"ב'רחמנא', אתה עובר את כל הדרך", אומר שי צברי, שמבצע את הניגון באלבום 'צמאה' הראשון. "בהתחלה אתה מתוודה, מכיר את עצמך ואת הסבל שלך, ולאט-לאט אתה הולך בדרך כזו, שר אותה, ומתמסר אליה; כשאתה מוכן להתמסר לכאב הזה, וגם לאפשרות שיש פתרון לבעיה שלך, ודווקא לשיר את זה, שוב ושוב, ולאט-לאט להתגבר – זה משחרר אותך, ואז מגיעה השמחה והתעלות הנפש".

הדרך שעליה מדבר שי מתחילה מהמקום הכי נמוך – העניות ושברון הלב שלנו: "רַחֲמָנָא דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי, עֲנֵינָא. רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא, עֲנֵינָא". ובתרגום: רחמן, העונה לעניים, ענינו; רחמן, העונה לשבורי לב, ענינו.

"המקום הזה, שבו אתה מודה על הקושי שלך", מהרהר שי בקול, "שבו אתה מרשה לעצמך להיות שבור לב – בסדק הזה, יכול לעבור הריפוי. אני ממש מאמין בצורך שלנו להתוודות על הקושי שלנו. להגיד: כן, אני בסך הכל אדם. אני מלא באגו, ואני בטוח שאני כל כך חזק ויודע הכל. ואז החיים מכים בי בחוזקה, או לא בחוזקה, אני נתקל באיזה קושי, ואז נורא קשה לי. ואני צריך לדעת להגיד: נורא קשה לי, כואב לי. זה מכובד, זה טוב. וכשאתה יכול לעשות את זה ולהכיר בסדק הזה שיש בלב שלך, ממש דרך הסדק הזה, באמצעות הכאב הזה, אתה יכול למצוא את התשובה לשאלה שאתה מחפש כל כך. 'רחמנא' הוא סוג של גשר, שמוליך אותך אל התשובה הזו".

שי עצמו, בגיל ההתבגרות, הרגיש קושי גדול. את הנחמה הוא מצא בשירים ובפיוטים של הסליחות בנוסח עדות המזרח, כפי ששמע אז בתיכון הדתי בבת ים שבו למד. "באמת זו ממש הייתה נקודה של אור בתוך החיים שלי", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי שומע סליחות לפעמים, בחופש הגדול, לפני שחוזרים לבית הספר. כל כך התרגשתי מזה. כל כך אהבתי את המנגינות, וגם הטקסטים כל כך חזקים. זה עוצמתי. זה באמת מרפא אותך".

שי, לדבריו, באמת הצליח להפוך את המקום של הכאב שלו, לריפוי עבורו ועבור אחרים. "אני חושב שהרבה מהעבודה שלי במוזיקה קשורה לתקופה הזו ולכאב והדיכוי שחשתי אז, לתחושה שהרגשתי שאין לי מקום לבטא את עצמי, אבל שאני כן מבין משהו לגבי העולם הזה. הרבה מהעבודה שלי היא תיקון של המקום הזה עבור עצמי. ואיכשהו, לאורך הדרך, גיליתי שהרבה אנשים מזדהים עם זה, ומצליחים לשים את עצמם בתוך התפילות והניגונים האלה, וזה כל כך משמח".

 

סליחה, אתה שמח?

בניגון יש שני חלקים והוא הולך ומתפתח למנגינה יותר קצבית. באמת, קצב בסליחות?! זה לא קצת יותר מדי?…

"אולי זו הכוונה בעומק של הניגון הזה", אומר הרב אריה הנדלר, ראש ישיבת ההסדר ברמלה, "שבא ממקום של 'תבירי ליבא' – שהאדם ימלא את הלב עם ההרגשה הזו של שברון הלב, של הגעגוע, של ההתרחקות שלו מריבונו של עולם. ידוע הסיפור על יהודי ששאל את ה'חידושי הרי"ם': היכן הקדוש ברוך הוא נמצא? והוא ענה לו: היכן שנותנים לו להיכנס… כשהלב שבור, יש נכונות לתת להיכנס, ומתוך כך לחוש בצורה יותר חזקה את השמחה, דווקא בדגש על המילים 'רחמנא דעני'. הקדוש ברוך הוא עונה, ואפשר לשמוע את התשובה מתנגנת כבר בתוך הניגון עצמו. לא צריך לחכות לתשובה מלמעלה, האדם צריך להשמיע את זה לעצמו.

"אין סתירה בין שירה בקצב לסליחות, זה פשוט תלוי איך ניגשים לדברים. אם הגישה היא רק של עשיית דין וחשבון עם עצמי: במה הייתי בסדר ובמה לא, אז מופיעים המאזניים המפורסמים. אין ספק בכך שהדבר מכניס את האדם לאיזושהי גישה של קטנות, התחשבנות. כן עשיתי, לא עשיתי, היה בסדר, לא היה בסדר, כמה מצוות יש לי, כמה עבירות יש לי וכו'.

"לעומת זאת, הגישה החסידית רואה את אלול בעומק יותר. בשתי מילים: 'המלך בשדה'. האדמו"ר הזקן, בעל התניא, ממשיל את התהליך העמוק של חודש אלול למלך שעוזב את הארמון שלו, פושט את הגלימה המלכותית ומסיר את הכתר מעל ראשו, ויוצא להסתובב בשדות ובכפרים. הוא הופך ממלך רחוק, שיושב בארמון ולא ניתן לתקשר איתו, לדמות שהיא נגישה לכולם. יותר מזה: הוא מקבל את כולם, מסביר פנים ומראה לכולם אהבה.

"כשאנחנו מדברים על 'המלך בשדה'", מסביר הרב הנדלר, "זו לא סתם איזו אמירה שנועדה לייצר קירוב דעת, אלא הכוונה לזיקה מהותית שישנה בין חודש אלול לראש השנה. ראש השנה הוא יום של מלכות, יש הופעה של מלכות ה' בעולם, והדבר מעורר שמחה גדולה אצל כל יהודי שאכפת לו מאותה הופעה. ה'שם משמואל' כותב על כך: 'כמשל בן המלך השב מן השבי'. הנסיך היה באיזה מקום רחוק בשבי, והנה הוא חוזר חזרה – וכל הממלכה עומדת על הרגליים: 'הוא חוזר! הוא חוזר!', איזו שמחה גדולה, 'ופדויי ה' ישובון'! כך שלמעשה, המקום של המרירות על השבי מצייר בצורה מלאה, קו אחרי קו, את הציור של השמחה שמגיעה בהמשך אליו.

"המפגש עם המלך בשדה החולין בו אנו משוטטים כל השנה – עם כל ההפתעה הכרוכה בו והמרירות על המצב בו המלך מצא אותנו – הופך למפגש משמח ומעודד שמסייע לנו לעשות את כל הדרך עד להיכלו ולהופעתו על העולם כולו בכבודו בראש השנה".

פתאום השאלה היא לא 'איך בסוף הסליחות מתחילים לרקוד?', אלא 'למה כל החודש הזה הוא לא חג אחד גדול?'…

אז למה לא כל יום – יום כיפור?

"באמת חוויית אלול במקום ממנו באתי", מתערב בשיחה איש התקשורת קובי אריאלי, "בתנועה הישיבתית הליטאית – הייתה משהו בין אימה לצלמוות. החל מתחילת חודש אלול, ההגדרה הייתה שאפילו הדגים שבים רועדים מאלול. הכינוי המקובל היה 'א-לול!' (במלעיל), בצעקה. בימי הסליחות, וכמובן בימים הנוראים, הכל היה מאוד בכייני ומפוחד".

גלגולי החיים הביאו את אריאלי לכפר חב"ד. "פתאום אתה בא למקום אחר וגם שם אומרים סליחות, אבל השיא של הסליחות, בסוף התפילה, הוא פרץ של ניגון סוחף שכולם ביחד שרים ורוקדים, והוא הולך ונעשה קצבי מרגע לרגע. והקצב וההתלהבות לא מתאימים, כביכול, למקום הזה, שדורש יותר מסכנות ואומללות. משהו כמו 'העונה לשבורי לב הוא יעננו'… מה המקום כאן לשיר בהתלהבות: ע-ני-נא, ע-ני-נא! 'ת-ע-נה! ת-ע-נה'!?.."

"באמת היה אפשר לצפות שזו תהיה מנגינה נוגה", אומר הרב שניאור אשכנזי, מרצה פופולרי ומחבר ספרים. "מנגינה שמסמלת כאב אינסופי, ניסיון שלא צולח, של אנשים שמטפסים ורוצים אבל מאוכזבים מעצמם. והניגון הזה, במקום שילך וידעך – הוא דווקא מטפס והולך. הוא מתחיל עצוב, והופך להיות יותר שמח, עליז וקצבי. מה לקצב בתפילת הסליחות? איך הגיע ניגון שמח לתפילה של חרטה? זהו כמעט דבר והיפוכו! לבקש סליחה – בשמחה?! לרקוד – בסליחות?! לשמוח – בתפילה של חרטה?!

"בשביל להבין את זה, צריך להבין את המשמעות הפנימית של חודש אלול. בהלכה, חודש אלול מוגדר כחודש הרחמים והסליחות. זהו זמן לחשבון נפש, לחרטה עמוקה, וכמובן – לאמירת סליחות. וכמו שקובי תיאר על אווירת בעולם הישיבות, בראש-חודש אלול עולה המשגיח, נעמד על הדוכן ונותן צעקה: 'א-ל-ו-ל!!!' – ברור שבאלול כזה, שמחה היא דבר מופרך לחלוטין. באלול כזה, אנשים הולכים עם הראש באדמה. פתאום אנחנו קולטים כמה אנחנו לא בסדר. המנגינה של חודש אלול היא 'במה אני לא טוב'. ולכן, בוודאי כשאדם מעמיד את עצמו מול הקדוש ברוך הוא, וחושב על כך שימי הדין מגיעים והקדוש ברוך הוא הרי רואה ושומע הכול, ברור שלאלול מתלווה הרגשה מאוד עמוקה של קדרות וסבל.

"לא פלא, אם כן, שכשהופיע בעולם משל המלך בשדה, הוא נשא עמו בשורה חדשה ורעננה והביא פנים חדשות לאלול".

ביקור במוסך

משל המלך בשדה הפך למושג יסוד בהבנה של חודש אלול. נכתבו עליו שירים ופירושים, רבים מעמיקים ומדייקים בפרטים שלו, אבל מה שפחות מוכר הוא שאת המשל הזה מביא אדמו"ר הזקן כתשובה לשאלה…

"נכון", אומר הרב אשכנזי, "בספרי הסוד כתוב שבחודש אלול מאירות י"ג מידות הרחמים, כמו ביום כיפור. וביום כזה בו מאירים אורות רוחניים גבוהים ביותר – כמו גם בחגים אחרים ובשבת קודש – צריך לשבות ממלאכה כדי להתפנות לקלוט את האורות הללו. אז אם אלול הוא זמן של התגלות אורות עליונים כמו ביום כיפור, וזהו זמן שבו כל אחד יכול לשוב ולהתקבל אצל הקדוש ברוך הוא, כל ימי החודש היו אמורים להיות ימי חג! היינו צריכים לשבות ממלאכה כמו ביום שבתון, לחגור את האבנט של שבת, ללכת לבית הכנסת ולשבת כל היום ללמוד ולהתפלל – להכיל ולקלוט את האורות של אלול!

"עונה אדמו"ר הזקן: לא! אמנם בחודש אלול מאירות בעולם י"ג מידות הרחמים, אבל הוא לא יום־טוב ואין חובת שביתת מלאכה. למה? כי הפעם הקדוש ברוך הוא בא אליך הביתה, לעבודה, למחסן, לרפת, למוסך. הוא לא מחכה שאתה תבוא אליו, כמו בחודש תשרי, שאז אתה פושט את בגדי העבודה ומתעלה להיות אדם אחר. להפך, באלול הוא בא אליך, יוצא אל השדה. הקדוש ברוך הוא יורד ומגיע עד אליך – הוא רוצה לראות אותך, ולהגיד לך: אני מבקש אותך".

אבל רגע. זה לא שהחסידים מחקו את הסליחות מהסידור! גם חסידים אומרים סליחות ועוסקים בחשבון הנפש. אז מהו אלול בתודעת "המלך בשדה"?

"כך או כך, הרי גם חסיד וגם מי שאינו חסיד, שניהם לא עשו מה שהם היו צריכים לעשות", מחדד הרב אשכנזי. "אצל שניהם חודש אלול מתבטא בחרטה, במצוקה, בדרישה עצמית. אתה שואל מה ההבדל בסופו של דבר? השאלה היא מה מזין אותי. בתפיסה אחת, מה שמזין את התשובה שלי הוא, כמו שאמרנו – הכישלון שלי, הטעות שעשיתי. לעומת זאת, החסידות מדברת על פן אחר: מחכים לך. רוצים שתשוב. מה שמזין את החרטה החסידית הוא בזבוז הפוטנציאל, המחשבה עד כמה יכולנו לעשות ולא עשינו, ההבנה שאנחנו באים ממקום מאוד גבוה, מחכים לנו ורוצים שכבר נחזור.

"אני חושב שבדור שלנו, ההבדל ברור יותר מאשר אי פעם. יש דבר אחד שאי אפשר לעשות בדור שלנו: להילחם נגד עצמי. אנחנו חיים בדור שבו הרצון הכי גדול של האדם הוא – להיות. לבוא לאדם היום ולהגיד לו 'תרגיש אפס!', 'תתבונן במה שאתה לא' – זה פשוט נגד טבע האדם, וזה לא עניין של 'קליפה' ו'סטרא אחרא'. החסידות התגלתה ערב ימות המשיח, בדיוק בזמן הזה, כדי לתת לנו את הדרך להרגיש שאנחנו שם. ולכן, נקודת המוצא של תודעת אלול החסידית היא הידיעה שזה המקום שלנו, ובעצם גם אנחנו בעצמנו רוצים לחזור הביתה.

"זה כמו ההבדל בין אדם שמבקש סליחה בבית המשפט לאדם שמבקש סליחה מאביו. אדם שמבקש סליחה בבית המשפט – מהי הסליחה? חניתי על אדום־לבן, מחילה. יש כאן תחושה של זרוּת. אבל אדם שמבקש סליחה מאשתו, או מההורים שלו – אמנם זו סליחה, וזה קשה, אבל יש כאן המון עומק, שייכות וחיבור. אני רוצה להיות כבר אחרי הסליחה, אני מבקש שהדברים כבר יסתדרו ונחזור להיות יחד כמקודם".

זה לא אני, זה הוא

ההבדלים האלה בין הגישות הם בטח לא רק משהו נחמד בתודעה שלנו, שהביטוי שלו הוא אם צועקים 'אלול!' או שרים "רחמנא" שמח אחרי הסליחות; האם יש גם הבדל הלכתי באופן שבו עושים את התשובה?

"בהחלט!", מאשר הרב אשכנזי, "רבינו יונה כותב שעיקר התשובה הוא החרטה, היגון. קודם כל – צריך להתחרט. כשאני עומד בפני שופט ומבקש סליחה, מה אני צריך לבטא? את הכאב על מה שעשיתי, את ההבנה של הירידה שירדתי, של הפשע שפשעתי. לעומת זאת, בעל התניא ב'אגרת התשובה' שלו הופך את דרך הסליחה, וכותב שעיקר התשובה הוא "עזיבת החטא בלבד". כלומר, התשובה היא היכולת לשכוח מהעבר. לעמוד ולהגיד: מה שהיה – היה; מחר זה יום אחר.

"והאמת היא, שהמקור לדברי בעל התניא הוא כבר ברמב"ם בהלכות תשובה, שם כתב: 'ומהי התשובה? שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד'. אם כן, התשובה היא היכולת לא להגדיר את עצמי באמצעות החטא. ליצור נתק ביני ובין החטא, ולהגיד: זה לא היה אני. זו רוח רעה שנכנסה בי, זו הנפש הבהמית שיש בי. אבל אני – אני טהור כשלג. כמובן, צריכים לבקש סליחה, וצריכים לעבור את כפרת יום הכיפורים, וצריכים לומר וידוי, אבל זה כבר השלב השני של התשובה. ואילו עיקר התשובה זו האמירה – לא אחטא עוד.

"בימי אלול, ראש השנה ויום כיפור, אנחנו מתנתקים מהחטאים. אנחנו מתרוממים למקום שאומר: אני והקדוש ברוך הוא – אחד. אין שום דבר שמפריד בינינו. זו המשמעות של תקיעת השופר, הצעקה מעומק הלב של בן המלך. ואז – אחרי שאני כבר יודע איפה אני נמצא ולאן אני שייך – אני גם יכול לטפל בכישלונות שלי. מכאן והלאה, תמיד המקום של הנשמה ושל הקשר לקדוש ברוך הוא יהיה המקום הכי אהוב עלי, לא יהיה לי אושר בשום מקום אחר יותר מאשר במקום הזה. זה מתבטא בעצם הסליחה, במנגינה שלה, וכמו שאמרנו גם מבחינה מעשית – זו סליחה שמתעסקת הרבה יותר עם מה לעשות אחרת, מאשר עם החרטה, העצב והיגון על מה שכבר קרה".

עכשיו אנחנו מבינים יותר איך כבר אחרי בקשת הסליחה אנחנו בשמחה…

"הצעקה השמחה הזו היא אמנם תובענית מאוד", מעיר קובי, "אבל היא מלאת ביטחון עצמי, התעוררות שמחה, מלאת קצב. אנחנו אומרים: 'רחמנא דעני לתבירי ליבא' – הרחמן שעונה לשבורי הלב – תענה! תענה! זה החידוש".

שי, בעיבוד שעשית לניגון הזה באלבום 'צמאה' עם נאור כרמי יש קטע שלם של צעקות. מה העניין?

"יש הרבה סיפורים על המקום של הצעקה בחסידות. אני חושב שזה מה שיש בפרשנות שלנו לניגון הזה: יש שם את הקול עצמו, החלק הזה שבו אני פשוט מפרש את הטקסט של 'רחמנא' באמצעות צעקות, באמצעות הקול שלי. צריך ללכת את הדרך הזו של השירה, של הצעקה, של מחיאת הכפיים, להיות רגע מעל השכל היומיומי שלך. ואני מאמין שתוך כדי שאתה עושה את זה, זה מתגלה. עבורי זה מתגלה".

 

מה כבר יכול להשתנות?

אני רוצה לשאול אותך, שי. בסוף-בסוף, שנה אחרי שנה, אנחנו פוגשים את אותם טקסטים, אותם ניגונים ואותן תפילות מרגשות, ואנחנו אומרים לעצמנו: השנה הכל יהיה אחרת. אבל אז אנחנו נזכרים שגם בשנה שעברה נפגשנו עם אותם טקסטים ואותן תפילות, והבטחנו לעצמנו שבשנה הבאה הכל יהיה אחרת – והנה אנחנו כאן, שוב, אומרים סליחות. מה ישתנה בשנה הבאה?

"אתה אומר את הסליחות כל כך הרבה שנים רצוף, נכון? מה השתנה? רק אתה השתנית. הטקסט לא השתנה. הטקסט הזה הוא מגדלור. הוא אומר לך: תסתכל – בשנה שעברה, כשקראת את הטקסט הזה, הרגשת כך וכך, ועכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה, אחרי שעברת את השנה הזו, אתה מרגיש אחרת. הטקסט אומר לך: תעצור רגע. היי, יש לך פה מגדלור. תכוון את עצמך לפי המגדלור הזה. הוא מסכם לך את כל השנה שלך. זה מה שאני אוהב בתפילה, ודווקא בתפילה שחוזרת על עצמה – שהיא מספרת לך מה אתה עשית, מה אתה עברת, מהפעם האחרונה שקראת אותה ועד עכשיו".

מסגרת

עצוב לי? מר לי!

הסיפור של הניגון "רחמנא", שמילותיו לקוחות מנוסח הסליחות ומשום כך הוא מזוהה מאוד עם חודש אלול, התחיל דווקא בחג הכי שמח – בשמחת תורה.

ליל שמחת תורה של שנת תש"כ. השעה 4:30 לפנות בוקר. לפני זמן קצר הסתיימו ההקפות של ליל שמחת תורה בבית הכנסת של הרבי מלובביץ' זי"ע בברוקלין, אבל האווירה עדיין ערנית לחלוטין. החסידים הלכו לבתיהם לערוך סעודת חג מאוחרת, אבל מיד חזרו לבית המדרש והמתינו שהרבי ייכנס שוב; הפעם, לאירוע מיוחד – הרבי ילמד ניגון חדש.

האירוע הזה, שבו הרבי מלמד ניגון חדש בליל שמחת תורה לפנות בוקר, לא היה חריג. במשך כמעט עשור, החל משנת תשט"ז עד שנת תשכ"ד – תמיד בשמחת תורה, ותמיד לפנות בוקר – הרבי לימד את הקהל ניגון חדש שעד אז לא היה מוכר; בהם ניגונים שכולנו מכירים כיום, כמו "צמאה", "כי אנו עמך", "הוא אלוקינו" ועוד. אלבום 'צמאה 1', שהוקדש לניגוני הרבי, כולל בתוכו את כל ניגוני שמחת תורה לפנות בוקר.

בדרך כלל, באירוע הזה הרבי היה מקדים לספר את הסיפור של הניגון שהוא עומד ללמד – מי הלחין אותו, מתי, ומה התוכן הפנימי שלו. אבל הפעם, כשלימד את הניגון "רחמנא" בשמחת תורה תש"כ, הרבי לא הרחיב. הוא אפילו לא ציין מי הלחין את הניגון. הוא הקדים דברים קצרים, בהם הסביר שבניגון יש שני חלקים: כשמתחילים לנגן אותו הוא 'מריר'; ואחר כך, אחרי כמה פעמים ששרים אותו, הוא הופך לשמח.

למחרת, ביום שמחת תורה, התגלה מי הלחין את הניגון הזה. אחד החסידים נכנס לבקר את אמו של הרבי, הרבנית חנה שניאורסון, שגרה סמוך לבית המדרש. "נו, איזה ניגון לימד בני אתמול?", שאלה אותו הרבנית. החסיד לא זכר את הניגון באופן שיכל לשיר אותו, אך זכר שזהו ניגון על המילים "רחמנא…". הרבנית הגיבה מיד: "אה, זהו ניגון של אבי!"

אביה של הרבנית חנה, סבו של הרבי, היה הרב מאיר שלמה ינובסקי – רב העיר ניקולייב שבאוקראינה. לו ולרעייתו רחל היו שלוש בנות ובן זקונים. הרבנית חנה היא בתו הבכורה. "רחמנא" איננו הניגון היחיד שהלחין הרב ינובסקי. יש לו כמה לחנים חסידיים שאפשר לשמוע בהם איזו שפה מוזיקלית אחידה: בכולם יש מרכיב של מרירות וכאב. גם ב"רחמנא" אפשר להבחין בו. ומאחורי המרירות המוזיקלית הזו, מסתתרת טרגדיה קשה שליוותה את חייו.

כאשר בן הזקונים של הרב ינובסקי, ישראל לייב, היה בן 15, הוא חלה במחלת הטיפוס – מחלה שבאותן שנים הייתה אחד מגורמי המוות הגדולים בעולם. ישראל לייב הצעיר לא שרד את המחלה, ונפטר. אביו, הרב ינובסקי, קיבל את פטירת בנו בצורה קשה מאוד, ושקע בעצבות גדולה.

הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד, שלח לרב ינובסקי מכתב עידוד. וכך הוא כותב:

"שמעתי מידידנו אשר כבודו דואג ומתאנח, רחמנא ליצלן, עד אשר נחלש בזה ואין ביכולתו לעסוק בשום דבר. אתפלא מאוד על כבודו, אשר ככה יעשה. האמת הוא, אשר כל ביטוש, רחמנא ליצלן, שנותנים מלמעלה, צריכים להרגיש כי הכוונה העליונה בזה, היא, כדי שיפשפש במעשיו ויתקן דרכו. וכשמרגיש ורע בעיניו הדבר, אז יתן אל ליבו, ובזה ייפטר מהעצבות, ואחר כך יבוא לידי שמחה אמיתית. וכידוע, שהשמחה שאחר המרירות, היא הוראה שהמרירות הייתה כדבעי".

אחת ההבחנות בספר התניא מבדילה בין "עצבות" ל"מרירות". בקצרה: עצבות היא דיכאון, היא משתקת ופוגעת. אבל מרירות היא משהו אחר. יש בה תנועה של חיים. יש בה משהו שאומר: הבנתי איזו טעות עשיתי. הבנתי לאיפה הכנסתי את עצמי. עכשיו אני מתקן, ויוצא מזה.

וכך ממשיך הרבי הרש"ב לכתוב לרב ינובסקי במכתב:

"כי ההפרש בין מרירות לעצבות, הוא, שבעצבות אין חיות בליבו, אבל במרירות יש חיות בליבו להתפעל. ולכן, במרירות, הואיל שיש בה חיות, הרי הוא בא לידי שמחה, שהיא בחינת חיות. אבל בעצבות, מאחר שאין בה חיות, לכן לא יבוא מזה לידי שמחה. ותכלית הכוונה היא השמחה שאחר כך".

במילים פשוטות: עצבות היא ריקנות, היא מוות. לעומתה, המרירות מלאה בחיים, היא מניעה לפעולה – לקחת את העוצמות הגבוהות שיש בכאב, ולהשתמש בהן כדי להתקדם. לכן המרירות, בסופו של תהליך, מביאה לריפוי, והריפוי מביא לשמחה. לפעמים אתה צריך להיות מריר, אבל אל תהיה עצוב. כי אם תהיה עצוב – תישאר עצוב; ואם תהיה מריר – בסוף תהיה שמח.

באלול תש"כ, כמעט שנה אחרי שהרבי לימד את הניגון, בסוף הסליחות בבית המדרש שלו, הרבי התחיל לשיר "רחמנא" ועודד את השירה בצורה קצבית ושמחה. מאז, למשך עשרות השנים הבאות, הוא הפך לניגון השמח של הסליחות, וגם דקות ארוכות אחרי שנגמרה אמירת הסליחות, החסידים עדיין היו נשארים בבית המדרש ורוקדים שוב ושוב: "רחמנא דעני לעניי – ענינא; רחמנא דעני לתבירי ליבא – ענינא!"