ה יישוב יודפת נוסד על־ידי תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר, שהיה פילוסוף, הוגה וסופר ואף מוסמך לרבנות, ששימש כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה. השכטריסטים, כפי שכונו תלמידיו, עלו על הקרקע בשנת 1960, כאשר הם חיים לאור תורתו של מורם הנערץ. לאחר פטירתו, הובא שכטר לקבורה באדמת המושב, ובית הכנסת במקום קרוי על שמו. "הגרעין לא כלל אנשים שומרי תורה ומצוות", מספר לי יובל אבידור, אחד מבני היישוב שחזר בתשובה והפך לאבי המשפחה הגדולה (והדתית) ביישוב, "אך היו נגיעות יהודיות מהותיות. שכטר סבר שהאדם מוכרח להיות בקשר עם נקודה פנימית, אותה כינה בשם 'האלוקי שבאדם', הנקודה הגבוהה ביותר הקיימת בתוכך. שכטר סבר שקשה להגיע לתכלית ללא נגיעה באותה נקודה, ולכן עזר לאנשים בכל דרך שהיא למצוא את התכלית. צריך לזכור שמדובר בדור של יוצאי אירופה שגדלו במנותק לחלוטין מן היהדות. לאותה מהות נתן שכטר ביטוי במספר מסורות שהנחיל, לדוגמה, תקופת החגים כזמן של חשבון נפש, שביתה מעבודה ביום השבת, וכילד הזיכרון החזק שלי הוא מהארוחות המשותפות לכל חברי המושב, ששכטר ראה בהן עניין מהותי ואפילו קדוש". הכיוון לא היה דתי. יודפת הקרינה חיפוש אחר תכלית, ואגב, היא נמצאת במקום ראשון בארץ מבחינת אחוז הילדים שחוזרים לגור בה.
בגיל עשרים ושלוש, בעת שיצא לעבודות חקלאות בראש הנקרה, פגש יובל את קרן, אז חיילת בנח"ל שהייתה מוצבת במקום. "אחרי עשרה ימים כבר אמרתי לקרן שאני את החיפוש שלי אחרי בת זוג סיימתי, תופעה די נדירה בעולם החילוני", מחייך יובל, "היא עברה ליודפת כשל"ט יחיד, כשהיא הגרעין ואני איש הקשר ומאז אנחנו יחד".
"בתום השירות הצבאי של קרן המשכנו לגור כזוג ביודפת, וכעבור תקופה יצאנו למסע של שנתיים בעולם, שבסופו הגענו לגור בקומונה במקסיקו. קרן הייתה בסוף היריון והודיעה לי שהיא רוצה ללדת בבית. כולן שם יולדות בבית, אז לא הבנתי מה מיוחד בדבריה, אבל היא הסבירה לי שהבית הוא רק במקום אחד, ביודפת".

מניין במערה
"מהמקום הטוב חזרנו בתשובה", מספרת קרן, "היה לנו הכול. חינוך טוב ברוח האנתרופוסופיה, משפחה טובה עם שתי בנות שכבר נולדו לנו, חברים טובים ובית טוב. הכל היה טוב. ועדיין הלב לא היה שקט, כל הזמן מחפש, לא רגוע. יום אחד יובל הצטרף לשכן, לשיעור של הרב שלמה אליהו, הרב של מטה אשר, שהתקיים בשכניה, ישוב חילוני שכן. הייתה לו קבוצה קטנה של אנשים מבוגרים שלמדו איתו יהדות. יובל חזר מוקסם, ולשיעור הבא גם אני הצטרפתי וכמוהו גם אני הוקסמתי, אבל אמרתי ליובל, שאם זה לא ירד לפסים מעשיים, הכל יוותר בגדר פילוסופיה. אחרי שלשה חודשים הרב אליהו חיתן אותנו. הייתי אחרי לידה של הבת השלישית ועד אז לא ראינו סיבה לקיים חתונה, לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא משיקולי נוחות".
"אחי חזר בתשובה לפניי", מספר יובל "ולאחר שנעשיתי גם אני בעל תשובה, החלטנו לקיים מניין מיוחד בראשי חודשים. מאחר וזה נפל בכסלו החלטנו לקיים את התפילה במערה ביודפת העתיקה, שנפלה במרד, כמענה לאיסור של היוונים לקיים תפילה. אני זוכר איך בראש חודש טבת, הגענו למערה ביום גשום, תוך שאנחנו מגנים על ספר התורה שלא יירטב. הדלקנו הרבה נרונים ברחבי המערה וקיימנו שם תפילה מאד מיוחדת, כשגשם זלעפות יורד מחוץ למערה".
"היה קשה להביא מניין אנשים בשעות מוקדמות, ומה שהציל את המצב הייתה עצתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל: 'מה שיעשה בורקס, לא יעשה שום דבר אחר'. ואכן, הקרואסון והבורקס קיימו את המניין עד עזיבתנו את יודפת".

מה גרם לכם לעזוב את יודפת?
"היינו בתוך תהליך, והסביבה בוחנת כל שינוי שאתה עושה וזה לא פשוט. היינו זקוקים לבנות את השינוי שלנו במקום אחר. רק כשחיפשנו מקום התחלנו להבין מה קורה בעולם הדתי…" מתארת קרן את ההפתעה, "שאלו אותנו שוב ושוב 'מה אתם?', והבנו שאנחנו נזקקים להגדרות שלא היינו מעוניינים בהן. לא רצינו לשייך את עצמנו מעבר להגדרה הרחבה שאנחנו יהודים, בפשטות. אחרי חיפושים, מצאנו בית במושב כפר שמאי בו נוכל לחיות חיינו בשקט, ללא נטיות לצד מסוים וללא הזדקקות להגדרה עצמית. הגדרה היא היפוכו של האינסוף, של הבורא אליו כמהה הנפש".
"כפר שמאי התגלה כפתרון זמני והבנו שצריך להמשיך הלאה. היה ברור שליודפת אנחנו לא חוזרים, אבל אחרי שש שנים בהן חיינו מחוץ ליודפת, הבנו שכל המפגשים עם האנשים סביבנו, כל המציאות שלנו כיוונה אותנו לחזור הביתה, ליודפת. בתקופה שלפני ההחלטה" משתף יובל, "התפללתי על בית, עד שיום אחד חדרה אלי ההכרה שאני מתפלל על בית, למרות שיש לי בית. היו לי ביודפת שני קרוונים די רקובים אמנם, שהיו מושכרים כשלא היינו כאן. בהפתעה מוחלטת לזוגתי, אמרתי לה 'אין הדבר נתקן אלא בשורשו', ויודפת זה השורש שלי. שיפצנו את הקרוונים והוספנו קומה נוספת לבנות ומאז אנחנו כאן". הקהילה עטפה אותם בחום. יום יום באו אנשים לעזור ללא שביקשו.
ואיך אתם מסתדרים במקום כשומרי מצוות?
"יש התחשבות גדולה. למשל, ביום העצמאות שחוגגים כאן בצורה מאד מכובדת, עושים את כל הסעודה מהדרין בשבילנו. זה יפה לראות שלא מביאים לנו איזו חמגשית, אלא ממש נותנים לנו להרגיש חלק מן הכלל".
"הייתה לנו איזו מחשבה על הקמת 'בית יהודי', אך עוד לפני שהתחלנו הבנו שאנחנו מקימים בפשטות את הבית היהודי הפרטי שלנו. ל'בית יהודי' יש מטרות סמויות של קירוב, ולנו אין מטרות סמויות. מי שבא אלינו הוא אורח בביתנו, בפשטות. אם נזכה שבזכות מה שחווה בביתנו יקבל איזו תובנה או איזה רצון חדש, אשרינו".
"אנחנו בית שמאוד מזמין" ממשיכה קרן, "בפורים כל יודפת פה. ביום ראשון יכולה שכנה לספר לי שהיא התענגה על שירת השבת שלנו, אבל אנחנו לא שרים כדי להשמיע. אנחנו חיים את חיינו בשכנות טובה עם אנשים טובים".
האם עברתם שינוי תעסוקתי בעקבות התשובה?
"יובל תמיד היה מדריך טיולים" מסבירה קרן, "אלה לא טיולים של מיטיבי לכת, אלא טיולים שמטרתם מפגשים עם אנשים. עם השנים הוא 'גייר' את התכנים. יש אנשים שמטיילים איתו שנים, ועברו איתו את תהליך התשובה שלו, אליו נחשפו מתוך הדרך בה הוא בוחר להציג את הדברים".
"אני לא כופה את יהדותי על המסלולים" מסביר יובל, "אני מגיש את עצמי ולכן אני נקרא 'מדריך מציאויות', כך הציג אותי פעם איזה רב ומאז דבק בי הכינוי".
"שכטר שהקים את יודפת אמר שאדם חייב לעבוד במה שהוא אוהב, ואם הוא חייב להתפשר ולעבוד בדבר אחר, אז שיאהב את מה שהוא עובד בו. לא פחות מזה. זה דבר גדול להגיד את זה וזה דבר עוד יותר גדול להתעקש על זה ולחיות את זה. אדם צריך להיות בתוך התכלית של הדבר וכך אני מרגיש בהדרכת הטיולים".

מסלולי מציאויות
"אלעזר שטורם הזמין פעם מסלול בנושא של רפואה עממית, כיום זה נקרא מסלול של גוף ונפש. הייתי מהראשונים שעשו מסלולי אוכל, שאותם אני מכנה האוכל והנאכל, אך מה שמשמעותי זה האנשים עצמם והמפגש איתם אצלם במטבח".
"סיור 'ריח הלחם', לדוגמה, מתחיל אצל מגדלי חיטה ביודינאמית, כולל סקירה ארכיאולוגית והיסטורית, ודרך מאפיות מסוגים שונים, אופים ביתיים איכותיים וכולל גם מפגש עם בחור שהוא דוקטור לביוכימיה, והמדיטציה היומית שלו היא לישת הבצק בארבע לפנות בוקר, לפני שהמשפחה מתעוררת. הוא מסביר לקבוצה את זה שהבצק סופג את ההתבודדות שלך, את המחשבות שלך, וזה מה שהמשפחה אוכלת בפתחו של יום. כמובן שיש את ההיבט היהודי, לחם הוא שלש פעמים שם הוי"ה בגימטרייה וגם אישה נקראת לחם. אדם נקרא חלה, חלתו של עולם. כשאני חושב איך לבנות את הסיור, אני מביא את הכיוון היהודי בפני עצמי, לא בפני המטייל, חושב איך הדברים קשורים אלי, ואז אני בונה סיור שיביא משהו מהאיכויות האלה ויפגיש את הקבוצה איתם. יש גם סיור שנקרא 'ביטוי הנפש', והוא מפגיש עם אומנים. אני בוחר כאלה שאני מרגיש שהיצירה שלהם מביאה את הנפש שלהם ממש".
אני יוצאת מבית אבידור, בית שהפך מזוג קרוונים רקובים לבית חמים ומזמין, עם חלונות ענקיים המגלים את הנוף הגלילי במלוא הודו. נכנסת לרכב, מנסה לאסוף את המחשבות ואולי… לחשב מסלול מחדש.