"לפני שבעים שנה לא היה ניתן להעלות על הדעת מראה של בן תורה שיהיה גם לוחם בצבא. במלחמת ששת הימים החיילים הדתיים בני הישיבות היו בודדים. במלחמת יום הכיפורים הם היו כבר מסה מרכזית יותר. במלחמת לבנון הראשונה, אלו שהובילו את התנועה בציר המזרחי ובציר המערבי היו שתי פלוגות של בני ישיבות. ובמלחמה הזו כולנו רואים איזו תרומה עצומה יש לבני הישיבות במערכה. כולם יודעים מה המקום של בני הציונות הדתית בכוחות המתמרנים של צבא ישראל".
את הדברים הנרגשים הללו שמענו בשבוע שעבר מפי הרב אהרן איזנטל. ביום חמישי כ"ז באדר א' התקיים כנס בני הישיבות – 'אסופות' הרביעי, בישיבת כרם ביבנה. במהלך הכנס נמסרו למעלה מ-50 שיעורים (תשעה שיעורים במקביל, בשש רצועות לאורך היום) על ידי ראשי ורבני הישיבות שעסקו בנושא 'קוממיות בארצנו' – מלחמה וארץ ישראל.
מעל 50 ישיבות גבוהות וישיבות הסדר מסגנונות שונים מכל רחבי הארץ, ובהם כ-2,700 משתתפים, התאחדו ליום משותף של תורה. הכנס נחתם במעמד מרגש בהשתתפות זקני רבני הציונות הדתית וראשי הישיבות, ובו נישאו דברי חיזוק והתעוררות ונאמרו פרקי תהלים ותפילה לשלום חיילי צה"ל, להשבת החטופים ולרפואת הפצועים. במעמד נשאו דברים: הרב זלמן ברוך מלמד ראש ישיבת בית אל, הרב יעקב אריאל נשיא ישיבת רמת גן, הרב אליהו בלומנצויג נשיא ישיבת ירוחם, הרב חיים סבתו ראש ישיבת מעלה אדומים, והרב גבריאל סרף ראש ישיבת כרם ביבנה.
בשעות אחר הצהריים נערך באחד מאולמות השיעורים פאנל מיוחד שכותרתו "משיבי מלחמה שערה". ראשי ישיבות ור"מים שלחמו ולוחמים במערכות ישראל בעבר ובהווה התכנסו לשיח מרתק, שיח רבנים לוחמים על בני תורה ותפקידם במערכה, בהנחיית הרב אחיה בן פזי רב היישוב עופרה.
משתתפי הפאנל היו: הרב יעקב מדן ראש ישיבת הר עציון והרב אהרן איזנטל ראש הכולל בישיבת חספין שלחמו במלחמת יום הכיפורים, ויחד עמם רבנים צעירים הנוטלים חלק במלחמה הנוכחית: הרב ישי אנגלמן מישיבת מעלה אדומים, הרב אלישע לפיד מישיבת מעלה אליהו והרב גילעד מינץ מישיבת ירוחם. לפניכם עיקרי הדברים שנאמרו בפאנל.
כוח לעשות חיל
הרב אחיה בן פזי: הלב מתרחב כשרואים כנס כזה של תלמידי חכמים צעירים ומבוגרים. הרוח הגדולה שנושאת את כולנו עליה מרוממת אותנו תמיד, והיא נצרכת שבעתיים בתקופה בה אנו נמצאים כעת.
המערכה עודנה בעיצומה. בגבולות ארצנו, וגם ואולי בעיקר במערכה הפנימית. בתוך האירוע הזה, כנס 'אסופות' המקבץ תלמידי חכמים מכל קצוות הארץ, ביקשנו להתייחס ולאסוף כוחות ורוח מתלמידי חכמים שהשותפות שלהם במערכה הזו כמו בקודמותיה היא מהדברים שקושרים את החזית שבעורף עם החזית שבחזית.
השאלה הראשונה שאנו מבקשים לשמוע עליה, היא בקשר למה שנאמר "וזכרת את ה' א־להיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"; בצאתכם למערכה – מה נתן לכם כוח? ובהמשך, כיצד ביקשתם להעניק כוח לתלמידיכם בצאתם למלחמה?
הרב אהרן איזנטל: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה פתחו בכבודה של אכסניה. פותח אני בכבודה של אכסניה זו, כאן זכיתי ללמוד שנים רבות, כאן הקמתי את משפחתי וספגתי תורה מרבותיי, ומכאן יצאתי למלחמת יום הכיפורים, במוצאי יום הכיפורים. יצאנו מכאן כשאיתנו הרוח, השגב של תפילות יום הכיפורים, התפילות המרוממות ביותר בשנה כולה, ומשם אל שדה המערכה. ממש הפכים – מהמקום הטהור ביותר למקום שיש בו צער, סבל ואש. מקום שבו אימת מוות והמוות עצמו.
אני זוכר שעמדתי כאן על המרפסת מיד בצאת היום הקדוש. מישהו פתח את הטרנזיסטור, ואמרנו זה לזה: בתוך כמה ימים החיילים הסדירים יסגרו את העניין, כמו בששת הימים, ואנו נחמיץ את המלחמה ולא נילחם… למחרת בבוקר, בהיותי כבר בבסיס, כשניגש קצין בכיר אלינו אל הטנק ושאג עלינו: מה אתם עומדים פה? הסורים כובשים את רמת הגולן ואין מי שיגן, תעלו מיד למעלה! אז הבנתי שאנחנו נמצאים במלחמה קיומית, קיום האומה. זה הלך והתחוור יותר ויותר ככל שהתקדם הזמן; ראינו כיצד מכינים את גשר בנות יעקב לפיצוץ, והבנו שאנחנו יכולים לעבור אותו ולהילחם בגולן אך לא תהיה דרך חזרה. הבנו שצה"ל ויתר על רמת הגולן. התקדמנו עוד קצת, ראינו מטוס שלנו שנופל, ולאחר מכן פגשנו תומ"ת ועליו חיילים נסוגים מבוהלים. שאלנו אותם מהיכן הם באים? והם השיבו: הסורים כבשו את נפח!
הבנתי שאנחנו נמצאים במלחמה קשה, וקיום האומה שלנו תלוי על כף המאזנים. במצב הזה הבנו שאנחנו צריכים להילחם ולשים את נפשנו על הכף, כי אין מי שבולם את הסורים מלהגיע לעמקים. 'קיום האומה' כמו שאומר הרב, הוא שנתן לנו את הכוח להילחם ולמסור את הנפש.
אז ראינו כיצד עם ישראל על כל גווניו מתאחד, ונלחמים בעוז ותעצומות גם כאשר הכלים נפגעים. אז פגשתי את 'סגולת ישראל', לאו דווקא מיוצאי בית המדרש. המט"ק שלנו היה אתאיסט, אבל איזו מסירות נפש הייתה לו! בלילה כשהוא החליף אותנו בשמירה כשהוא נשאר ער, הבנתי שכוח הסגולה הוא זה שדוחף אותנו.
למחרת כאשר הטנק שלנו נפגע ועמו הכוח כולו, ונשארנו מעטים בניסיון לשרוד, דיברנו – הרב חיים סבתו ואני – על 'נצח ישראל', כי לא ידענו מי נשאר, מי יעצור את הטנקים הסוריים, אך נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. כל הדברים הללו יחד התגבשו לכוח עצום, שלא רק שבלם את הכוחות שבאו ממזרח ועלו עלינו עשרות מונים בכל תחום שהוא, אלא הגלגל התהפך ואנחנו סיימנו ארבעים קילומטר מדמשק.
להתעלות לגודל השעה
הרב יעקב מדן: במלחמה הנוכחית לא לחמתי, אלא הייתי אב לחיילים וזה הרבה יותר קשה… כאשר אני רוצה לדבר על מה נותן את הכוח להילחם, אין לי ברירה אלא ללכת לאותו מקום שהרב אהרן דיבר עליו – על מלחמת יום הכיפורים. ברצוני לדבר על הקשר בין מלחמת יום הכיפורים לבין שמיני עצרת, כאשר בשניהם מדובר במלחמה שנכפתה עלינו, ובשניהם זו מלחמת קיום קשה.
ברצוני להתמקד בארבעה דברים: הדבר הראשון, המפקדים והדוגמא האישית שהם נתנו. אני הייתי חייל פשוט, ורוב המפקדים לא היו שומרי תורה, אבל היו חדורי אמונה שעלינו לנצח ויהי מה. הדבר השני, הרעוּת והרצון לתרום לחבורה כמה שרק ניתן. כל כך הרבה אנשים תרמו הרבה מאוד למה שהיה סביבנו, וזו הייתה האוירה. הדבר השלישי, זכרתי הרבה משיחותיו של מו"ר הרב עמיטל זצ"ל על מה שקרה במעבר בין מוות לחיים במחנות באירופה, וערכתי השוואה והודיתי לה' על מה שהוא העניק לנו כאן; זה לא מֵרוץ בין מוות לחיים במחנות באירופה, אלא הזכות להילחם ולהגן על עם ישראל בארצו. הדבר הרביעי, שגם עליו דיבר הרב אהרן, ראיתי בחוש שהמלחמה היא המשך ישיר של תפילות יום הכיפורים ועבודת עשרת ימי תשובה, של הייעוד שלנו כבני תורה.
לפני כמה שנים קיימנו בישיבה יום זיכרון למלחמת יום הכיפורים, והתפלמסתי עם ידידי ורעי ומו"ר הרב חיים סבתו על ספרו 'תיאום כוונות', בו יש קטע שבו הוא מתאר שניים מחבריו שניצלו דקות פנויות במהלך המלחמה כדי לדון בדברי תורה וכו'. הארכתי להתנצל בפניו, ואמרתי שאני לא חשתי את זה לאורך כל המלחמה. לא חשתי בצורך להגות בדברי תורה! כאשר ישבתי ליד המקלע הרגשתי שאני עוסק בעבודת ה', לשם כך נוצרתי וכעת אני מגשים את כל מה שלמדתי, וכל מה שעשיתי כל חיי הוא לצורך ייעוד זה! כבר דיברנו בזה רבות גם במלחמה זו, כאשר בני היה בין מוות לחיים ולא ידעו אם יהיה לו סיכוי, אני תמיד הרגשתי שהקב"ה נמצא לידי, ואומר לי: יעקב, אני פה. ה' נמצא איתי, וזה נתן לי את הכוח.
הרב גילעד מינץ: יש לנו בישיבה תלמידים המשרתים בגולני, וכאשר פרצה המלחמה הלכו רבנים מהישיבה לבקר אותם ולחזק אותם. אני הייתי מגויס משמחת תורה ולא יצא לי להגיע אל התלמידים, אך הקב"ה זימן לי להגיע אליהם בדרך אחרת. בסוף השבוע הראשון למלחמה קיבלנו משימה להיות בקיבוץ סעד, כשגם גדוד 13 מגולני שהה שם. להזכירכם, באותו זמן הם היו מפורקים לגמרי. כאשר הגענו לשם והתחלנו להתמקם קיבלנו שינוי משימה, היו לי אז כשעתיים פנויות וניצלתי את זה לגשת אליהם ולדבר איתם. הרגשתי שזה היה ממש משמים, הגעתי לשם רק כדי שתהיה לי האפשרות לדבר איתם, וזו הייתה ההזדמנות הראשונה במלחמה זו בה יכולתי לתת רוח לתלמידיי. בנוסף, במילואים אני בתפקיד מ"פ, ויצא לי לדבר רבות עם החיילים שלי.
לשתי הקבוצות הללו, של התלמידים ושל כלל החיילים, אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר שצריך לדבר עליו הוא – הצורך להתעלות לגודל השעה ולהתחבר לכלל ישראל.
כשדיברתי עם התלמידים מסעד, עלה במוחי רעיון שלאחר מכן הלך והתחדד אצלי. דיברתי איתם על ה"ירא ורך הלבב" שחוזר מעורכי המלחמה, ונחלקו התנאים האם הוא ירא לעמוד בקשרי מלחמה או ירא מעבירות שבידו. שאלתי: הרי הירא מעבירות שבידו הוא ירא שמים, ומדוע הוא צריך לחזור מעורכי המלחמה?
אמרתי שאני חושב שבניגוד ל"מי שבנה בית ולא חנכו" ושאר האנשים המוזכרים שם, לא כתוב שהחשש אצל הירא ורך הלבב הוא שימות במלחמה, כי אכן לא זה החשש שלו. הסיבה שהוא חוזר מהמלחמה היא כי הירא מעבירות שבידו חושב שבמלחמה הוא אדם פרטי והחשבון שלו מול בורא עולם הוא חשבון פרטי, ולכן הוא חושב שהוא יינזק בשדה הקרב מפני שיש לו עבירות פרטיות. אבל האמת היא שיש לו בעיה בתפיסה, כיון שכאשר הוא ניגש למלחמה הוא אינו בא כפרט אלא כחלק מכלל ישראל, הוא נלחם כחלק מקבוצה.
אני חושב שבשדה הקרב כאשר פוגשים מוות, שזה המפגש עם הכליון הגמור, אם אדם לא מאמין זו אכן חוויה של טומאה ושל סוף, 'זהו, הכל נגמר'. אבל כאשר אנו מתעסקים בתודעה כזו שאנו זוכרים שהכליון הוא רק צל חיוור אבל הרוח נשארת, והרעיון של עם ישראל חי ופועל והרבה יותר גדול מאיתנו – ככל שנתחבר לזה יותר כך זה יתן לנו כוח להמשיך הלאה והלאה.
שאלות בנות 2,500 שנה
הרב אלישע לפיד: כאשר אנחנו יושבים כאן ליד רבנים גדולים שהם חלק מלוחמי יום כיפור ששמענו עליהם סיפורי גבורה כל כך גדולים, והם באמת המשך ללוחמי ישראל בכל הדורות, מצבאות דוד המלך, החשמונאים ועד לוחמי המחתרות – אנחנו מבינים שאנחנו חלק מההיסטוריה, אנחנו חלק מדבר גדול.
אנחנו שומעים סיפורים על הגבורה העצומה שבה לחמו הם בזמנו, ובמקביל שומעים סיפורים על מה שאירע בשמחת תורה האחרון, ואנחנו מבינים שאנחנו חלק מכל זה, וגם לנו יש עוצמה ואנרגיה אינסופית. אנחנו מבינים שאנחנו חיים בזמן היסטורי, וזה מחייב אותנו לתת את מה שאנחנו יכולים ולא לוותר.
הרב איזנטל: אני רוצה להתייחס לדברים הנכונים שאמר הרב אלישע, בקשר לחיבור שלנו ללוחמים בכל הדורות הקודמים. עלינו לדעת שבכל הדורות, הלוחמים שלנו היו לוחמים גם בתורה וגם בשדה הקרב. הגיבורים אשר לדוד, כמוהו עצמו, היו גיבורים בתורה וגם גיבורים בשדה הקרב, ואנחנו זכינו אחרי אלפיים וחמש מאות שנה לחדש את החיבור הזה, להיות גם לוחמים וגם אנשי תורה. דברים שחשבו שכבר לא יוכלו ללכת יחד – זכינו לחבר אותם שוב.
אבי היה מלוחמי הלח"י, ואחר כך במלחמת השחרור לחם בפלוגת לח"י בתוך כיתה דתית שהייתה שם. כיתה זו הם הרועים הרוחניים שלנו, מפני שהם התעסקו בשאלות ש-2,500 שנה לא התעסקו איתן.
לוחמים בני תורה
הרב אחיה: השאלה השניה קשורה לדמותו של לוחם בני תורה. יושבים כאן מאות בני תורה, שמתוכם רבים הם לוחמים, בעלי כישורים וייעודים שונים. אבקש את עזרתכם לצייר קווים לדמותו של לוחם בן תורה.
הרב ישי אנגלמן: אני רוצה לתאר שני מודלים שמייצגים איזשהו תהליך שאני אישית עברתי בשירות הצבאי, הן הסדיר והן במילואים, ובייחוד בתקופה זו. זה רלוונטי לבחורים שמתגייסים כעת או לרמי"ם וכדו' המלווים בחורים שמתגייסים.
הרבה פעמים בישיבות נוצר, במודע או שלא במודע, שיח מסוים שעל פיו אותו לוחם בן תורה בא לצבא כביכול 'מבחוץ'. הוא מתגייס לצבא כי זו מצווה וכו', אבל השאלות הן תמיד של ההתמודדות שלו עם כל האתגרים שיהיו לו בצבא, כיצד יתמודד או כיצד הוא יוכל להשפיע במקום שבו יהיה. אינני בא לפסול את המודל הזה, ויכול להיות שבגיל יותר צעיר הוא יותר נצרך.
אך אני רוצה לדבר על מודל אחר שחווינו אותו ביתר שאת במלחמה זו. לפי המודל הזה, כבר אין "לוחם בן תורה"; יש מציאות בה הלוחמים נמצאים וחיים ביחד, ואין מסגרות נבדלות פיזית של לוחמים בני תורה לעומת אחרים, אלא כל אחד מביא את העולם והאישיות שלו אל המסגרת הצבאית, ולבסוף אנחנו בסיפור אחד של אנשים בעלי משפחות שמגיעים לסיטואציה מאוד קשה ומעורפלת שלא ברור לאן היא הולכת, והם פשוט כאן כדי לשמור אחד על השני, שכולנו נחזור הביתה למשפחות שלנו, כמובן בתוך המסגרת הגדולה של ביצוע המשימה אליה נשלחנו.
הדבר הזה, שיש בו הרבה כבוד, אמון, הקשבה וחיבור, מוליד הרבה דברים נפלאים. לפעמים דווקא במסגרת הצבאית האינטנסיבית הזו אנחנו מסירים מסכים ומתחברים באמת אחד לשני על פי מודל זה, בעוד שעל פי המודל הראשון של "לוחם בן תורה" יש הרבה מסננים שגורמים להישאר מנותקים ולא להתחבר כראוי אחד לשני.
אני חושב שגם בשפה של 'השפעה' יש לזה יותר סיכוי, אבל אני מציג את המודל הזה לא כאמצעי להשיג משהו, אלא כי הוא פשוט יותר אמיתי. וזה לא סותר כמובן לכך שאדם בן תורה מביא איתו את הרוח של בית המדרש, ויוצר איזו שהיא נגישות לעולם של תפילות, דברי תורה, הכל. אבל זה לא נעשה מתוך מקום של 'מבחוץ' אלא ממקום של 'ביחד', ובסוף כולם נתרמים ונעשים גדולים יותר בזכות זה. במחלקה שלנו הרגשתי שהמודל הזה הצליח, ואני אתן בקצרה שלוש דוגמאות:
היה איתנו בחור שמקפיד לשמור על לימוד דף יומי, ישבנו במארב בגבול הצפון עם ציוד לחימה עלינו, והוא עם הדף היומי, ולבסוף סביבו מתקבצים חמישה-שישה לוחמים, חלקם דתיים וחלקם לא, ולומדים יחד סוגיות במסכת בבא קמא. זו תמונה אחת שהיא תולדה של אותו מודל שדיברנו עליו.
דוגמה נוספת, קצת יותר מורכבת. כל מי שהיה בצבא יודע שהשפה הצבאית רוויה במילים שאינן מקובלות בתוך בית המדרש, ואף אנשים מכובדים מאוד, כאשר הם עולים על מדים, משום מה הם מתחילים לדבר בשפה הזו. אצלנו במחלקה נכנס נוהג, שכאשר מישהו רוצה להשתמש במילה כזו במקום להשתמש בה הוא אומר "וכולי"… זו לא המילה היחידה שנכנסה משפת בית המדרש אל השפה המחלקתית, וזה משל ונמשל לצורת חיים של יצירת שפה משותפת בין עולמות שונים.
דוגמה שלישית. אצלנו במחלקה היו אנשים מכל הגוונים והזרמים. אחד מהחברים במחלקה זה אדם שאם הייתי פוגש אותו ברחוב לא יודע אם הייתי מחליף אותו מילה, לא נראה שיש לו שום קשר לדת, אבל במהלך המילואים נוצר בינינו קשר מכבד וקרוב. באיזשהו שלב הייתי אמור לעזוב את המחלקה בעקבות עניין אישי מסוים, ובמארב האחרון שעשינו יחד, כשכבר סיפרתי לכולם שמחר אני נוסע, הוא פנה אלי, חצי שעה לפני השקיעה, ואמר לי: לפני שאתה הולך, אני רוצה להניח את התפילין שלך. אני לא יודע אם הוא הניח תפילין לפני כן אי פעם במהלך חייו. זה היה רגע שהיה ברור לי שהוא לא עשה את הפעולה הזו ממקום דתי במובן הפשוט, אלא ממקום שהתאפשר מתוך הכבוד והאמון ההדדי שנוצר בינינו. לכן הוא בא אלי לבקש להניח את התפילין שלי. ההרגשה שלי הייתה שהחיבור הזה בינינו אִפשר לו להתחבר למשהו גדול אחר, שבזכות ההערכה ההדדית בינינו הוא מסוגל להעריך ולהתקשר אליו.
הרב אלישע: בתחילת המלחמה הייתי במחנה הצבאי שורה, לשם הגיעו כל החללים. כידוע, היה שם טירוף מוחלט. דיברו מקודם על לפגוש את המוות – רק ששם זה לא היה אחד ולא שניים, אלא משאיות על גבי משאיות של חללים ל"ע. בתחילת המלחמה כשהיה כאוס מוחלט, היה ברור שההתעסקות הראשונה צריכה להיות בשאלה – מה עושים עם כל אלפי החללים. זה מצריך גבורה עצומה 'להסתער' על משאית של חללים, לעבור אחד אחד ולהעביר לזיהוי. בימים הראשונים זה היה בלי לאכול ובלי לישון, ממש עבודה רציפה סביב השעון. הייתה שם תחושה עצומה של שליחות, של הבנה שזה דבר קריטי מאין כמותו. הבנה נוספת שחדרה לי במהלך העבודה שם, כאשר מגיעים חללים שלכל אחד יש מספר, ואנחנו צריכים לזהות את אותו חלל ולהפוך אותו מ'מספר' ל'אדם', ולהחזיר אותו למשפחתו. פתאום תפסתי: פעם באירופה הפכו אנשים למספרים, והיום בארץ ישראל אנחנו הופכים מספרים לאנשים, עם כל האחריות שבדבר. אני מרגיש שזו חלק מהעוצמה של הרבנות הצבאית, וצריך להתגאות בגוף הנפלא הזה ובכוחות האדירים שלו.
מלהטטים בין קצוות
הרב איזנטל: לעניין דמותו של לוחם בן תורה – הוא יושב לימיני (הרב מדן). היינו באותה פלוגה ואף באותו צוות. הוא היה טען ואני הייתי הנהג. המ"פ שלנו שהיה חילוני גמור היה אומר ש"מדן מתנהג כמו המשיח"… זאת אומרת, הוא לא ידע מה זה משיח, אבל כשהוא ניסה לצייר מה זה הוא אמר "מדן"… הוא היה עושה הכל בהתלהבות קודש, והמשמעות היא שאני מבין שאני חייל בצבא ה'. כל מה שאני עושה עכשיו זה מצווה, ואני עושה הכל בכל כוחי ובכל מאודי, כדברי הרמב"ם.
אספר מעשה שהיה. קיבלנו מידע על כוח קומנדו סורי שאמור לעבור שטח עם טנקים לכיוון ישראל, וקיבלנו משימה במהלך הערב לתקוע בזנטים בשטח אותו הם צריכים לעבור ולהעביר חוט תיל ביניהם בלי שהם ישימו לב, וכך זה יתקע אותם מלהתקדם. הלכנו הרב יעקב ואני, ואני שומע שהרב יעקב ממלמל משהו כל פעם שהוא בא לתקוע בזנט. אז שמעתי שהוא אומר "לשם יחוד" – "לשם יחוד … הנני בא לקיים מצות ישוב ארץ ישראל…".
המסר עבורנו: כל מעשה שאתם עושים בצבא, כל כדור שאתם מוציאים – תחשבו שאתם עושים מצווה אדירה, ותעשו אותה בצורה הכי מהודרת, כי זו המצווה הכי גדולה.
ודבר אחד נוסף: הרב יעקב דיבר על כך שכאשר נמצאים בצבא אין צורך לחוש את הצורך להגות בתורה, כי עוסקים כל רגע במצווה. אז אני אומר אחרת: באחת הפעמים חיפשו את הרב יעקב ולא מצאו אותו. שלחו אותי לחפש, ומצאתי אותו שרוע בתוך לול תרנגולים וגמרא קטנה בידו. זאת אומרת, נכון שבשעת מלחמה אנחנו נותנים את כל מה שאנחנו יכולים, אך כשיש רגע אחד פנוי אנחנו פותחים ספר והוגים בתורה, כי כך אנחנו מייצגים את מה שאנחנו – לוחמים בני תורה.
הרב מדן (כתגובה לרב איזנטל): נתחיל קודם כל לדבר על "בן תורה" בלי "לוחם", שהוא לא מאמין לכל האגדות שמספרים לו…
כאשר אני רוצה לתאר לוחם בן תורה אעשה זאת בשני משפטים: הראשון – מתנדב לכל מה שדורשים ממנו, בין אם זה מול אויב במלחמה ובין אם זה לנקות את החדר. בכל מקום הוא נמצא ומושיט יד. השני – כוח סבל. גם כאשר עוברים ימים רבים ולכולם נמאס, אני יודע שזה הרגע בו הקב"ה בוחן אותי ואני ממשיך עד הסוף ככל שיידרש ממני.
בנוסף, אדבר על יהודה המכבי. סיפורו מוכר ומפורסם, אך יש נקודה פחות מוכרת ובה אתמקד. צריך לדעת שכאשר מתתיהו אביו החל ללחום ביוונים זו למעשה הייתה מלחמת אחים – הוא לחם במקביל בכל המתייוונים בכל כוחו. כשהייתי צעיר הייתה מנהיגת השמאל דאז שולמית אלוני, והיא כתבה מאמר בחנוכה בעיתון 'הארץ' ושאלה: מה אתם חוגגים את חנוכה? אם החשמונאים היו חיים בימינו הם היו תולים את כולנו על עצים… יהודה, הבן של מתתיהו, הצליח להפוך את המלחמה ממלחמת אחים למלחמה לאומית של כל עם ישראל נגד היוונים, ולכן עד היום חג חנוכה זה חג שכל עם ישראל חוגג אותו, בזכותו. והמסר הוא חשוב ביותר.
כמו כן, לעצם התיאור של לוחם, אני רוצה להזכיר שלושה לוחמים שבעיניי הם מודל לחיקוי:
יוסף טרומפלדור – יש משפט מפורסם שלו שהיה אומר: "אם צריך גלגל אני גלגל, אם צריך סכין אני סכין". הוא מסר את נפשו עבור ארץ ישראל. בזמנו היו ארבעה ישובים יהודיים בגליל העליון, שכלל לא היו בשליטה יהודית אלא היו מושבות צרפתיות. הוא הלך לשם לבדו כי אף אחד לא רצה ללכת איתו, ומסר את נפשו. לוחם נוסף – ג'ון מק קיי. למרות שהיה גוי, בעיניי הוא דמות לחיקוי. הוא היה טייס בצי האמריקני, ובמלחמת וייטנאם נפל בשבי, כאשר רצו לשחרר אותו הוא לא היה מוכן להשתחרר כל עוד החברים שלו נשארים בשבי, ולכן שש שנים הוא ישב בשבי עד ששוחרר. לוחם שלישי הוא מפקד החטיבה שלי במלחמת יום כיפור, אורי אור. סביבנו הייתה ארטילריה נוראית, יותר מגשם. אנחנו היינו בתוך הטנקים, יחסית מוגנים. אבל הוא היה במין נגמ"ש פתוח כלל לא מוגן, רכון על המפות, לא שם לב לפגזים שנוחתים סביבו. הוא ניהל את המערכה, נתן פקודות בקול בוטח ללא הרף, וכך הוא ניצח את המלחמה.
הרב גילעד: לגבי לוחם בן תורה, אני אהפוך את זה – בן תורה שהוא לוחם. בן תורה שהוא לוחם, לוקח עמו לחייו דברים שלמד משדה הקרב. מעבר לזה, הרבה פעמים מתגלה בן התורה כאשר הוא לוחם. אנחנו זכינו ב"ה לעולם הישיבות הציוניות, שבו אנו רואים כיצד רבנים ותלמידיהם מגויסים במלחמה זו ונותנים את חלקם.
במדרש רבה נאמר שאדם לא יכול לעשות כמה דברים במקביל, ואילו הקב"ה עושה הכל יחד – מלמד תינוקות וסופר ועושה מלחמה. אנחנו יכולים להבין למה אדם לא יכול לעשות את הדברים יחד, כי הצבא נראה כמקום ההפוך ביותר מהישיבה – הצבא מאוד מעשי, הכל תלוי בהישגים והספקים מעשיים, וישיבה היא מקום של לימוד ורוח, של הקשבה וכו'. אני חושב שזה חלק מסימני הדור שהוא דור של משיח: כמו שדוד המלך היה יכול להיות מלך לוחם כשהוא נמצא במקביל בעולם של תורה, כך אנחנו זוכים להכשיר דורות של תלמידים שמסוגלים לעשות את שני הדברים – גם ללמוד תורה וגם ללחום בגבורה.
משהו לקחת הביתה
שאלה שלישית: אני מבקש מהרבנים להסתכל לא רק על העבר הרחוק או הקרוב, אלא גם על העתיד, ולקחת אותנו קדימה. אני מבקש לשאול, מה עלינו ללמוד ולהפנים כיחידים וככלל בעקבות המלחמה.
הרב גילעד: מה אני לוקח על עצמי להבא ממלחמה זו – דבר ראשון זו לקיחת אחריות על תופעה שאני עד לה. במהלך המלחמה הייתי באירוע דו"צ שהסתיים בחייל הרוג. אמנם לא הייתי האשם בסיפור הזה אך אני הולך עם נקיפות מצפון – אולי הייתי יכול לנהוג אחרת שלא ייגמר האירוע כך? אולי היה עדיף לא להיכנס לזה כלל? אבל התשובה שצריך לתת לעצמנו היא: במקום שאין איש השתדל להיות איש. אין מישהו אחר שירצה להכניס את עצמו למקום הזה, ועלינו להידרש ולקחת אחריות גם במקומות האלה. זה נכון בצבא, בעולם התורה ובכל מערכת חיים אחרת – היכן שצריך לקחת תפקיד מסוים, על האדם לקחת אחריות.
הרב ישי: אני רוצה בקצרה לדבר על שלושה מעגלים. מעגל כללי יותר, של החברה כולה, מעגל שבין אדם לחברו, ומעגל שלישי שבין אדם לעצמו. המעגל הכללי קשור למה שדיברנו עליו קודם, שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים ויכולים לחיות יחד בארץ הזאת, בשמחה, בכבוד, ברגישות ובשותפות. זו משימה שצריכה להיות מול עיניו של כל אחד בחברה – איך אנחנו חיים יחד.
בין אדם לחברו – בכל ימי המלחמה גילינו כמה אנחנו לא יודעים על מי שנמצא לצִדנו, דברים מופלאים ביחס לאנשים שחשבנו שאנחנו יודעים בדיוק מאיזה 'מודל' הם ולאיזו תבנית הם שייכים. גילינו דברים על אנשים שאולי גם הם עצמם לא ידעו מהם. ביום שאחרי המלחמה חשוב שנישאר עם התובנה הזו, לא להיתפס ישירות לסטיגמה, לקטלוג, לא לפספס את אורו של האדם איתו אנחנו נפגשים, קרוב או רחוק. בואו נכבד, נקשיב, נהיה סקרנים, ונזכה לגלות את אור פניו האין סופי של כל אחד ואחד.
בין אדם לעצמו – אסיים בנקודה שאולי מתקשרת למה שדיברו כאן. סיפרנו קודם על הבחור שלמד דף יומי במארב. הבחור הזה הגיע יומיים אחרינו מארה"ב, השאיר שם אישה וארבעה ילדים, וכיון שהמשפחה שלו הייתה בחו"ל הוא ויתר על היציאות שלו וסגר שישה שבועות ברצף. כשאנו היינו טרוטי עיניים בין משימה למשימה הוא היה משלים עם אזניות את כל סדרי הלימוד הקבועים שלו. יצא לנו מטבע הדברים ללמוד בין לבין יחד, וכאשר למדנו את סיומה של מסכת קידושין כתבתי משהו קצר שאני רוצה לשתף כאן.
מי שלומד מסכת קידושין בעיון בישיבה רגיל לכך שהמסכת עוסקת בקידושי אישה. אך האמת היא שהפרק הראשון עוסק בקניינים בכלל ולאו דווקא בקניין אישה. סוף המסכת עוסק לא רק באיך קונים אלא גם במה קונים, מה קונים על מנת לקנות, מה כדאי לקנות על חשבון דבר אחר וכן על זה הדרך.
לענייננו: המלחמה נותנת לנו הזדמנות להביט על הקניינים שלנו ולהבין מה כדאי לנו לקנות בחיים, מה הקנין החשוב ומה פחות, באיזה קנין כדאי לנו להשקיע כוח ומשאבים ובאיזה לא. ומעל לכל, קנין המשפחה, שהוא הקנין החשוב ביותר, ששום קנין בעולם לא ישווה לו, ושום קנין לא שווה את הפגיעה בו. ומשפחת עם ישראל משפחה אחת גדולה היא, משפחת בני ישראל היוצאים ממצרים ונוחלים את הארץ תולדותם למשפחותם לבית אבותם.
אני רוצה לאחל לכולנו, שבעקבות התקופה הגדולה הזו שאנחנו עוברים, נזכה לזהות על אילו קניינים להילחם ועל אילו לוותר, להתרכז בדברים החשובים בחיים ולהרפות קצת מאילו שפחות.
הרב גילעד: אני מרגיש שבורא עולם רוצה לומר לנו – הגיע הזמן. כל מה שעברנו בתקופה האחרונה, טלטולי הקורונה, הקרע הגדול שהיה בעם בשנה האחרונה ועכשיו המלחמה הקשה הזו, כל אלה באו לומר לנו שהגיע הזמן. זה מתחבר למה שדיברנו עליו קודם – אנחנו נמצאים ברגע היסטורי, ואכן ברגע זה יש קשיים, לפעמים זה כואב, אבל זה רגע היסטורי.
בימי מרדכי הייתה גזירה קשה שבחסדי ה' התבטלה, אבל גם לאחר ביטול הגזירה לא כולם עלו לארץ. למה? כי השאלה היא אם אנחנו יודעים לקחת את העוצמה ולהכיר בנס ולפעול על פי זה. אני מהמקום שלי צריך לעשות את כל מה שאוכל, כי משהו צריך לצמוח וכל אחד צריך לעשות משהו בשביל שזה יקרה, כי הגיע הזמן.
הכוח והחוסן
הרב איזנטל: אנחנו צריכים לראות היכן אנחנו נמצאים בקווי האורך של ההיסטוריה של עם ישראל. לפני שבעים שנה הוקמה ישיבת כרם ביבנה, אם ישיבות ההסדר. אז המושג "בן תורה לוחם" היה דבר בלתי נתפס, דבר והיפוכו. לא היה ניתן להעלות על הדעת שיהיה בן תורה שיהיה גם לוחם בצבא. במלחמת ששת הימים החיילים הדתיים בני הישיבות היו בודדים. במלחמת יום הכיפורים הם היו כבר מסה מרכזית יותר. במלחמת לבנון הראשונה, אלו שהובילו את התנועה בציר המזרחי ובציר המערבי היו שתי פלוגות של בני ישיבות. ובמלחמה הזו כולנו רואים איזו תרומה עצומה יש לבני הישיבות במערכה. כולם יודעים מה המקום של בני הציונות הדתית בכוחות המתמרנים של צבא ישראל.
ומה זה אומר לנו? במלחמה הזו דבר אחד נהיר וברור. אנחנו בתקופה בה עם ישראל שרוי במלחמה שאין אנו יודעים מה היקפה וכמה זמן זה ידרוש. המשמעות היא שעם ישראל יצטרך לגייס את כל כוחותיו על מנת להמשיך להתפתח ולשגשג וביד השניה לאחוז בחרב, כמו שבי ציון בתחילת בית שני. אנחנו צריכים לעמוד על שתי רגליים – רגל המלחמה, כדי להכריע את כל הקמים עלינו לכלותינו; אבל לא פחות חשובה זו הרגל השניה – החוסן הלאומי. כוח צבאי יש לנו ב"ה, אך חוסן לאומי – מי יוכל לתחזק אותו לאורך זמן? מי יוכל לחזק את מי שצריך חיזוק גם בתקופות קשות?
יש ציבור אחד שיש לו הכלים והכוחות להוביל את המהלך הרוחני הנדרש, והוא הציבור של הציונות הדתית. אנחנו רואים בחודשים האחרונים את הגיבורות והגיבורים, המשפחות הנפלאות שמקדישות את חייהם לתקומת עם ישראל במלחמה הזו. מסתבר שכאשר העם צריך לעמוד בפני אתגרים יש לציבור שלנו יכולת נפשית עצומה לעמוד בהם, יש לו תעצומות ואמונה חזקה בקב"ה וזה מחזק את כל הסובבים.
זה המסר שאני רוצה להעביר: אתם, בני הישיבות, יש לכם שני הכוחות. הכוח הצבאי והחוסן הלאומי. שניהם מוטלים על כתפיכם, ואתם צריכים לעשות את כל שביכולתכם על מנת להמשיך ולהוביל ולהפיץ את הכוח הזה לכל העם כולו, עד שישובו בנינו לשלום בעז"ה.
מהפכה בסדר גודל תנ"כי
הרב מדן: יש כמה לקחים שנוכל לקחת איתנו, שחלקם כבר הוזכרו. דבר ראשון, זהו ערך הרֵעוּת ללא מגזרים ומחיצות. הרֵעוּת שנוצרה בין אנשים במלחמה זה דבר שאין לו תחליף ודבר שילך איתנו לכל החיים. לדוגמה אביא את המ"פ שלנו מהמילואים, ניצן יוצר, שהוא נראה אפיקורס גמור לכל דבר ועניין, והוא זה שיזם שיעור בתנ"ך בזום לכל חברי המילואים. תחשבו על זה: חברים שלא היה מה שיפגיש ביניהם בשום אופן חוץ מכנסים של החטיבה, מתכנסים לשיעור תנ"ך שבועי. זו משמעות הרֵעוּת של כל עם ישראל יחד, ולא רק כחלק ממגזר.
עוד אנו למדים מהמלחמה על הקשר העמוק שלנו לקב"ה, על כוח התפילה כמה שהיא פועלת.
בה-בעת אנחנו לומדים עד כמה גדולה האנטישמיות בעולם. עד כמה שונאים אותנו אומות העולם לאין קץ. האנטישמיות לא התחילה כשהייתה מחשבה לרדת לרפיח לפעולה צבאית, היא התעוררה כבר ביום הראשון שאחר הטבח הנורא.
דבר אחרון: חז"ל אמרו שיש ארבעה חילוקי כפרה, והחמור שבכולם הוא חילול ה', שגם ייסורים לא מכפרים אלא רק תולים עד המיתה ומיתה מכפרת. כולנו יודעים איזה חילול ה' נורא היה כאן לפני פרוץ המלחמה, שהשיא שלו היה ביום הכיפורים, ואנחנו יודעים שאלמלא הייתה פורצת המלחמה, ההקפות שניות בתל אביב היו נגמרות כאשר ספרי התורה מוטלים ברצפה ח"ו. איזה עומק של חילול ה'! ומאידך, איזה קידוש ה' עמוק ונורא מתרחש במהלך המלחמה כאשר כל קצוות העם משלבים ידיהם יחד ומסייעים זה לזה. הניגוד הזה, שמחילול ה' כל כך גדול התהפך המצב לקידוש ה' באותו נושא ובאותו עניין – שהקרע הנוראי בעם הפך לחיבור כל כך עמוק בכל חלקי העם עד שבכל העולם רואים עד כמה הם מאוחדים – הוא דבר גדול מאוד.
כאשר אנו מתבוננים במקרא, אנו מוצאים כמה דוגמאות כאלה:
ראשית, בפרשות כי תישא-ויקהל, כאשר עם ישראל נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים. כפרה של עם שלם על עבירה נוראה מתבצעת בדיוק באותו עניין – קודם לכן תרמו לעבודה זרה וכנגד זה כולם נותנים בחפץ לב לבניית המשכן. כמו כן, בהפטרת כי תישא קראנו על אירוע נדיר מאוד: עם שלם שעבדו עבודה זרה קוראים בקול גדול "ה' הוא הא-להים", כולם חוזרים בתשובה וגורמים לקידוש ה' עצום. אירוע שלישי, גם הוא בעוצמה כזו, מופיע במלכים ב' (פרק כג) כאשר יאשיהו אוסף את כל העם וכורת ברית עם ה' לאחר שכולם עבדו עבודה זרה בתקופה שלפניו, והכריתו את כל הבמות והחמנים מכל הארץ.
האירוע שאנו נמצאים בו כעת הוא בסדר גודל של שלושת האירועים האלה, ולא פחות. עוצמה כזו של חטא, ותשובה כזו במאה ושמונים מעלות בעוצמה של קידוש ה' כזה לעיני כל העולם, זה הדבר הגדול ביותר שיכול להיות. אבות אבותינו לא חלמו על דבר כזה, ומה אנחנו יכולים לדרוש יותר מהדבר הזה?
הרב אחיה: ברצוני להודות לרבנים על השיתוף מעומק הלב והנשמה, אין זה מובן מאליו. אני מאחל לכולנו לקחת את ערכי הרֵעוּת והשליחות, החוסן הלאומי והכוח. חזקו ואמצו, ובעזרת ה' – עד הניצחון!
