"חזרתי לפה כי התגעגעתי. חברים מבית המדרש היו מתקשרים אלי הביתה לשאול מה שלומי. במשך שלוש שנים הייתי יושב לבד בבית בלי לעשות כלום. לפני כן הייתי נשוי במשך 8 חודשים, אך אז התגרשנו כי זה לא היה לי טוב. מאז הגירושין הייתי בטראומה, ולא נסעתי באוטובוסים במשך שנתיים וחצי. למדתי פה בעבר כ-5 שנים, ועכשיו לאט לאט אני מתחיל לחזור לבית המדרש. כרגע אני פה שוב כבר כשבעה חודשים, ומשתדל להגיע לבית המדרש בכל יום. המקום הזה עושה לי טוב, ממלא אותי ונותן לי כוח. החברים, הלימוד, האווירה. אני גם עוזר לעובד הסוציאלי להכין פה ארוחות צהריים".

את הדברים האלו מספר לי ד', בן 32, מתמודד נפש מאחד היישובים באזור יהודה ושומרון. לבית המדרש בירושלים אני מגיע בשעות הבוקר, כאשר הלומדים מתחילים להתאסף. במשרד, אני פוגש את בנימין בודנהימר, מנהל בתי המדרש של תוכנית 'מעלות' בכל הארץ, ואת נפתלי איתן מנהל בית המדרש בירושלים, שניהם עובדים סוציאליים בהכשרתם. במהלך השיחה מצטרף אלינו גם אוראל פרקש, עו"ס העובד בבית המדרש בבני ברק.

"בתי המדרש של תוכנית 'מעלות' פועלים כבר כ-13 שנים", מספר בנימין. "בית המדרש הראשון של התוכנית קם בירושלים, ובהמשך הדרך נוספו עוד שלושה: בבני ברק, ברחובות ובאשדוד. "היזם של כל הפרוייקט הוא אדם בשם אודי מרילי, שעבד בתחום התעסוקה למתמודדי נפש. אודי זיהה את הצורך בשטח, של מתמודדים בעיקר מהמגזר החרדי, שהיו מעוניינים ללמוד תורה כעיסוק מרכזי בחייהם, הן לשם הלימוד עצמו, והן לצורך ההשתלבות בקהילה שלהם. הוא הגיע עם הפרוייקט הזה למשרד הבריאות, והם התלהבו מאוד מהרעיון".

"יש ברעיון הזה חידוש גדול, להתייחס בהיבט השיקומי ללימוד תורה כתעסוקה, מתוך תפיסה שתעסוקה היא הדבר המרכזי הנותן לאדם סיפוק ומשמעות. בעולם השיקום, אנו מכוונים אנשים להחלמה – לא ריפוי מההתמודדות הנפשית, אלא מציאת הדרך להתמודד עם האתגרים הנפשיים, מתוך חיים של משמעות, סיפוק וחיבור לקהילה. מבחינה זו, עבור ציבור שלימוד זה הדבר הכי משמעותי בשבילו, זה מאוד מתבקש, ובאמת עד היום משרד הבריאות מאוד אוהבים את המיזם הזה".

מי הם המתמודדים שנמצאים אצלכם?

"התמודדות נפשית", מסביר נפתלי, "היא כאשר יש קושי לתפקד בשל מצוקה רגשית-נפשית. זה יכול להגיע לרמה של שמיעת קולות או הזיות, ואצל אחרים זה יתבטא בחרדות או בקשיים רגשיים, הפוגעים ביכולת התפקוד".

"חולי נפש זה מנעד רחב", מוסיף אוראל, "בין אנשים שמתפקדים רגיל לגמרי ומידי פעם פתאום חווים התקף חרדה, או אחרים שמתחילים לפתע לשמוע קולות למשל. ובצד השני, יש גם כאלו עם רעידות וריורים, או דיבור פחות לעניין, אבל מדהים לראות אנשים שגם כשזה לגמרי מתפרץ אצלם והם בשיא המחלה – זה עדיין הם. יש מקרים בהם אנו לא בטוחים עד כמה האדם קולט בכלל מה קורה איתו, והאם אפשר לדבר איתו, ופתאום כשנותנים לו מקום, רואים איזה עולם פנימי עשיר יש לו בפנים, עם רצונות וחלומות כמו שיש גם לנו".

בנימין: "בדרך כלל, התמודדויות נפשיות מתחילות אצל גברים בשנות ההתבגרות, בגילאי 15 ועד 30, כשיתכן שלפני כן הכל היה נראה בסדר מעל פני השטח. פתאום יש התפרצות, הרבה פעמים סביב אירוע מלחיץ כלשהו. לעיתים זה משהו חולף או בר טיפול, אך יש מצבים בהם זה פוגע בתפקוד, ואז נכנסים ביטוח לאומי, שירותי השיקום וכו'.

"ההתמודדויות הנפשיות שאנו פוגשים כאן כוללות סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, הפרעה דו קוטבית, הפרעות אישיות OCD ועוד. יש כאלו שמגיעים לכאן אחרי אשפוז כפוי, ויש שהתפקוד שלהם פשוט נפגע בצורה משמעותית. מעבר למתמודדי נפש, אנו עובדים גם עם התמודדויות נפשיות מתחומי פעולות האיבה ונכי צה"ל – בתחום הנפשי, ולעיתים גם פיזי-קוגניטיבי, בשיתוף פעולה עם מכון פויירשטיין. יש גם מטופלים המגיעים אלינו דרך משרד הביטחון וביטוח לאומי, בעיקר בעקבות פוסט טראומה וכדומה".

מתרוממים דרך הלימוד

במהלך הבוקר בית המדרש הולך ומתמלא, והלומדים יושבים בחבורות גדולות או בחברותות, נעים בין פינת הקפה לבין ארונות הספרים והספסלים, ובמבט מבחוץ קשה בכלל לדעת מי מביניהם הוא מלמד מבחוץ, ומי הוא אחד המתמודדים.

מה בעצם קורה בבתי המדרש?

בנימין: "בגדול, לימוד הגמרא הוא המרכז פה, מכיוון שזה הלימוד המרכזי בישיבות ובעם ישראל, ודרכו אפשר גם לעשות המון עבודה שיקומית: פיתוח ההבנה, הזיכרון, הלימוד בחברותא, העברת שיעורים ועוד. אומנם, תמיד יש לתלמידים גם את אפשרות הבחירה של נושא הלימוד. יום לימוד כולל בבסיסו 4 שעות לימוד, כאשר היום נפתח בלימוד קליל יותר עד שמתאספים, אחר כך עוברים ללימוד גמרא, ובסוף סוגרים בלימודים מגוונים אחרים. מלבד הלימוד הקבוע, יש עוד תוספות מרצונם של הלומדים, שביקשו שנאריך את יום הלימודים. פה למשל יש חבורה הלומדת 'צורבא מרבנן', ובבית המדרש בבני ברק יש בזמן התוספת שיעור דף יומי, המתקיים מתחילת הסבב הנוכחי".

בנימין ונפתלי מספרים על חוויות שונות מתוך בתי המדרש: "אחד המשתתפים בשיעור בבני ברק, סיפר שהפסיכיאטר שלו אמר לו שדף יומי ממש לא יהיה לו טוב עכשיו, מכיוון שזו התחייבות מלחיצה, וזה נהיה סוג של בדיחה שם, מכיוון שזו פשוט הכוונה לא נכונה. אנשים זכאים מבחינתנו לאתגרים שמרימים אותם, אחרת אנו מכבים להם את החיים, ואנו האחרונים שיש להם את הזכות לעשות את זה. להפך, אנו עוזרים להם להתרומם, ואם הם בוחרים שזה יהיה דרך לימוד תורה, ניתן להם את זה במקסימום.

"בכל בתי המדרש שלנו יש מבחנים, שהלומדים לא חייבים לעשות, אך הם מעוניינים בזה. כשהתחלנו עם המבחנים, הגיע אלינו לומד לבית המדרש ברחובות, אליעזר ז"ל, גרוש שבגיל מבוגר חזר בתשובה והגיע אלינו, עם יראת שמים מדהימה ותואר שני בטכניון, אדם רציני מאוד עם חיים לא פשוטים. ועם כל חוכמתו, הוא טען שללמוד דף גמרא הוא אף פעם לא ידע. הוא השתתף בשיעורי הגמרא, וכשעשינו את המבחן הראשון, הוא אמר שאין סיכוי שהוא יעשה אותו. אחר כך, הוא חשב לעשות את המבחן בכל זאת אחרי כולם, עם גמרא פתוחה. הוא לקח את הגמרא הביתה לשבת, עם המחברת שבה כתב כל שיעור מילה במילה, וביום ראשון הפתיע את הרב ועשה את המבחן, ושלט בכל מהלך הגמרא בעל פה. זה היה מדהים, אדם שלא האמין שבגילו, במצב בריאותי קשה ועם ההתמודדות הנפשית הלא פשוטה שלו יוכל בכלל ללמוד גמרא, אך לבסוף הצליח בצורה נפלאה".

מדוע דווקא דרך לימוד תורה?

נפתלי: "במחקר בין לאומי נמצא, שרוב די מרשים של מתמודדים, מעידים על כך שרוחניות עוזרת להם בהתמודדות עם מחלות נפשיות, וזה חלק משמעותי בחייהם. ולעומת זאת, מצאו שרוב נותני השירות בתחומי בריאות הנפש, לא נותנים מענה לצד הרוחני, וזה דבר שהחומר המקצועי עצמו מעיד שהוא שגוי. אם זה חלק משמעותי מחיי המתמודד, זה צריך להיות חלק מהשיקום שלו. הימנעות מעיסוק בתחומי הרוח פוגעת גם בשיקום עצמו".

בנימין מוסיף: "באופן כללי, אנו יודעים היום בזכות מחקרים שונים בעולם הטיפול, שככל שתהליכי השיקום נוגעים ברצונות הפנימיים והתשוקות של האדם – כך יהיו התהליכים בריאים ומוצלחים יותר. ובוודאי שיש גם משמעות רוחנית לעיסוק הזה: אנו רואים את עולם השיקום כחלק מתהליך התשובה. 'תשב אנוש עד דכא' – עד דכדוכה של נפש, אומרים חז"ל. האדם יכול להגיע למצב הכי נמוך וקשה נפשית, וה' קורא לו לחזור משם. התשובה אינה רק חזרה בתשובה מעבירות, אלא עצם האפשרות לתיקון, שקיימת גם בתחום הנפש. התשובה קדמה לעולם, היא הכוח הדוחף את העולם קדימה, הסיבה שפצעים בגוף האדם מחלימים. הזכות שלנו בתוך כלל עולם השיקום, פה בבתי המדרש, היא לעסוק באותה תשובה שבה האדם שב לעצמו, ליכולות ולבריאות הנפשית שלו, דרך התורה.

"מעבר לכך", הם מוסיפים, "יש גם יתרונות חברתיים וקוגניטיביים בלימוד, כגון פיתוח המיומנות של לימוד בחברותא. זו מיומנות שעליהם לרכוש, קל יותר ללומדים לשבת פאסיביים בשיעור, והעבודה שלנו היא להעביר את המתמודד ממקום פאסיבי לאקטיבי. פתאום עליו לקחת אחריות גם על ההבנה שלו, וגם על ההבנה של בן הזוג שלו.

"התמודדויות נפשיות מביאות איתן פגיעה בתחומים רבים, ואנו מנסים לתת לכל זה מענה. הלימוד תורם למתמודדים בשימור ובשיקום היכולות הקוגניטיביות שלהם, ובתפקודי היום יום – מעצם החובה שלהם להתארגן ולהגיע לכאן. כמו כן אנו מפתחים גם מיומנויות חברתיות, ויש בבית המדרש הרבה עיסוק בבין אדם לחברו".

האם יש גם קשיים מיוחדים הכרוכים בעיסוק כזה?

נפתלי: "יש לעיתים לחץ משמירת מצוות מסויימות, או סביב הלימוד. היה מישהו שהעישון ממש עזר לו עם הקושי הנפשי, והיה לו קשה מאוד לא לעשן בשבת, אז הוא ביקש שאלווה אותו לרב, כדי שישאל אותו לגבי זה. לעיתים גם עולה השאלה עד כמה המחוייבות למצוות קיימת באותה הרמה גם במקרים של קשיים נפשיים, זה נושא שאנו מתמודדים איתו הרבה".

"לכל אחד פה יש את הרב שלו", אומר בנימין, "ואנחנו נסייע למי שצריך בפנייה אל הרב והתייעצות איתו".

"בבריאות הנפש", אומר נפתלי, "עולים מן הסתם כל הקשיים שנוכל לדמיין. הקשיים שעולים תוך כדי הלימוד, משקפים את הקשיים של המתמודד באופן כללי. הכפייתיות נמצאת אצל כולם, אצל אנשים דתיים זה פשוט מתבטא בחיים הדתיים".

בנימין: "גם מחקרית מצאו שאין יותר OCD אצל דתיים, פשוט אצל מתמודדים דתיים זה מתבטא במצוות. בגישה שלנו, אנחנו לא מנוהלים מפחד מה יקרה אם דברים יוצפו. אנחנו לוקחים את ההתמודדויות כאתגר ממנו צומחים, לשם אנו מכוונים. 'מן הזהירות שלא להיזהר יותר מדי' לימד רבנו בחיי, כולנו צומחים מתוך המשברים. ככה זה אצלנו, וכך גם אצל מתמודדי הנפש.

"בעבר, בשנות ה-80, הגישה הייתה שעל המתמודד להבין שהוא מוגבל, ולחיות חיים בלי לחץ – כלומר בעצם לא לחיות. גישת ההחלמה, היא שצריכים להכיר במוגבלות ובקשיים, אבל האדם עדיין יכול להגשים את החלומות שלו, גם אם החלום שלו הוא להיות תלמד חכם".

ה' עזר לי להכיר את עצמי

א', בן 39, למד בעבר בישיבה ליטאית בבני ברק, וכיום הוא לומד בבית המדרש כבר למעלה מ-10 שנים.

איך הגעת לבית המדרש?

"הייתי מאושפז בהרצוג (בית חולים פסיכיאטרי שיקומי. ש"א) במשך שנתיים, ובהשגחה העליונה הגעתי לפה. העו"סית המליצה שאמצא ישיבה, מקום שמשלב בין נפש לנשמה, בין רבנים לבין עו"סים".

מה אתה מקבל כאן?

"לפני שהגעתי לישיבה השיקומית לא הכרתי את עצמי, לא את החולשות ולא את הכוחות שלי. הייתי מוחזק בעיני עצמי ובעיני אחרים כאדם חסר חוכמה, קדושה ושמחה. כעת, ה' עזר לי להכיר את עצמי ולהכיר אחרים. יש לי יומן שאני כותב בו דברים אישיים, וביומן אני כותב שלפעמים אני מרגיש שנולדתי פה מחדש, נפשית ורוחנית.

"לפני כן, כל המבט שלי על החיים היה בצורה לא מיושבת ולא מסודרת, האמנתי בשפה של כוח, וחשבתי שאוכל לחיות את החיים רק כמו שאני חושב לנכון. עכשיו אני יודע להסתכל על החיים בצורה אמיתית. אני חש שכל חידוש שאני כותב ביומן שלי מקדם אותי בחיים, דרך השאיפות שלי באמצעות תוכנית השיקום. מבחינה נפשית, יש לנו שיחות עם העו"סים, ולפעמים גם עם הרבנים, ואלו שיחות שמורידות לי קצת אבנים מהלב, מהקשיים שיש לי בחיים. באחת השיחות אמרתי לעו"ס, שאם אודי מרילי הקים את כל זה רק בשבילי, זה כבר היה כדאי".

שילוב תורני

מלבד בתי המדרש, יש בתוכנית עוד פרוייקטים רבים: "בתי המדרש מהווים רק כ-50% מהפעילות שלנו", מספרים בנימין ונפתלי. "החלק האחר, הוא שילוב תורני בקהילה: אנו מלווים את המתמודדים פרטנית, ועוזרים להם להיות חלק מקהילה תורנית – כולל, ישיבה, או קהילה אחרת שמתאימה להם. חלקם מעוניינים להשאיר את המחלה שלהם בסוד, ואנו עוזרים להם בצורה נסתרת. לעיתים יש לאנשים בקשות מאוד ספציפיות, אז אנו צריכים למצוא את המקום המתאים והסביבה הנכונה, כדי שהמתמודד יחוש בנוח להשתלב. אחר כך עלינו גם לוודא שהוא מסתדר שם, מוצא חברותא, שראש הכולל עוזר לו ועוד. מה קורה למשל, כשמגיע אדם לבית הכנסת ורוצה להיות חלק מההתרחשות, ולא רק השקוף שיושב בירכתי בית הכנסת? חשוב לנו שאנשים יראו את האדם שמגיע, ושהוא יראה את עצמו כחלק מהקהילה".

נפתלי: "הרבה פעמים אנו מקבלים אנשים בתפקוד גבוה, שנמצאים כבר בשילוב בבתי המדרש והישיבות שלהם. הגיע אלינו לא מזמן חסיד, שהיה ברור לו שישתלב בכולל אליו הוא משתייך. במקרים אחרים, פונים אלינו אנשים שפשוט צריכים עזרה בלצאת מהבית ולהגיע לבית מדרש כלשהו, כאשר אפילו זה שלב מתקדם בשבילם. אנו שולחים אליהם חברותות, ועושים איתם את השלב הראשון של להגיע לבית המדרש.

"גם במקרים כאלו יש לפעמים תוצאות מדהימות. היה אצלינו אדם נשוי עם 8 ילדים, שהמשפחה שלו הייתה נואשת כי הוא לא היה יוצא מחדר השינה, עד שבשנה האחרונה חלה החמרה במצבו והוא לא יצא אפילו מהמיטה. במשך שנה וחצי החברותא הגיע אליו ולמד איתו בסלון, אחר כך בחצר, וכיום הוא אברך שלומד בכולל שני סדרים בשבוע. זה דברים שקשה מאוד לראות בהתחלה, אבל אנו משתדלים להיות עם אמונה גדולה, ולראות את האדם שמעבר למחלה. כדרכה של אמונה, מצד אחד מאמינים, ומצד שני תמיד מופתעים שוב מההצלחה".

מלווים גם בסופרמרקט

"מעבר ללימוד ולקהילה התורנית, אנו מלווים את המתמודדים גם בתחום התעסוקתי", מספר בנימין. "היה למשל בחור צעיר שהגיע אלינו מישיבה חרדית, אחרי התקף פסיכוטי ואשפוז, משבר מאוד משמעותי, אך הוא היה ברמה תפקודית מאוד גבוהה. הוא עשה אצלינו דרך משמעותית בתוך בית המדרש, ומשם עזרנו לו בהמשך להשתלב בעבודה בסופר. שם, הוא התחיל בסידור מדפים, עבר לקופה, והתקדם להיות האחראי על כל הקופות. במקביל לכך, עזרנו לו גם לחזור לאותה ישיבה בה למד, והוא שילב בין הדברים: בבוקר למד בישיבה, ובערב עבד בסופר. היום ב"ה אנו כבר לא מלווים אותו, והוא התחתן והקים משפחה".

נפתלי: "היה אצלנו גם בחור אחר, דתי לאומי מבנימין, שלאחר שהיה כאן הלך גם הוא לעבוד בסופר, והיום הוא כבר סגן מנהל שם, ובקרוב גם מסיים לימודי הנדסת חשמל. אגב, מעניין שהוא עדיין רואה צורך להתקשר מדי פעם ולשמור איתנו על קשר, לספר איך הולך לו בלימודים וכדומה".

"אבל סיפורי ההצלחה אינם רק כאלו", מסביר בנימין. "הצלחה זה גם בתפקודי יום יום קטנים, למשל כשאדם מפתח את כישורי הלימוד שלו, ומאמין ביכולת שלו ללמוד גמרא. פיתוח היכולות בלימוד מבסס את הביטחון העצמי של האדם ועוזר לו גם בדברים אחרים, ואנו מעודדים מאוד את הלומדים גם ללמד ולמסור שיעורים בעצמם. לימוד הגמרא בבית המדרש הזה למשל, מתבצע ע"י שני מעבירי שיעורים ששניהם מתמודדים עם רקע קודם. אחד מהם היה מלמד בתלמוד תורה עד למשבר הנפשי, והיום הוא מלמד פה כבר הרבה שנים והוא כבר לגמרי חלק מהצוות, אך התהליך שלו קרה פה, ועם הזמן ולפי הקצב שלו הוא הפך מתלמיד לאיש צוות. לפעמים החבר'ה פה מופתעים לגלות שגם הוא מתמודד במקור, ושהוא מכיר את כל הסיפור הזה מניסיון אישי".

נפתלי ממשיך: "לעיתים יש גם מתמודדים ברמה קשה ומאתגרת יותר, שאין ציפייה שהם ישובו לישיבה בה למדו, או יעבדו בצורה קבועה. אך דווקא אצלם, עצם זה שיש להם סיבה לקום בבוקר וללמוד, לעשות משהו שמספק אותם, גם זו הצלחה. הצלחה אינה תמיד לחזור לחיים שגרתיים לגמרי, להמשיך הלאה ולהתחתן, אבל מה שקורה פה בכל יום הוא המון: אדם שבא לפה וחש מיצוי, סיפוק ושמחה, וכששואלים אותו מה הוא עושה כאן הוא עונה בפשטות: עובד את ה'".

אוראל מוסיף ומספר: "אחד המתמודדים שאני מלווה, הוא אדם בן למעלה מ-60, שכולם מתייחסים אליו בקהילתו כמו איזה משוגע, וגם הוא לא מאמין בעצמו. באחד הימים, העלה אותו אחד הרבנים להיות חזן בבית המדרש, במחשבה פשוטה, שיעלה כמו כולם. אותו אדם סיפר לי על כך בדמעות, עד כמה זה היה לו משמעותי, ושעד אז היו לו חרדות מזה, והוא לא האמין שאי פעם הוא יוכל להיות חזן. בעקבות כך עבדנו איתו על המקום הזה, נתנו לו לעלות יותר, ועשינו שיח ועבודה סביב הנושא. מה שבשבילנו יכול להיות הדבר הכי בנאלי – להיות שליח ציבור בתפילת שחרית, לעלות לברך בברכת כוהנים או לחזור לקרוא בתורה – יכול להיות בשבילם סיפור הצלחה מדהים".

כיום, בבית המדרש ובשילוב באזור ירושלים בלבד ישנם עשרות רבות של לומדים, וצוות שילוב הכולל כ-15 עו"סים ואנשי צוות אחרים. ברמה הארצית ישנם כ-70 אנשי צוות, המעניקים שירות לכמה מאות מתמודדים בני כל המגזרים. "במהלך השנים, ליווינו למעלה מ-1500 איש" אומר בנימין.

מה לגבי נשים?

"בתי המדרש מיועדים לגברים" מסביר בנימין, "אולם אנו מתחילים לסייע בשילוב תורני גם לנשים במקומות מסויימים, ואנו בשאיפה למצוא את הדרך הנכונה להרחיב זאת, ולסייע גם לנשים להשתלב במסגרות של לימוד תורה".

מי הם חברי הצוות?

בנימין: "בבתי המדרש מלמדים רבנים, כאשר צוות גדול של עובדים סוציאליים בעלי הכשרה מקצועית בנושא מלווה אותם. אומנם, תפקיד המלמדים הוא ללמד ולא לטפל, אך יש להם הדרכה והשתלמויות באופן שוטף בשביל שהמענה יהיה מקצועי. העו"סים והרבנים עובדים בשיתוף פעולה, כשהרבנים רואים את השיקום דרך העיניים של לימוד תורה, והעובדים הסוציאליים רואים את לימוד התורה דרך העיניים של השיקום".

תכנית שיקום אישית

אוראל מספר על עבודתם של העו"סים: "לכל עובד סוציאלי יש בערך 15-20 מתמודדים שהוא אחראי עליהם. זה לא הרבה – בהוסטלים מלווים לפעמים עשרות מטופלים, וזה מאפשר לנו להקדיש זמן משמעותי לכל אחד. לכל מתמודד פה אנו בונים תוכנית שיקום והתקדמות אישית, ומדברים על מה הן השאיפות שלו – זה יכול להיות לכתוב ספר חידושים, ללמוד או לעזור בהכנת הארוחות ותפעול המקום".

"יש לנו גם כמה מתנדבים, שגם הם מקבלים הדרכה שוטפת" ממשיך בנימין, "ויש 'מחברתים' – אברכים הלומדים יחד עם המתמודדים ומסייעים להם להשתלב בקהילה. מעניין, שיצא שרובם מגיעים עם זיקה מסויימת לתחום, כגון קרובי משפחה שמתמודדים, וגם אצל הרבנים זה נמצא. זה לא מחייב, אבל זה יתרון שיש לאדם היכרות אישית עם תחום בריאות הנפש. ויש אצלנו כאמור גם 'צרכנים נותני שירות' – מתמודדים שעברו צד. בשנה האחרונה, גם בקרב המחברתים יש איש צוות בולט שעשה צעד משמעותי במעבר צד, והוא איש מקצוע על רמה. בזה אגב, אנו מחוברים למגמה עולמית, להעשיר את השירותים בבעלי ידע מניסיון. יש לזה איכות מיוחדת.

"אנשי הצוות שלנו מתנדבים גם בתוך מחלקות פסיכיאטריות בבתי החולים. פעם בשבוע הם מעבירים קבוצת לימוד, והרבה פעמים המאושפזים שם משתתפים בה הרבה יותר מבדברים אחרים, ומספרים שזה האור שלהם במהלך השבוע. גם זו חלק מהתרומה שלנו בקהילה".

מה הם האתגרים שעומדים בפני הצוות?

נפתלי: "לצד סכנת השחיקה, הצוות צריך להקפיד גם לשמור על האמונה במתמודדים. יש כמובן צורך בהרבה רגישות, במיוחד אם התכנים נוגעים בעניינים נפשיים מורכבים, אך אנו משתדלים גם לא להיות זהירים מדי. בהדרכות לצוות, אנו מנסים מצד אחד לדבר על חשיבות הרגישות והמקצועיות, אך גם להיות במקום שמאמין במתמודדים, וביכולת שלהם לשמוע גם תכנים קשים.

"גם רבנים אורחים שבאים לפה, רואים שככל שמתייחסים לתלמידים כמו לכל אחד אחר, ככה יש יותר הצלחה. לעיתים מגיעים רבנים ומנסים לדבר לאט יותר או בצורה רדודה כדי שיבינו אותם, ותוך כמה דקות הם מבינים שזה לא מתאים פה".

ומה לגבי פערים שונים בין הלומדים? "יש חלוקה טבעית בין השיעורים, אנשים רואים לבד ששיעור מסויים הוא מעל או מתחת לרמתם. לעיתים אנו גם מכווינים פרטנית".

הנושא המגזרי

נקודה מעניינת נוספת, היא הגיוון בין בני כל המגזרים המשתתפים בתוכנית. "יש פה חיבור מופלא בין לומדים ממגזרים שונים" מספר בנימין: "חבר'ה מהמגזר החרדי ליטאי יחד עם דתיים לאומיים, חסידים או חוזרים בתשובה יחד עם מתמודדים מהציבור הספרדי – כולם לומדים יחד כשווים, ללא ביקורת כמעט, באחדות מאוד יפה. הלבבות נפתחים, ויש גם הפריה הדדית. כולם לומדים מכולם, וקורה גם שליטאים לומדים תורות של חב"ד, או חרדים מכתבי הרב קוק. בגדול אנו פשוט מלמדים על פי מה שהלומדים מבקשים.

"גם בין אנשי הצוות יש אחדות כזו" הוא ממשיך, "הצוות מגוון מאוד. לפני שנה למשל, עשינו איזו פעילות מיוחדת לצוות, והמפעיל היה נפעם מהחיבור שבין המגזרים".

אך לא הכל מושלם עדיין: "למרות כל זה, היינו מאוד רוצים לגדול ולתת מענה רחב יותר בתוך הציבור הדתי לאומי. כיום בישיבות הדתיות יש הרבה יותר מודעות לעניינים נפשיים משהייתה בעבר, ובלא מעט ישיבות יש גם איש צוות האחראי לתת מענה במקרים כאלו, אחד הרבנים או ממש איש מקצוע מלווה, וזו התקדמות עצומה ממה שהיה לפני כ-25 שנה. בדיעבד היום, אחרי שלמדתי עבודה סוציאלית, אני יכול להסתכל אחורה ולזהות בעיות שהיו גם בזמני בישיבות, והיום יש מודעות גדולה יותר אליהן.

"אך למרות כל זה, רבים נופלים בין הכיסאות והולכים לאיבוד. כל ר"מ או ראש ישיבה יכולים לחשוב על האנשים שנעלמו להם – לקראת השירות הצבאי, תוך כדי השירות או אחריו. גם בישיבות גבוהות, מה שהתחיל כ'משבר' בלימוד, יכול עם הזמן לגרום לאנשים פשוט להיעלם: הבחור נתקע בחדר שלו, ואחר כך בבית, ופעמים רבות תהיה שם גם התמודדות נפשית משמעותית יותר ממשבר גיל ההתבגרות סטנדרטי. יש אצלנו בוגרים מהישיבות הכי טובות, אולם יש מתמודדים רבים שלא הגענו אליהם עדיין.

"השאיפה שלנו, היא שיהיו לנו תוכניות לשילוב בתוך ישיבות ההסדר. יש לנו כיום תוכנית לשיתוף פעולה עם הכולל בבר אילן לדוגמא, ישנם סטודנטים באוניברסיטה הרוצים להשתלב כמו כולם גם בכולל, וכשיש התמודדות נפשית שמקשה עליהם, אנו מנסים לעזור להם, וזה אפשרי. יש לנו היום גם פגישה עם מנכ"ל בישיבת הסדר למשל. יש לנו שיתוף פעולה מעולה עם בית מוריה והרב שמעון כהן בבאר שבע, ויש חבורה של לומדים שלנו שם.

"הדבר הנפלא" מוסיף בנימין, "הוא שהקהילה מאוד רוצה לעזור, ולבבות האנשים פתוחים לקלוט. רגילים לדבר על הסטיגמות שיש על חבר'ה כאלו בחברה, וברור שיש, אבל יש גם המון פתיחות ורצון לעזור. אנו צריכים לעזור לבודדים שזרוקים בבתים שלהם להשתייך שוב לקהילה, זו השליחות של הכתבה הזו בעיניי. אם נצליח לגרום לראש ישיבה או הורים לחשוב על בחור שנעלם ותקוע בחדר, ורוצה לחזור ללמוד – שידע שהוא יכול לחזור, ויש מי שילווה אותו ויעזור לו בדרך".