מי שצפה בסרט 'אשרף מרואן – שם בדוי', ששודר לאחרונה בשלושה פרקים בערוץ 14, מצא את עצמו כנראה נע בכיסא באי נוחות. זה נשמע מופרך מכדי להיות אמיתי, ואולי זו הסיבה שרובנו נעדיף לעצום עיניים אל מול התופעה הזו, אבל בפועל זו המציאות, והיא חיה ובועטת בנו חזק, מתחת לאף.
הסרט, שיצא בתמיכת 'קרן קולנוע שומרון', הוא פרי עמל של שש שנות תחקיר ארוך ומתיש שהיה כרוך גם בלא מעט סיכונים. הוא עוקב אחרי מפגש לא שגרתי בין עיתונאי חוקר, במאי קולנוע ודמות מסתורית אחת שמזדהה כ'אשרף מרוואן', שהחליטה לשבור את קשר השתיקה מבפנים. דרך מצלמות נסתרות, תיעודים נדירים וחילוצים דרמטיים בלב כפרים עוינים, נחשפת לראשונה התארגנות המיסיון האסלאמי, שלא בוחלת בשום אמצעי בדרך למטרת העל של השלטת האסלאם על כל העולם.
'אשרף מרואן – שם בדוי' הוא לא רק מסמך עיתונאי אקטואלי שלא מבייש כל הפקת מקור עתירת משאבים, אלא מסע רוחני אל תוך עומק הקליפות, גדוש באהבת ישראל בלתי נתפסת, שמטרתו ללקט משם ניצוצות בדמות יהודים שאיבדו את הדרך.
כדי להבין איך נולד הפרויקט הזה, חזרנו אל שני האנשים שעמדו בחזית התחקיר והיצירה במשך שנים: העיתונאי החוקר אלחנן גרונר מאתר 'הקול היהודי', נשוי ואב לחמישה, והבמאי אברהם שפירא, נשוי ואב לארבעה, שניהם תושבי היישוב יצהר. אלחנן הוא הפנים שמאחורי 'הקול היהודי' כבר 15 שנה, אתר העוסק באקטואליה ובחדשות ונותן נקודת מבט עצמאית וחדה על נושאים שלא הרבה מעזים לגעת בהם, כמו נוער הגבעות, התבוללות, והשתלטות ערבית בצפון ובדרום.
האתר קם מתוך צורך גדול שהיה בשטח בתקשורת ימנית ולאומית. "היום התקשורת הימנית והאמונית כבר הרבה יותר מפותחת ב"ה", מספר אלחנן על השינוי שחל במציאות, "יש ערוץ 14, אתרים ורשתות חברתיות, אבל באותה תקופה המצב היה שונה לחלוטין. אנחנו באנו כדי להביא את הקול האותנטי מתוך השטח, ועד היום אנחנו משתדלים להתחדד, להתקדם קדימה ולחפש את הדברים שאף אחד עדיין לא הגיע אליהם".
אברהם התחיל את עיסוקו הקולנועי לפני כתשע שנים. "למדתי קולנוע ביד בנימין, שם התחברתי לתחום התיעודי. די מהר שידרתי את הסרט הראשון שלי 'זה היה ביתי' על גירוש הוריי מהישוב עמונה, ששודר ב'כאן 11'. מאז אני מביים ומצלם, וממשיך לעסוק בסיפורים שנוגעים לליבי. במהלך השנים יצרתי סרטים על נוער הגבעות, על פעיל ההתיישבות מאיר אטינגר ולפני שנה שודר בערוץ 14 סרט שיצרתי ביחד עם שמעון ריקלין, שמספר על מעללי השב"כ נגד אנשי הימין בתקופת אוסלו, בשם 'השב"כ ידע'". בימים אלו יש לאברהם עוד כמה פרויקטים שנמצאים בשלבים שונים ומחכים לצאת לאור, גם הסיפור של 'אשרף מרואן' היה באותו הסטטוס עד לא מזמן, מכיוון שהתהליך כולו ארך כשש שנים.
"יום אחד קיבלתי מייל מבנצי גופשטיין מארגון להב"ה", חוזר אלחנן כמה שנים אחורה. "הוא סיפר על מייל מוזר שקיבל מאדם המכנה את עצמו 'אשרף מרואן', שטען שיש לו מידע על מרכז בשם 'דאר אל סלאם', שמציג את עצמו כמרכז הסברה, היכרות ו'קירוב לבבות', אך בפועל, מתחת למסכה הזאת פועלת מערכת משומנת של מיסיון מוסלמי. הכרתי את המרכז הזה באופן שטחי בעבר, וידעתי שיש סביבו סיפורים על בנות יהודיות שנישאו למוסלמים, אך לא ידענו עליו הרבה מעבר לכך".
בנצי נתן לאותו אדם מסתורי את כתובת המייל של אלחנן, והוא החל לשלוח לו מיילים רבים שכללו המון מידע על פעילים, על הנעשה במרכז ועל עוולות שונות המתרחשות בו. "בהתחלה לא ידעתי אם מישהו מנסה להוליך אותי שולל או שמדובר במקור אמין ורציני", הוא מספר על החשש המובן, "זה היה מוזר ולא ברור: מי הוא אותו אדם שמחזיק בכל המידע הזה, ומה האינטרס שלו לחשוף אותו? המשכנו להתכתב במשך שנה וחצי, כשמידי פעם הוא נעלם לתקופה ואז חוזר, ובמקביל המשכתי בעבודת המחקר על אותו מרכז. כשהוא החליט לבסוף להיחשף, הבנתי שיש כאן סיפור גדול בהרבה מכתבה עיתונאית רגילה, והחלטתי להכניס לתמונה את הבמאי אברהם שפירא. הבנתי שיש כאן 'סיפור מהסרטים', באופן מילולי".
לדבר על משיח במקום על מוחמד
"ברגע שהדמות הסכימה להיחשף, אלחנן הציע שאכנס לסיפור ואתחיל לתעד", מביא אברהם את הסיפור מהצד שלו. "לא היה לנו מושג לאן אנחנו נכנסים ולאיזה ממדים זה יגיע, אבל הבנו מהרגע הראשון שמדובר בסיפור חשוב ויוצא דופן. הרגשנו מחוייבים לעשות כל מה שניתן כדי שכל יהודי ויהודייה ידעו על הסכנה הזאת. השקענו בלי חשבון מתוך אמונה שזה התפקיד שלנו, ושיש סיבה לכך שהקב"ה גלגל אלינו את הסיפור הזה. סוגיית ההתאסלמות קיימת שנים רבות בהיסטוריה של עם ישראל", הוא מסביר, "עוד מאז פרוץ האסלאם. אבל כאן אנחנו עוסקים בדבר חמור מאוד שלא מתרחש בארצות ערב תחת שלטון מוסלמי, אלא בארץ ישראל תחת שלטון יהודי: באים אנשי חמאס ושונאי ישראל ומנסים לנגוס בנו מבפנים".
כשאני שואלת איך משקיעים כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים בלי לדעת מה יהיה הסוף, אלחנן מסכים שיש כאן אתגר. "אמנם באמת לא יכולנו לדעת, אבל הבנו שיש פה סיפור גדול ושבכל רגע שאנחנו פועלים אנחנו מצילים עוד יהודי ועוד יהודייה. פעלנו מתוך אמונה גדולה, ופחות עסקנו בשאלה אם יהיה כאן בסוף סרט או לא יהיה, המיקוד היה להציל נפשות. ביחד עם זה", הוא מוסיף, "הבנו שיש כאן חומרים עם פוטנציאל קולנועי לא קטן, ויש חשיבות עצומה לכך שהמידע הזה יגיע לקהל הרחב".
חז"ל אמרו: "בדרך שבה אדם רוצה לילך מוליכין אותו". ובאמת, האמונה וההתמסרות שמכוחן פעלו, פתחו את הדלת להשגחה פרטית גדולה, והם ראו ניסים לאורך כל הדרך. "כל התקופה הזו הייתה מלאה בסיפורי מופתים", אומר אלחנן. "היו רגעים שבהם הרגשנו שאנחנו נמצאים בתוך סיפור חסידי של הרב זווין. היה למשל חילוץ של אישה שהתרחש בג' בתמוז – יום ההילולא של הרבי מלובביץ'. אני זוכר שאשתי אמרה לי באותו בוקר: 'היום ג' תמוז, בוודאי יהיו ניסים', ופתאום אותה אישה מתקשרת ומספרת שהבעל יצא מהבית, חמותה נרדמה, והיא ניצלה חלון הזדמנויות קטן כדי לברוח עם הילדים מהכפר. מה זה אם לא השגחה פרטית מדויקת?
"היה גם מקרה של חילוץ של בחור שהתרחש בערב שביעי של פסח", הוא מוסיף עוד אירוע לרשימה. "במקום להתאסלם, הוא הגיע אלינו לחג, ומצאתי את עצמי אומר שירת הים בליל החג אתו ועם 'אשרף מרוואן', כשלמחרת כמובן הוא השתתף גם ב'סעודת משיח'. היו רגעים שהרגשתי בתוך הזיה", הוא אומר בכנות, "ובאותה נשימה זו גם חוויה רוחנית גבוהה – להבין שיש נשמות שנפלו ל'עומקי הקליפות' וזכינו לעזור להן לצאת".
"יש הרבה תוכן שירד בעריכה מסיבות שונות של צנעת הפרט וההגבלה על זהות האנשים", מציין אברהם, "אבל אני חושב שאחד הדברים שאפשר וכדאי לספר עליו כאן, אלו תהליכי השיקום של הבנים והבנות שהצליחו לצאת מהמקום הזה. המסע הגדול שלהם מתחיל באמת רק אחרי שהם יוצאים. יש שם המון בלבול וטשטוש של הזהות, משקעים מהעבר ומהמשפחות, יש ילדים שעוברים בין עולמות וצריך לתת להם מעטפת הולמת ויש רגשות מעורבים כלפי בני הזוג הערבים שעד לא מזמן היו חלק מחייהם. נדרש כאן מסע קשה: לקלף את ההרגלים צעד אחרי צעד, לחזור לשורש ולבחור בחירות טובות. המעשה הזה של החזרה האמיתית הוא מעשה אמיץ מאוד", הוא אומר בהערכה.
"הסיפור הגדול כאן הוא לא רק החילוץ הפיזי, אלא ההתבוננות הפנימית שלנו", מוסיף אלחנן. "כתוב על עמלק שהוא היה 'מזנב בנחשלים', כלומר – פוגע בחלשים שנמצאים בקצה המחנה. המיסיון המוסלמי פועל באותה צורה, הוא מחפש את האנשים שנמצאים במשבר או בתקופת חולשה בחיים, וזו הנקודה שבה כל אחד מאתנו יכול להיכנס לתמונה: לשים לב לסביבה שלנו – לילדים, לתלמידים, לשכנים ולכל מי שזקוק למילה טובה, לחום ולאהבה. זה יכול להציל נפשות. בחסידות מוסבר שה'סטרא אחרא' – כוחות הטומאה בעולם, יונקים ומתחיים מהנפילות שלנו", הוא מסביר עוד ממד פנימי, "וראינו את זה שם במו עינינו: הם מקבלים חיות וכוח מהניסיון לתפוס יהודים מבולבלים, כאלה שנפגעו ורוצים להחליף זהות".
ציצית מוחבאת במסגד
כשכבר היה להם מספיק חומר לסרט, אלחנן ואברהם רצו לפרסם אותו ברגע הראשון שרק יתאפשר להם, כדי למנוע כל נזק אפשרי נוסף שעלול להיגרם על ידי אותו מרכז. "אבל לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות", אומר אברהם. "הסתובבנו עם הסיפור אצל מפיקים גדולים בארץ, הגשנו בקשות לקרנות מימון, נפגשנו עם גופי שידור, אבל אף אחד לא רצה לתת לזה במה. פחדו שאנשים יגלו את האמת על "אנשי הדו־קיום והשלום" שפועלים בתוך ישראל. בסוף גייסנו כסף מאנשים טובים וקיבלנו תמיכה מקרן קולנוע שומרון, שהייתה הקרן היחידה שתמכה בנו לאורך הדרך". "היו שלבים שלא היינו בטוחים שזה בכלל יצא לאור", מוסיף אלחנן, "אבל הרגשנו שזה בידיים של הקב"ה, ואם הוא רוצה, זה יצא".
בשלב מסוים, אחרי עקשנות רבה, הם הגיעו לגוף שידור שהסכים לתת להם במה, אבל זמן קצר אחרי שהתחילו לעבוד, אותם מפיקים התחילו להתערב בתוכן יותר מדי וניסו לצנזר סצנות. "הם לא הסכימו למשל שאנשי ארגון להב"ה יופיעו בסרט, בטענה שמדובר באנשים גזעניים שאסור לתת להם במה בשום צורה. הסצנות בהן אנשי להבה מופיעים הן חשובות ומשמעותיות. לא הסכמנו לצנזור הזה, והעסק התפוצץ. כך עברו חמש שנים עד שהצלחנו, לשמחתנו הרבה, לשדר את הסרט בערוץ 14. בתקופה שבה התחלנו לעבוד על הסרט, הערוץ עדיין לא היה בנוי לשידור תחקירים וסרטים כאלה מבחינה טכנית. אבל ב"ה ההתפתחות שלו היא מדהימה, וזה הכי כיף בעולם לשדר סרט במקום שחושב כמוך", אומר אברהם בסיפוק, "שמאמין שזה נושא חשוב, ומתרגש יחד איתך מיהודים שחוזרים הביתה"
מאז שהסרט התפרסם, אלחנן ואברהם מקבלים עוד ועוד תגובות משמחות, בין השאר, גם מאנשים מתוך מערכות המדינה השונות שמספרים שהוא ממש שינה להם את התפיסה. "פתאום הם נחשפו למציאות שהם לא ממש ידעו על קיומה", אומר אברהם, "יש גם תגובות מאנשים שהיו בתוך המציאות הזו ויצאו ממנה, שהסרט השפיע עליהם. בעיניי זה דבר מאוד מיוחד, ואני מקווה שנמשיך לראות עוד השפעות חיוביות".
חוץ מהתגובות, ישנם כמובן גם רגעי סיפוק שקשורים למסעות של אותן דמויות. "אחד הרגעים המדהימים", משתף אלחנן, "היה כש'אשרף מרואן', בתקופה שכבר נחשף בפנינו אך עדיין שהה בתוך המרכז האסלאמי, ביקש ציצית. תהינו איך שייח' יכול להסתובב במסגד עם ציצית. התייעצנו עם רב, ואחת הנשים ביישוב תפרה עבורו ציצית מיוחדת שהוסתרה בתוך כפל בבגד. הוא הסתובב שם, בתוך המרכז האסלאמי, כשהוא לובש ציצית ומתחזק ממנה".
יש סצנה בפרק השלישי, שבה רואים את אשרף מרואן מגיע לבנצי גופשטיין אחרי החילוץ מהכפר. בנצי מחבק אותו ומתכנן איתו את הצעדים הבאים בדרך הארוכה חזור, אבל גם מטיח בו שיש לו על מה לכפר. "יש אנשים שזזים בחוסר נוחות מהסצנה הזו", משתף אברהם מעט מהתגובות שהוא מקבל, "ויש שמזדהים מאוד עם הגישה של בנצי, ואני חושב שזה משקף משהו אמיתי ומורכב: אפשר להציל את כולם, אבל יש אחריות לכל אחד על מה שהוא עשה".
"היהדות לא חיה ברובד שטחי", אלחנן מעמיק מעט את ההתבוננות. "השיטה של האסלאם, שבה בן אדם יכול להגיד חמש מילים ולהפוך למוסלמי, זו דרך חיים שטחית מאוד, ויכולנו ממש להרגיש את זה גם מהמתאסלמים לשעבר שפגשנו. כמעט כל מה שפוגשים שם זו העתקה מהיהדות, וקליפה חיצונית שאין מתחתיה כלום. היהדות היא פנימית ועמוקה, אי אפשר להצטרף אליה כלאחר יד. ומי שרוצה להידבק בה צריך להשקיע ולהיות לגמרי 'על זה'".
מה לבעל שם טוב ולשייח' המיסיונר?
אין כמעט יהודי בארץ שלא יצא לו לקבל טיפול מרופא או אח ערבים. ישנם לא מעט מרכזים רפואיים בהם רוב הצוות הרפואי שהמטופל יפגוש לא נמנה עם צאצאי יעקב אבינו. הטיפול יכול להיות מקצועי, והיחס יכול להיות אדיב ומתחשב, והמצבים האלה יכולים להכניס לבלבול ותהיות. האם מדובר באדם שבאמת רוצה לחיות בשלום והוא 'גר תושב' פוטנציאלי, או שמבחינתו הוא רק מתאמן עליך, בשאיפה להיות רופא בכיר במדינת פלסטין. קשה לומר שיש כאן תשובה חד משמעית, ומעניין אותי לשמוע מה אלחנן ואברהם חושבים על הסוגיה הזו.
"הסרט לא בא להגיד שאין ערבים טובים", אומר אלחנן. "הוא בא להגיד שיש אסלאם רדיקלי מסוכן מאוד ושיש פה המון הטעיה. בסרט רואים שייח' מוסלמי שלומד את תורת הבעל שם טוב, מדבר עם קבוצות של יהודים על הרמב"ם והרס"ג, והכל במטרה אחת: להעביר אותם על דתם. יש גם חסידי אומות העולם, אבל צריך לשים לב טוב להבדלים ולא להיות עיוורים לזה. יש המון שיטות הטעיה בידי שונאי ישראל, וזה נכון כמובן גם לגבי המיסיון הנוצרי. זה לא סותר את העובדה שיכולים להיות גם גויים טובים, אבל אלו בהחלט נושאים מורכבים שמצריכים לפעמים אנשי מקצוע שידעו לעשות את ההבחנה. אין בזה כללים מוחלטים, אבל מה שבטוח זה שצריך ללמוד ולהבין ולא להיות תמימים".
"הסרט בא לשים דגש על מגמה שאנחנו לרוב עוצמים עיניים מלראות אותה", מסביר אברהם. "יש פה חתירה עמוקה, גלויה וסמויה, נגד עם ישראל לאורך כל הזמן, ואנחנו צריכים להסיר את המסכה. עברנו טבח, אבל אנחנו עדיין מאפשרים לאוכלוסיית אויב בתוכנו לפגוע בנו. אנחנו נוסעים לטיול בצפון ולא מתייחסים ל"אויב החמוד" בעל תעודת הזהות הכחולה כמו שאנחנו מתייחסים לחמאס, רק בגלל שהנשק שלו עוד לא יצא מהמחבוא. ואם הנשק כן יוצא, אז אנחנו אומרים לעצמנו שזה בוודאי לא אותו הבחור שראינו, לא המוכר בסופר ולא הרופא. זה דמיון שנוח לנו לדמיין כי אחרת לא נצליח לחיות פה, אבל האמת היא שאנחנו צריכים לצאת למלחמה, כי היא כבר כאן.
"אם יש ערבי שמבחינת היחס שלו לעם ישראל ואורחות חייו הוא יכול להיחשב ל'גר תושב' אז בכיף", אומר אברהם, "הוא יכול להישאר כאן. אבל יש לנו נטייה לאומית להתרגשות יתר מגילויי אהבה כלפינו, וזה מקהה לנו את החושים. המאזניים היום נוטים לכיוון של עצימת עיניים קיצונית, ולכן אנחנו צריכים לעצור את ההרגל הזה ולהתחיל לבדוק הכל. לשים זרקור על כל פעולה שהאויב עושה בתוכנו. היום אנחנו קודם כל מאמינים להם, ורק אם יש גילויי אלימות חמורים מטפלים נקודתית. זו לא התנהלות נכונה מול אויב. האינטראקציה שלנו עם גורמים עוינים היא יומיומית. הם יכולים להיות גם מוכרי פלאפל, דוקטורים ומאבטחים, ולכן אנחנו חייבים להיות מפוכחים".
"בחלק גדול מהחברה הערבית יש תרבות חזקה של חיי שקר באופן מכוון", מסביר אלחנן נתון משמעותי להבנת הסיטואציה. "יש אישה בשם נוסייבה עיסא, הבת של מייסד התנועה האסלאמית בישראל, והדמות הכי חזקה במפלגת רע"מ כיום. היא ישבה בפאנל עם הרבנית הדסה פרומן ודיברה על דו־קיום, ואחר כך מצאנו אותה במחנה 'אל קודס' שהיא ארגנה לילדי פליטים סורים בטורקיה. היא העלתה לבמה שייח' שמטיף לעלות לירושלים עם רובים, ואמרה שם לילדים, שבכלל גדלו בסוריה, שהם צריכים "לחזור" לירושלים, לנגב ולחיפה. כשרואים את הדברים האלה מבינים שהם חיים בעולם שקר מאוד גדול שלנו קשה להבין אותו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לפתוח עיניים.
"היום אנחנו עסוקים במיצוי העבודה מול אותו מרכז", מפרט אלחנן מעט על העשייה הנלווית ועל התוכניות לעתיד. "בעזרת ארגון 'לביא' הגשנו תלונות למשטרה, לרשם העמותות, לרשות המיסים ולמשרד הביטחון. אנחנו עוקבים אחרי ההתפתחויות ומספקים המון חומרים לרשויות, מפרסמים עוד כתבות מתוך התחקיר, ממשיכים להפיץ את הסרט, ומקווים להגיע אתו גם לחו"ל ולתרגם אותו לטובת יהודים ולטובת כל העולם.
"התחקיר האחרון כבר היכה גלים ב'דיילי מייל' הבריטי – אחד העיתונים הגדולים בעולם, ואנחנו מנסים לייצר השפעה גם בזירה הבינלאומית", אומר אברהם. "השאיפה שלנו היא להגיע לכולם – כדי שכל נערה באשדוד וכל בחור ברעננה ידעו מול מי אנחנו מתמודדים. אבל מעבר לזה, ברמה הפנימית, יש לחברה שלנו אחריות. זה נכון שאותם גורמים אורבים לטרף, אבל הם לא פועלים בוואקום. אם נשים לב למי שסביבנו, נחיה בצורה בריאה בהיבטים של זוגיות ומשפחתיות, עם קשב ואהבה לילדים וכיבוד הורים, אנחנו נפחית את המשברים האלו שבסוף מגיעים לקצה. בניית בתים בריאים היא התפקיד שלנו, גם בלי קשר לסכנות שבחוץ. וכמובן גם לשים לב לאנשים במשבר ולתת להם יד בזמן.
"מבחינת העתיד", הוא מוסיף, "החלום הוא להפיץ את הסרט לצעירים ולהורים שלהם בארץ וגם בעולם, כי בסופו של דבר מדובר בבעיה עולמית. אנחנו מנסים להפיץ את זה בכל דרך ומקווים שה' ייתן לנו כוח לגעת בעוד נושאים חשובים ולהצליח לספר אותם".
לתגובות ולסיפורים שלכם: [email protected]
