־יורק, יחד עם קבוצה מחברי קהילתו, כדי לשהות בשבת זו לצד הציון, וכך עשה גם אשתקד כאשר נערך לנסיעה דומה והציע לחברי הקהילה להצטרף אליו.
"ההיענות הייתה יפה", מספר הרב, "ובתוך כך אחד מחברי הקהילה ניגש אלי ושאל אם הוא יכול לצרף אליו לנסיעה יהודי אחד מידידיו תושבי העיר. הסכמתי בשמחה, למרות שלא הכרתי את האיש שלצורך העניין נכנה אותו אלברט. הוא התגורר די רחוק מבית חב"ד, ולמיטב ידיעתי מעולם לא הראה את פניו אצלנו, ועל כל פנים אני אישית לא הכרתי אותו קודם לכן.
"כשפגשתי את אלברט ערב הנסיעה, גיליתי להפתעתי אגוז קשה לפיצוח. כל שליח מכיר את הטיפוסים הללו שכלפי חוץ היהדות אינה מעניינת אותם כהוא זה, וכל המאמצים להגיע אל ליבם עולים בתוהו. ובכן, כזה היה אלברט. תשאלו: איך בדיוק הוא בחר להצטרף אל המסע לאמירת סליחות על הציון של הרבי? ובכן, זה מה שגם אני שאלתי את עצמי. התברר שחברו כלל לא סיפר לו על מהות הנסיעה ומטרתה, אלא רק בישר לו על טיול נחמד לניו־יורק המסובסד בחלקו עבור אנשי הקהילה… וכך הוא הסכים לבוא. רק כשהגענו לניו־יורק הוא נתקף בהלם כשהגילה שאנחנו נוסעים לבית הארחה הסמוך לבית עלמין יהודי… הוא לא ידע את נפשו, כאשר כלל לא הבין להיכן הגיע ולשם מה".
ריקודים ספונטניים
"הקבוצה התמקמה באחת מדירות האירוח שסביב לציון", מספר הרב דרוקמן, "כאשר במתחם כולו שהו כמדי שנה מאות אנשים, ביניהם גם רבה הראשי של רוסיה, השליח הרב בֶּרְל לַאזַאר, המגיע בכל שנה לשבת מיוחדת זו בראש גלריה נכבדה של יהודים בעלי הון מתומכי המוסדות ברוסיה. בליל שבת ישבנו יחד בסעודה ובהתוועדות מרוממת, ואילו אלברט הסב איתנו בפנים חמוצות למדי כשחברו מנסה להשקיט את רוחו הזועפת…
"הבוקר הגיע ותפילת שחרית נערכה בהמון עם, ולמרבה העניין גם אלברט הופיע והצטרף אליה. התפילה התנהלה כסדרה, כאשר לקראת קריאת התורה נמכרו העליות עבור תרומות למוסדות חב"ד ברחבי רוסיה הגדולה. בראש המתחרים על העליות היו כמה מהנגידים שהתלוו לרב לאזאר, והסכומים שהתחייבו היו עצומים ומעוררי תדהמה. למשל, בעליית 'שישי' זכה יהודי שהחליט לתרום לא פחות מ־12 מיליון דולר… סכום עתק שבהחלט הימם וריגש את הנוכחים, ובתוכם אלברט. העליות חולקו לקונים, וכאשר עלה לתורה אותו איש עסקים שתרם תריסר מיליון דולר, הכריזו "מי שברך…" בחגיגיות רבה, כאשר הקהל שמח ומגיב בתשואות שהדהדו בכל האולם.
"במקביל", מספר הרב, "ערכנו גם אנחנו לחברי קהילתנו מעין מכרז פומבי אבל בסגנון אחר. אין לנו נגידים התורמים סכומי כסף גדולים ולא ציפינו לכך, אבל כן ביקשנו שכל מי שיעלה לתורה יכריז על קבלה טובה שהוא מוכן לקבל על עצמו בתחום הרוחני. אינני יודע מה עבר על אלברט, אבל כנראה השהות בזמן קדוש ובמקום קדוש הניעה נימים חבויים בלבו, והוא נעמד אפוא עם הכיפה הסמלית שלראשו והכריז שאמנם עד עכשיו לא הניח תפילין בחייו, אבל כיוון שהוא מבין את חשיבות העניין הוא מקבל על עצמו שמכאן והלאה יניח תפילין מדי יום!…
"שמעתי את ההכרזה המפתיעה והתרגשתי מאוד. ידעתי כמה זה לא פשוט עבור יהודי כזה להבטיח הבטחה כזו… אלברט זכה אפוא באחת העליות, וגם הוא קיבל "מי שברך" ארוך וחגיגי. הקהל המתין לשמוע מה הוא נותן תמורת ה"מי שברך", וכאשר הגבאי הכריז "בעבור שיניח תפילין כל יום" פרצה כזו צהלה ושמחה ספונטנית – עד שהיה נדמה שהמתחם כולו כמעט מתמוטט על יושביו… כמה חסידים נלהבים נטלו בהתלהבות את אלברט המופתע על כתפיהם, שרו ורקדו איתו שעה ארוכה וגם ערכו איתו שבע הקפות על שזכה למצווה השקולה כנגד כל המצוות. נדמה לי שלא היה חסיד אחד ששהה במקום שלא ראה לעצמו זכות להידחק בין האנשים וללחוץ לברכת "מזל טוב" את ידו של אלברט הנדהם, כאשר גם אחרי התפילה השתרך תור לברך אותו כאילו היה לפחות הרב הראשי לצרפת…"
בין עיקר לטפל
"ביום ראשון בבוקר רכשתי עבור אלברט זוג תפילין", ממשיך הרב דרוקמן את סיפורו בשטף, "כדי שיוכל מיידית ליישם את ההחלטה הטובה שקיבל על עצמו. לאחר זמן קצר שבנו כולנו לצרפת, ואני שקעתי בשגרת הפעילות בבית חב"ד ובפרט בחודש תשרי הגדוש בעשייה רבה, כך שהאירוע המיוחד נשכח ממני בשטף היום־יום. את אלברט לא ראיתי כמה חודשים, אבל יום אחד לפני מספר שבועות נכנס אורח לבית חב"ד. היה זה אלברט.
"מה שלומך אלברט? – קידמתי את פניו בשמחה – ומה שלום התפילין שקיבלת בניו־יורק?… אלברט הביט היישר לעיניי ואמר לי: "רבי, לא קל לי לעמוד בהבטחה שלי להניח תפילין בכל בוקר. לא חונכתי לכך ושנים רבות לא היה לי כל קשר אליהן. לפעמים אני ממש עמוס ואין לי רגע פנוי לשום דבר, אבל מהיום שקיבלתי עלי את המצוה הזו לא החסרתי ולו יום אחד של הנחת תפילין, והאמת שגם יותר מזה – התחלתי לקיים עוד מצוות וללמוד על היהדות ככל שמתאפשר לי!"
"שמחתי מאוד לשמוע את הדברים והצעתי לאלברט עזרה בכל צעד, והוא המשיך ואמר לי: "רבי, זו לא הייתה החלטה קלה. אני בעצמי אינני יודע מה הביא אותי להתחייב פתאום על כך. אבל אתה יודע מדוע יש לי כוחות לקיים אותה בכל מחיר?" הוא לא ציפה למענה והמשיך: "האם הרב זוכר שכשהיינו בציון של הרבי היה שם איש עסקים ממוסקבה שתרם שנים עשר מיליון דולר לצדקה?"
"אני זוכר, ומה בכך?", שאלתי.
"ואני אחר כך הבטחתי שאניח תפילין", המשיך אלברט.
"אכן, ואז מה?", עדיין לא הבנתי.
"ובכן, כבוד הרב", הסביר אלברט, "אחרי שהוא הבטיח את תרומתו הגדולה, כולם שמחו קצת, התרגשו ואיחלו לו 'מזל טוב' ובזה תם ונשלם העניין. לעומת זאת, אחרי שאני הבטחתי וקיבלתי על עצמי שאניח תפילין כל יום, הקהל פרץ בכזו שמחה אדירה שהכתה אותי בהלם. ערכו לכבודי ריקודים נלהבים וכל המקום רעד משמחה, כאשר גם לאורך כל השבת המשיכו לאחל לי 'מזל טוב'. הבנתי אפוא היטב־היטב מה חשוב בחיים. לתודעתי חדרה ההכרה שהנחת תפילין בכל יום חשובה יותר מתרומה של שנים עשר מיליון דולר!… הבנתי שיותר חשוב מכסף – זו הדאגה לנשמה שלי. לכן, רבי, המצוה הזו נעשית יותר ויותר קלה עבורי, כי הבנתי מה עיקר ומה טפל בחיים".
"כך אמר לי אלברט, שמאז שינה לחלוטין את חייו לטובה", מסיים הרב דרוקמן בהתרגשות, "ואם תשאלו אותי – בעיניי הסיפור הזה הוא נס אמיתי".
