מצפה לבניין אריאל

מצפה לבניין אריאל

החיבור העמוק לבית המקדש שמתקיים בקרבו של עמיחי אריאל, 65, נשוי ואב לחמישה המתגורר בקרית ארבע, כורם ויצרן יין, החל לפעם בו בגיל צעיר במיוחד וממשיך להדהד בו בעוצמה עד היום. "ביום השלישי של מלחמת ששת הימים", הוא מספר, "אבא שלי צלצל הביתה מגבול לבנון וביקש מאמא שלי שתזמין לחג השבועות הקרוב מקומות במלון בירושלים. הוא אמר שהעיר שוחררה, ושאת החג, שיחול בעוד מספר ימים, נעשה בירושלים. היא התווכחה איתו קצת, ניתקה את השיחה, וצלצלה לאחד מבתי המלון בעיר אך לא הייתה שם תשובה. הייתה בהלה גדולה בירושלים, אך בסופו של דבר היא מצאה לנו מקום.

"המלחמה הסתיימה, עלינו לירושלים, והצטרפנו לאלפי העולים לכותל בליל שבועות, לראשונה אחרי 19 שנה. זו הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. כשחזרנו מהכותל, אבא אמר לי שהוא מתפלל על כך שההנהגה הרוחנית שלנו תוביל אותנו לבניית בית המקדש, שזה הדבר החשוב ביותר, שלא נפספס את גודל השעה. הדברים שלו חלחלו עמוק בתוכי, והולכים איתי עד היום. ענייני בניית בית המקדש מעסיקים אותי באופן יום יומי. באסרו חג שבועות, יום לאחר מכן, נסענו בהתרגשות גדולה לבית לחם, קבר רחל, כפר עציון ומערת המכפלה. בכניסה לכפר עציון עמד שוטר צבאי ואסר עלינו להיכנס, כיוון שלדבריו הייתה סכנה של מיקוש. אבא שלי הוציא מהכיס כרטיס אוטובוס ישן, 'כפר עציון – ירושלים', שהיה מנוקב רק בצד אחד. הוא הראה אותו לשוטר, שהתרגש מכך שאבא שלי היה שם בתש"ח, ונתן לנו להיכנס. סכנת המיקוש חלפה בן רגע".

"אבא הסתובב בקיבוץ וחשכו עיניו, הוא התחיל לבכות. הוא לא האמין שהכל כל כך הרוס. בין ההריסות אבא סיפר לנו שבחג סוכות של שנת תש"ח הוא הגיע לבקר את הוריו שנפשו בכפר ההבראה של כפר עציון. כמה שניות אחרי שירד מהאוטובוס פגש אותו המפקד במקום ושאל מה הוא עושה שם, הוא אמר לו שבקרוב מאוד כנראה תפרוץ מלחמה והוא צריך להיות בגזרה שלו, בשבי ציון. אבא אמר 'שלום' חפוז להורים שלו, ותפס טרמפ עם משאית החלב שיצאה לירושלים. את כרטיס האוטובוס הוא שמר, כאשר רק צד אחד מנוקב. הטבח בתש"ח בכפר עציון היה נורא. בעקבותיו נותרו עשרות יתומים, כמעט לבדם בעולם. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו עשרות מיתומי כפר עציון ללוי אשכול, ראש הממשלה דאז, ואמרו שהם רוצים לחזור הביתה. אשכול אישר להם, וכך הוקמה ההתיישבות הראשונה ביהודה ושומרון, שתושביה נשבעו לעולם לא לעזוב שוב. הדברים האלה נכונים לגבי כפר עציון, ונכונים פי כמה וכמה לגבי מקום מקדשנו. גם לשם עלינו לשוב באמת, ולעולם לא לעזוב".

מתכונן לניסוך היין

עיקר עיסוקו של אריאל הוא ייצור יין, וכמו את יתר הדברים החשובים בחייו, גם את משלח ידו הוא מחבר באופן שורשי ועמוק לענייני בית המקדש ועבודתו. "ליקב שלנו", הוא אומר, "יקב אריאל ביהודה, קראתי על שם אבי, יהודה אריאל, עוד בחייו. מאבא קיבלתי את הסכום שאפשר לי לקנות את הציוד הראשוני של היקב, ויצאנו לדרך. כידוע, בבית המקדש היה היין מנוסך על גבי החלק הדרומי של המזבח, שהיה בנחלת יהודה. אריאל הוא אחד משמותיו של המזבח, וכשאבא שלי ואחיו שינו את שם משפחתם, הם בחרו את השם אריאל בגלל הסיבה הזו. ניסוך היין עובר לי בדם, גם ככהן וגם כאחד שעובד עם יין. כיום הכרמים שלנו פרושים על פני 15 דונם באזור חברון, ובעזרת ה' אני מתכוון לטעת עשרה דונמים של גפנים בקרוב. היקב שלנו הוא קטן, אפילו לא בוטיק, והוא מייצר בשנה בין 3,000 ל-5,000 בקבוקים. אני מוכר את היין שלנו בעיקר כאן, ביקב, וללקוחות קבועים. לפני כמה חודשים קיבלתי מדליה בתחרות יין מפורסמת, שקבעה שהיין שלנו עומד במקום מכובד מאוד בעולם היינות הבין לאומי".

"לפני חמש שנים, בראש חודש אב, יום פטירת אהרן הכהן, עשינו כנס באוניברסיטת בר אילן בנושא 'יין למקדש'. יש מספר לא מבוטל של חוקרים שעוסקים ביין, באוניברסיטת בר אילן יש מחלקה מחקרית שלמה שעוסקת בכך, ומדי פעם בפעם אנו מדברים בינינו ואף מקיימים כנסים משותפים. בעקבות הכנס הזמנתי אלינו ליקב את הרב עזריה אריאל, שעוסק רבות בהכנה למקדש, ודיברנו על האופנים בהם ראוי להכין יין בטהרה עבור בית המקדש. כל דבר שעושים למקדש צריך להיות טהור. השמן, היין, וכיוצא בזה. הבדיקות לא היו פשוטות, ובגלל שהיקב נמצא מתחת לבית שלנו היינו צריכים לבדוק אם המוות של הלל הי"ד לא טימא את כלי הכנת היין. בסופו של דבר ראינו שהכל בסדר, ושאנחנו יכולים להכין יין שיהיה טהור לבית המקדש".

מהם הדברים שעליהם צריך לשים לב מי שמכין יין שמיועד לבית המקדש?

"יש מספר הנחיות שמופיעות במשנה וברמב"ם. כמובן אי אפשר למנות כאן את כולן, אבל למשל נזכיר שהגפנים המועדפות צריכות להיות "רוגליות", שיש מחלוקת בין החכמים מה פירוש הדבר, וגם שאסור להביא יין למקדש מכרם שעבר זיבול. אגב, מחקרים עדכניים שנערכו בשנים האחרונות אכן מוכיחים שהזיבול פוגע באופן משמעותי באיכות היין, ומדהים לראות שחז"ל ידעו זאת כבר לפני כל כך הרבה שנים. מעבר לכך, לפני שלוש שנים נטעתי כרם מיוחד בו אנחנו רוצים לעשות ניסוי ולהבין איך ראוי לייצר את היין הטוב ביותר עבור המקדש. חוקרים ממחלקת היין באוניברסיטת אריאל ואני עובדים על העניין, ובין היתר עוסקים בניסיונות למציאת הזנים העתיקים ביותר של גפנים של בארץ ישראל".

מה מצאתם בעניין זה עד כה?

"מצאנו מספר דברים מעניינים. אחד מהם היה שלפני כמה שנים ראיתי שכוהנת יין ידועה נתנה ציונים ליינות ישראליים, ואת המקום הראשון קטף יין לבן של יקב השייך למנזר איטלקי ליד גילה, המורכב מזנים הנקראים ג'נדלי וחמדני. התקשרתי לד"ר שיבי דרורי, מנהל המחקר של הזנים העתיקים וראש המחלקה ליין באוניברסיטת אריאל ושאלתי אותו עליהם, אך הוא לא ידע להשיב. שנה לאחר מכן הוא ופרופ' זוהר עמר נתנו הרצאה ובה הביאו את דברי אחד הראשונים שכותב במפורש שג'נדלי זה גורדלי, וחמדני זה חרדלי. בגמרא במסכת שבת מובא שבזמן בית ראשון היו מכינים יין משני זנים, חרדלי וגורדלי, וכך נפתרה התעלומה".

אפרופו זנים וגידולי גפנים, כיצד אתה מתמודד כחקלאי עם שנת השמיטה שכידוע אנו נמצאים בעיצומה?

"אצלנו הולכים בשיטת אוצר בית דין, שהיא שיטה שפוסקים רבים חושבים שהיא העדיפה ביותר, ואפילו החזון איש פסק כך. מעבר לכך אני לא זומר בשמיטה, ומשתדל להספיק הכל לפני ראש השנה של השמיטה. זה מאוד קשה, כי לעשות בציר וזמיר בבת אחת זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הזמירה היא מלאכה מאוד מקצועית ועדינה, ועושים אותה בדרך כלל בחורף, כשהגפן לבושה. זמיר זה למעשה החיתוך של הגפן, שיקבע כמה פרי יהיה ומה תהיה איכותו. אנחנו משתדלים לעשות הכל כדי לשמור על מה שצריך מבחינה הלכתית, וכמובן כדי להיות מוכנים לספק יין לבית המקדש".

מעבר להכנת היין, כיצד אתה פועל למען החשת בניין בית המקדש?

"אחד הדברים המרכזיים מבחינתי הוא שכבר למעלה מעשרים וחמש שנה אני עולה למקומות המותרים בהר הבית. על פי פסקי רבותיי, לפני חמש עשרה שנה התחלתי לעלות באופן קבוע בכל חודש. אני עולה בי"ב בחודש, כיוון שזה תאריך הים הולדת שלי. מקום המקדש הוא הלב שלנו. לפני 55 שנה כבשנו את הר הבית, ומאז הוא קורא לנו. אבל אני מבין את האוסרים, היות והם חוששים שאנשים לא יעלו בטהרה".

'זה הבית שלי'

אמנם לאריאל יש עיסוק מעניין וחלומות גדולים, אך שלא בטובתו עלתה משפחתו לכותרות בהקשר כואב במיוחד. לפני כשש שנים חדר מחבל לביתה של משפחת אריאל, ורצח את בתם הלל אשר ישנה במיטתה. הדברים שמספר אריאל על האירוע אינם פשוטים לעיכול, אך נקודת מבטו על הנושא הכואב נוסכת עוצמה ותקווה. "בלילה לפני שהלל נרצחה", הוא מספר, "היא חזרה מהופעה של בית ספר לריקוד בירושלים בו למדה במשך שש שנים. היא הייתה בת שלוש עשרה וחצי, ורגע לפני שהיא ירדה מהאוטובוס, חברות שלה שאלו אותה אם היא לא פוחדת ללכת לבד בלילה מהתחנה עד לבית שלנו. הלל ענתה מיד: 'אני לא מפחדת, זה הבית שלי'. שמונה שעות לאחר מכן קפץ מחבל מעל גדר המערכת, נכנס דרך החלון היחיד שהיה פתוח בבית ודקר אותה למוות. עבורנו, מה שהלל אמרה לחברות שלה, 'זה הבית שלי', אלה שלוש מילים שמסמלות את זה שאחרי גלות כל כך ארוכה חזרנו הביתה".

היכן היית כששמעת על מה שקרה?

"כשזה קרה הייתי בדרך הביתה מהבריכה, ירדתי מטרמפ בקרבת הבית וקיבלתי טלפון מאחד החברים בכיתת הכוננות שלנו שיש מחבל אצלנו בבית. רצתי הביתה, עם האקדח שתמיד עלי, ומחוץ לבית חיכו לי שני חברים מכיתת הכוננות. פתחתי את הדלת, נכנסתי לחדר שלה ואני רואה אותה יושבת על הרצפה, פצועה קשה, והמבט שלה הופנה אלי. בעיניים שלה ראיתי בעיקר דבר אחד. הרגשתי שהיא שואלת בלי מילים: 'אבא, איך לא שמרת עלי?'. זה המבט האחרון שלה שנחרט בי בזיכרון. רצתי אליה, צעקתי 'הלל, הלל, הוא רצח אותה', וניסיתי להנשים אותה.

"שוקי, אחד מחברי כיתת הכוננות הסתובב אחורה, פתח את הנצרה של הרובה, ובדיוק אז המחבל יצא עם סכין ענקית, משהו שנראה כמו חרב, וחנוך, חבר נוסף, ירה בו שני כדורים. הכדור השני חדר את המחבל, ונכנס לשוקי בראש. הכדור יצא דרך ארובת העין, ואנחנו מבינים שמילימטר שמאלה וימינה הוא לא היה איתנו. זה אמנם עקר לו את העין, אבל הוא נשאר בחיים ועד היום הוא חבר כיתת כוננות פעיל. ברגע הזה אני מסתובב אחורה, ובמעין 'סלו מושן' אני רואה שהמחבל מנסה לקום, ושוקי מיד יורה בו עוד שני כדורים. הבנו שהמחבל גמור והסכנה חלפה. הסתובבתי והרמתי את הלל וראיתי שהיא כבר לא איתנו. המחבל היה בחור בן 17, מכפר ערבי שאפשר לראות מהבית שלנו. הוא עשה פה הליכות ליד הגדר, תצפת ותכנן את הרצח. כמו כן יכול מאוד להיות שחיפשו דווקא אותי, אני דמות מוכרת באזור, וגם הייתי רכז הקרקעות של קרית ארבע.

"חודש לאחר מכן", ממשיך אריאל, "נטעתי את הכרם כאן לזכרה של הלל. כמה שעות אחרי שסיימנו את הנטיעות, אשתי ואני טסנו לארצות הברית. הזמינו אותנו לתת שם 17 הרצאות. אשתי דוברת אנגלית רהוטה, והביקור שם היה מאוד חזק. אמנם אני לא האבא הביולוגי של הלל, רינה (אמה של הלל) היא אשתי השנייה, אבל אני לגמרי מרגיש כמו אבא שלה. מה שקרה לה לא מפסיק ללוות אותי. לפני ארבע שנים היינו בשבת אצל אמא שלי בנהריה, שבת מברכים של חודש אייר, ועליתי חזן. פתאום, כשהגעתי למילים: 'ייוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך', קיבלתי פלאשבק שהימם אותי. החדר של הלל עלה לי מול העיניים, וכולו היה דם. בזמן אמת זה לא מה שראיתי, אבל פתאום זה עלה לי. הכל היה מוצף דם, ולא יכולתי להמשיך בתפילה. עבר זמן לא מבוטל עד שמישהו ניער אותי וחזרתי לעצמי. אני מרגיש אחריות גדולה על מה שקרה. מפריע וכואב לי על כך שלא הייתי שם כדי לעצור את זה, ומצד שני אני יודע שזה לא בידיים שלי. ומי יודע, אם חברי כיתת הכוננות לא היו איתי, מאוד יכול להיות שגם אני הייתי מסיים שם, בחדר של הלל, מוטל על הרצפה".

בתחקיר שערכתי לפני פגישתנו, נודע לי שזה לא היה האירוע הבטחוני הטראומטי היחיד שהיית שותף בו.

"אכן כך. לפני קרוב לעשרים שנה הייתי חבר כיתת כוננות בקרית ארבע, ובסעודת ליל שבת קיבלתי הודעה בביפר שבישרה על אירוע ב'ציר המתפללים'. הצטרפתי לחברים שנלחמו שם ונכנסתי פנימה. זמן קצר מאוד לאחר מכן, אני רואה בחור בשם אלכס בן זקרי צועק 'שמע ישראל' ונופל על האדמה חסר הכרה. אני כורע אליו כדי לראות מה אפשר לעשות, ומקבל לפנים קילוחי דם חזקים מהצוואר שלו, בקצב פעימות הלב. אין לי מושג מה עושים, בטח שבלתי אפשרי לעשות 'חוסם עורקים', נכנסתי תחתיו כדי להרים אותו תוך כדי שהמחבלים יורים עלינו, וסחבתי אותו בזחילה לפרמדיק שחיכה בחוץ. אמרתי לפרמדיק שיש לו שלוש דקות לחיות, ושיעשה כל מה שהוא יכול. חזרתי פנימה, והקרב הקשה המשיך. סך הכל הייתי שעתיים בפנים. הקרב התחיל בשבע בערב, והסתיים באחת עשרה בלילה עם 12 הרוגים ו-30 פצועים. פיניתי בלילה הזה לא מעט פצועים והרוגים, למרות שאני כהן.

"שבוע לאחר מכן הלכתי לבקר את אחד הפצועים קשה שאותם פיניתי, הוא היה בטיפול נמרץ נשימתי, וחבר שראה אותי המליץ לי לבקר מישהו ששכב בקצה המסדרון. אני נכנס לחדר, ורואה את בן זקרי משחק עם הבן שלו. מאוד התרגשתי, ובירכתי 'מחיה המתים'. האירוע הזה מבחינה צבאית היה כישלון מוחלט, ומבחינת גבורה יהודית הוא מופת. קרו בו דברים מדהימים. כשראיתי את בן זקרי חי, סיפרו לי שהצבא ביקש מד"ר יצחק גליק, תושב אפרת, לארח אצלו בשבת רופא מהמארינס, ד"ר מארק ריצ'מן, יהודי בן 50 מלוס אנג'לס שהגיע להתנדב בארץ. ד"ר גליק קיבל הודעה על מה שקרה, וטס לזירה עם ריצ'מן. כשבן זקרי הגיע אליהם, הוא היה מכוסה בשמיכה, במצב של מוות קליני, ואיכשהו הצליחו לעצור את זרימת הדם. מישהו עמד שם וצעק: 'אלכס תתעורר, אלכס תתעורר', וד"ר ריצ'מן הרים את השמיכה וחיפש דופק. הוא נתן לו אינפוזיה, ועלה איתו למסוק שהגיע לחלץ אותו. ברגע שהמסוק התרומם הוא החל שוב לאבד דם, וריצ'מן סגר לו את הפציעה בארבע אצבעות עד שהגיעו למיטת הניתוחים. אחר כך התברר שההתמחות שלו היא כירורג של כלי דם. הוא הגיע מהצד השני של העולם, כמובן בלי לדעת למה, אבל אצל ה' יתברך הכל מכוון".

במבט כולל ומאחד, באיזה אופן אתה רואה את הקשר בין שני האירועים הקשים אותם חווית?

"בסוף הכל קשור, כולל העניין של בית המקדש כמובן. חזרנו הביתה, אמנם לא לגמרי אבל בהחלט בתהליך, ויש אתגרים מאוד לא פשוטים, אישיים וכלליים. המאבק על הר הבית – על צורותיו השונות, הפיגוע בציר המתפללים, הרצח של הלל ועוד. רק לאחרונה נהרג בתאונת דרכים הילד מתן צינמן, שאמו, רבקה, היא שאיירה את הספר 'פרקי הלל' שהוצאנו לזכרה של הלל. הכל קשור בהכל, ויש כאב גדול בחיינו כאן, לצד שמחה כנה ואמונה גדולה. הלל לא מפסיקה ללוות אותנו, והיא איתנו תמיד".

"בתהליך גדילת הגפן ישנם שבעה שלבים, כפי שמובא במקורות. אחד מהם נקרא 'בוחל', שהוא השלב שבו אשכול הענבים כמעט מוכן, כמעט בשל לבציר. רוב הענבים כבר סגולים, אך ישנם עדיין ירוקים. זה בדיוק השלב שבו הלל נקטפה. היא הייתה ספק ילדה ספק אישה, רגע לפני שהשלימה את התהליך.

"ניתן להגיע לביקורים וסיורים בכרם שלנו, אנחנו רוצים שאנשים יבואו לא רק כדי להנציח את הלל אלא כדי לבטא את השמחה, התקווה והאמונה. לאחר שהלל נרצחה, שמתי לב שהבית שלפני אחרון בפיוט המפורסם 'אחות קטנה', מתאר בצורה מדהימה את מה שלא זכתה לו, את הכאב הגדול, ולאנשים שמגיעים אלינו אני הרבה פעמים מקריא את הבית הזה מהפיוט, ובכל פעם חש את חסרונה מחדש. אני מקווה שהדברים ייגעו גם במי שיקרא בעצמו את המילים הללו בהקשר הזה, ושיחד עם הכאב הגדול נביט במבט מאמין וחיובי אל עבר העתיד הטוב שמחכה לנו: 'נחה בנחת לנווה רבצה, רב נזנחת מדוד חפצה, והיא כפורחת עלתה ניצה, לא הבשילו אשכלותיה'. ושבעזרת ה' בקרוב נחגוג בבית המקדש, עם הלל המתוקה שלנו, וכל בית ישראל.

"לאחר שהלל נרצחה, עלינו להר הבית עם המשפחה, מספר פעילים ותיקים, ויורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים. העלייה הייתה מאוד משמעותית עבורנו. במהלך העלייה שינינו את שמו של 'שער המוגרבים' ל'שער הלל'. שינוי זה טרם הפך רשמי משום נפיצות העניין, אך אנחנו פועלת למען עניין זה, ובינתיים הפעילים קבלו את השינוי בברכה. כשאני עולה למקום המקדש, חשוב לי להלל את ה", אומר אריאל. "לדעתי אין עניין יותר בשם העממי, 'שער המוגרבים'. שינינו את השם לא רק כדי להנציח את הלל, אלא בעיקר כדי לזכור שברגעים מרוממים כאלה, ותמיד, כל כך חשוב להלל את ה' ולהודות לו על כל מה שקורה".

אהבת את המאמר? שתפו

2 Responses

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן