אנו מצויים רגע אחרי יום הזיכרון, יום שבו משפחות שלמות מתייחדות עם זכר יקיריהן, ומרגישות שוב מחדש את תחושת החוסר, את החלל שלא מתמלא. במקביל, זהו גם היום בו עם ישראל כולו מחבק את המשפחות השכולות, ומגלה כלפיהם
אמפטיה, ערבות ותמיכה. עם השנים גילינו שיש עוד קבוצה שמאוד נזקקת לאותה תמיכה – משפחת השכול האזרחי.
מאות ילדים נפטרים מדי שנה בשכול האזרחי – מתאונות, מחלות וכדומה. במהלך המחלה, ולאחר מכן חס וחלילה כשיושבים שבעה, המשפחות על פי רוב מוקפות בתמיכה של חברים, מכרים ומשפחה. הקהילה, עמותות וארגונים רבים, מסייעים להם בתקופה הקשה. ואז מגיע היום השמיני, יום אחד אחרי השבעה. לפתע צריך כאילו לחזור ל"חיים הרגילים", ולא פעם המשפחה השכולה מוצאת את עצמה לגמרי לבד. לכאורה הכל בסדר, כבר אין לה צרכים מיוחדים, אבל משהו בפנים חסר. אחרי מות שני בני אהרן, הקב"ה מדבר אליו ישירות ואומר לו לחזור ולתפקד – ללבוש את בגדי תפארתו. וזה קשה מאוד. ה' מבקש גם ממשה "דבר אל אהרן אחיך… ולא ימות". ה' רוצה שאנשים ימשיכו לחיות גם אחרי אסון נורא. וכאן נכנס תפקידה של הקהילה, בתמיכה וחיבוק כלפי אותן משפחות, גם ביום, ובימים, שאחרי השבעה.
הכרה, המשכיות ואחריות
פרשת אחרי מות פותחת בציווי לאהרן על תהליך הכניסה אל קודש הקודשים. הפסוק הראשון פותח באזכור בני אהרן שמתו: וַ יְ דַ בֵּ ר ה' אֶ ל מ ֹ שֶׁ ה אַ חֲ רֵ י מות שְׁ נֵ י בְּ נֵ י ָ ן בְּ קרְ בָ תָ ם לִ פְ נֵ י ה' וַ יָּ ּ מֻ תו.
אַ הֲ ר המפרשים דנו בשאלה, מדוע נזכרו בני אהרן בפתח הציווי. כתוספת לאמור בדברי הפרשנים, נראה שבעצם הזכרתם של בני אהרן יש ביטוי להכרה מתמשכת באובדן של אהרן. סגנון האזכור בפרשתנו הוא חיובי – בקרבתם לפני ה', ולא שלילי ביקורתי. לא מוזכר הביטוי "אש זרה" המופיע בתיאור החטא בפרשת שמיני. נראה שהפרשה פונה אל אהרן באמירה – כיצד תמשיך את ההיבט החיובי של מעשה בניך.
נמצא שהתורה מביעה בפתיחת הפרשה את הרעיון של הכרה באובדן, וכן את הרעיון של ניחום ההורים בדרך של ראיית הטוב שבמעשי בניהם שנפטרו, ומציאת דרכים להמשך דרכם. לאחר חטא נדב ואביהוא נאסרת על אהרן ובניו האבלות, אך משה אומר משהו נוסף:
ּ וַ אֲ חֵ יכֶ ם כָּ ל בֵּ ית יִ שְׂ רָ אֵ ל יִ בְ כּ ו ּ אֶ ת הַ שְׂ רֵ פָ ה אֲ שֶׁ ר שָׂ רַ ף ה'. כאן אנחנו רואים את אחריות
הקהילה לניחום ותמיכה של המשפחה השכולה. בספרו 'עין אי"ה' למסכת שבת כותב הרב קוק כך: "…אחד מן האחים שמת ראוי שכל המשפחה, כל האחים, ידאגו, ירגישו, את החסרון של העדר כוח אחד, מהארגון הכללי הטבעי שלהם. ישימו אל ליבם שזהו אות מן השמים, הקורא להם לתקן את אורחות חייהם ומערכי ליבם, עד כדי לשוב אל ה' ולתקן את הפרצה של החלל אשר
הונחו בתוך האחדות האורגנית שלהם, על ידי מיתתו של אחד האחים".
השתמחת היום?
כיצד עוזרים לאדם בצרה? קודם כל, בעצם הימצאותנו איתו. זו הערבות הקהילתית בעם ישראל. בנוסף, כדאי להפוך את ההזדהות והרגישות למעשים ממשיים, לתת כתף, להושיט יד, לפתוח לב. איש איש ימצא את הדרך לפי אופיו וכישרונותיו.
בתנו דסי ע"ה הטיבה לבטא את הרעיון במילותיה 'עיגולים של שמחה'. היא הייתה פוגשת אדם ושואלת: "השתמחת היום?" וכשהוא תהה היא הסבירה: "מה עשית היום כדי לשמח אחרים ולשמח את עצמך?". השמחה היא תוצאה של פעולות
ומעשים לטובת הכלל, ולטובת תיקון העולם והפיכתו למקום של רגישות חברתית וערבות הדדית. מקום שנעים יותר לחיות בו.
בכוח צוואתה הבלתי כתובה של דסי, אנו ממשיכים לפתח את הדברים לטובת הכלל. והשבת, זו השנה השלישית שבה אנו פונים לקהילות, להקדיש את השבת לגילוי אמפטיה וערבות הדדית לכל משפחה שהשכול הגיע לסף ביתם. להזדהות עם צרת
המשפחה, ולחשוב כיצד לתרגם את ההזדהות והרגישות אליהם למעשים. הקהילה כולה נדרשת לעמוד מול הכאב של היחיד או המשפחה ששכלו מי מיקיריהם. לא לברוח לפרטיות אלא להשתתף בצער, באהבה ובאחדות.
