יום אחד בשירות הצבאי שלי הגעתי לבסיס בשומרון, שם ישבה חטיבת הנחל. עברתי דרך גדוד 50 , בגדוד יקר זה נמצאים "בני
הגרעינים", אידאולוגים חילונים שמגיעים מהקיבוצים והמושבים לאחר שנת שירות בה הם נמצאים יחד. הצעירים שם בעלי שאר רוח שבקיאים בספרות, שירה ופילוסופיה. ידעתי שיהיה שם מעניין.
איך שעברתי שם יחד עם עוד כמה דתיים, חבורת לוחמים צחקה עלינו. החלטתי לגשת אליהם ושאלתי אותם מה מצחיק. אמרו לי שזה מצחיק שהגיעו דתיים למקום של כופרים. אמרתי להם "מימיי לא פגשתי
כופר". אחד הלוחמים שם נקרע מצחוק, שוב שאלתי "מה מצחיק", הוא אמר "אני הכופר הכי גדול בגדוד ואתה מוזמן להכיר אותי".
חבריו הנהנו לאישור הדברים. אמרתי לו "בשמחה", ושאלתי אותו במה הוא כופר.
הבחור התחיל לתת לי רשימה מכובדת של עבירות שהוא מבצע במהלך חייו, המתנתי שיסיים את הנאום ואמרתי לו: "לא שאלתי מה אתה עושה אלא במה אתה כופר?", הבחור התחיל לחשוב וענה לי "אתה יודע איך קוראים
לי? נמרוד! אתה יודע מי היה נמרוד?!", אמרתי לו "תראה נמרוד, לא שאלתי מה השם שלך ומה אתה עושה, אלא במה אתה
כופר?". נמרוד לא ידע מה לענות. אמרתי לו "כדי לכפור, אתה צריך ללמוד הרבה תורה, ואז להתנגד לה, אתה לא יכול לכפור
במשהו סתם ככה, זה לא רציני".

הוספתי שכופר אמיתי צריך גם להתנגד לעם ישראל ולארץ ישראל. בשלב זה נמרוד התקומם, אמר לי: "מה פתאום, אני מאוד אוהב את הארץ ואת העם שלנו, בשביל זה אני בצבא!" אמרתי לו שהוא לא כופר אמיתי וחבריו צחקו עליו. הצעתי לו ללמוד יחד תורה, הוא אמר "תגיע לחמ"ל בשעה שש", הגעתי בזמן והבאתי ספר ללמוד איתו. נמרוד אמר לי "עזוב את הספר, אני רוצה לדבר איתך. הדברים שאמרת נגעו בי, אמא שלי מראשי השמאל בארץ, פעם הייתי שמאלני ושנאתי מתנחלים, עכשיו שאני משרת כאן בשומרון התחברתי למקום ולתושבים. אם חלילה יפנו אותם, אני לא יודע באיזה צד אהיה. ואני גם חוגג את חנוכה ופסח כי זה המסורת של העם שלנו". אמרתי לו בחיוך שאני קצת מאוכזב שזה הכופר הכי גדול בגדוד 50 ונמרוד התחיל לצחוק. הוספתי, שיסתכל בפירוש 'בעל הטורים' על נמרוד, שם כתוב שבעתיד יגידו בציון שכל מי שנולד בה הוא גיבור וגבה קומה כמו נמרוד.

הפער בין אלו המכונים דתיים לאלו מכונים חילונים, לא נוצר היום. הוא בא לידי ביטוי במפגש של אנשי היישוב החדש עם
אנשי היישוב הישן. המשכילים והדור הצעיר שעלה לארץ זלזל בדור האבות, הם לא ראו את העוצמות הפנימיות אלא את
החולשה החיצונית. בקריאות ובכרזות של אנשי היישוב החדש לעלות לארץ, רואים איש חזק עם שרירים ומאחוריו בשחור לבן,
רב חלוש עם זקן שנאחז בסורגי ברזל שנשאר בגלות.
הכופרים דחו את הדברים הטובים ביהדות בגלל חוסר הגבורה החיצונית, הם ראו יהודים שמרביצים להם. "חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" אמר קהלת. הרב קוק סבר שכיום יש בדור נשמות שיכולות לאחד את הגבורה הפנימית יחד עם החיצונית, את "איזהו גיבור הכובש את יצרו" יחד עם הגיבור שמנצח
את המלחמות. לא עוד סתירה אלא השלמה שמתבארת באוצר הרזים של רשב"י. כך הוא כותב באחת מאגרותיו: "ומה שנוגע
לכללות ההשתדלות שמשתדלים חלק מהצעירים שלנו בארץ ישראל להתעמלות, כדי לחזק את הכוח הגופני, אם תהיה בשביל המטרה שהאומה בשובה לארצה תהיה חמושה גם כן בכוח גשמי חזק, אין זה נוגע כלל למעשה לפי המצב של ירידת הקדושה בעוונותינו הרבים בדורנו. עניין זה הוא רק ציפייה לישועה, שייתן השם יתברך – ורוח חדש יבוא על לב הדור, להשכיל בדרכי ה'".

דבריו אלו של הרב קוק לא היו קלים לתפיסה בזמנו והוא הותקף עליהם, אך הוא הוכרח לפרסמם "ואלה העניינים הם קשורים
ברזי תורה ולמחשבות קדושות מאד, שהוכרחתי לגלות מעט מהם לתיקון הדור", להראות לצעירים השטופים באימוץ הגוף על ידי התעמלות, שהם חושבים זה לשלמות רבה, ומבזים הם את תופסי התורה בחשבם שאין להם מושג באימוץ החיים – שאין הדבר כן".

בהמשך האגרת הוא מפרט שאימוץ הגוף של כלל ישראל יכול להוסיף כוחות גדולים שאפשר יהיה להשתמש בהם לעבודת
הקודש של בניין הכלל וגם הטלת אימה על שונאי ישראל שמחרפים מערכות אלוקים חיים.
חשוב לציין שהרב קוק לא החניף לכופרים חלילה, אלא הסביר להם איך הגוף והנשמה אינם סותרים, אלא יכולים לפעול יחד
לחיזוק בניין האומה בארצה. בתוכו של כל יהודי יש שאיפהפנימית כזו, רק צריך לדעת איך להראות לו אותה.