לחיים לחיים. תשמעו סיפור: הצאר הרוסי רצה לכבוש שטחים נוספים לממלכתו מהמדינות סביבו, ובמיוחד השתוקק לספח לעצמו את הרי הקווקז הגבוהים והיפים. הבעיה הייתה שבמחוז הזה שרצו שבטים פראיים, שבעוז רוחם ומתוך היכרותם את השטח ההררי עמדו כחיץ בלתי־עביר בפני חייליו המאומנים של הצאר.
מה עשו הגנרלים הרוסים? הם נהגו בעורמה ושיגרו משלחת לראש השבט, שאמיל היה שמו, עם הצעה מפתה – לכרות איתו ברית שלום. הלוחמים המקומיים השתכנעו ועשו את דרכם למורד ההר, כאשר בראשם צועד המנהיג. הם לא הספיקו להגיע אל השטח המוסכם בו תיערך הברית ופתאום פתח הצבא הרוסי במתקפת פתע, הכריעו את הלוחמים הקווקזיים, לכדו את שאמיל המנהיג הנערץ ושלחו אותו לגלות במקום מבודד.
שאמיל זה היה, כך מתברר, בעל כישרון נגינה, ולפי המסורת הוא הלחין בתקופת מאסרו את הניגון המרטיט שנקרא על שמו.
בשנות ההנהגה הראשונות של הרבי זי"ע, בליל שמחת תורה לפנות בוקר, לאחר ההקפות שנמשכו שעות ארוכות, היה הרבי מלמד את הקהל מדי שנה ניגון חדש. באחת השנים, הוא לימד את הניגון המכונה 'שאמיל', וכהקדמה הוא סיפר את הסיפור הנזכר על הרקע להולדת הניגון.
הרבי המשיך ודיבר על העובדה שצדיקים שונים לקחו ניגונים של גויים וצירפו אותם לצד הקדושה, ובהתאם לכך לימד הרבי את הניגון לתנועותיו השונות. התנועה הראשונה מייללת ואומרת: 'איך אצא מכאן?'; אחריה באה תנועת הגעגועים לימים הטובים, כאשר שאמיל היה רוכב על סוסו כשליט חופשי ובלתי־מעורער; ובסוף – התנועה האחרונה שנוסקת ועולה מבשרת שיש תקווה לאחריתו, הוא סמוך ובטוח כי הוא יצליח להיחלץ מהמצב הזה.
סיים הרבי ואמר שכך הם פני הדברים גם בעבודת ה': שורש נשמתו של יהודי הוא במקום עליון ביותר, בהיותה חצובה מתחת כיסא הכבוד, והנה פתאום היא יורדת למטה אל הגלות ומאסר בתוך הגוף והנפש הבהמית. כך, בעודה מסתבכת בעולם הזה בכבלי היצר הרע, היא נזכרת מה היא ומי היא – הרי היא "חלק אלוקה ממעל ממש", והמקום הראוי לה הוא להיות כבן הסמוך על שולחן אביו הקב"ה. באופן טבעי מתעוררים בה רגשות של תשוקה וגעגעים למצבה הקדום, לפני שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. והתנועה האחרונה היא התקווה והביטחון עליהם נשען כל יהודי, בידיעה ברורה שקשיי העולם הזה הם דבר ארעי ובר־חלוף, ותכף יבוא משיח צדקנו ויגאל אותנו גאולת עולמים.
בהזדמנות מסוימת אמר הרבי שיהודי שהנו עבד ה' יודע – כלשון הפרשה – שאמנם "שש שנים יעבוד", וכך ישנן "שית אלפי שנין" שבהן הוא נדרש לעבוד את עבודתו בתיקון עצמו ותיקון העולם, אבל "בשביעית יצא לחפשי חינם" – הוא יודע שמטרתו להגיע לזמן הגאולה. הגלות אינה מקומו הטבעי, ויש בו צימאון וגעגועים להגיע לימות המשיח.
כולנו מכירים את דברי רבי אלעזר בן עזריה, נשיא ישראל, במשנה: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא…". כלומר, המגמה והשאיפה שלו כרועה ישראל הן שיזכירו את יציאת מצרים בלילות, ולא רק בימים. "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – להביא הלילות".
מה הפירוש הפנימי בזה? הדבר הראשון שנשיא ישראל רוצה לקבוע בלב העם הוא זכירת יציאת מצרים גם בלילות – בזמן הגלות, שהרי היה זה בשנים שלאחר חורבן בית המקדש, כשנוצרה בעם ישראל ובעולם בחינה של 'מצרים', גלות רומי וחושך ארוך טווח. ומה עושה נשיא בישראל? 'נשיא' הוא מלשון הגבהה ורוממות, הוא רוצה להרים את רוח העם, ולכן הוא פועל ושואף שאפילו בחושך הגלות תורגש ותוזכר יציאת מצרים ותחושת החירות הפנימית.
על כך הוסיפו חכמי ישראל והדגישו: "ימי חייך – העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח": מלבד הפירוש הפשוט המדבר על קיום המצווה של זכירת יציאת מצרים גם כשיאיר האור העצום של הגאולה העתידה, יש כאן רמז שעל כל יהודי להרגיש שהיעד של "כל ימי חייך" הוא "להביא לימות המשיח". כלומר, "להביא" – לא רק במשמעות ההלכתית: לרבות ולכלול את ימות המשיח במצוות זכירת יציאת מצרים, אלא כפשוטו: כל ימי חיינו אנו פועלים ועושים להביא ולגרום ולזרז את ביאת המשיח.
זו גם העבודה של "בשביעית יצא לחפשי חינם". כלומר, הידיעה הזו שאנו עתידים להגיע לזמן הגאולה מעניקה לנו כוח גם בזמן הגלות לעמוד בתנועה של גאולה בנפש, ואי לכך על כל יהודי מוטל לעשות ולפעול ולצפות לזה.
בשנת תשכ"ט, לרגל חג השבועות הגיעו חסידים רבים לחצרו של הרבי. אחד מהם היה הרב זלמן טייבל. מוצאו היה מרוסיה, ולאחר המלחמה הצליח להבריח את מסך הברזל ומאז התגורר בצרפת. באותו חג זכה האורח לסעוד על שולחנו של הרבי, ובזמן הסעודה ביקש מהרבי להשמיע בפני הנוכחים, יחידי הסגולה שישבו שם, ניגון חסידי כפי ששמע מזקני החסידים ברוסיה.
הניגון הוא ניגון קצר, אבל שמח ומלא חן חסידי, והוא מושר על המילים "אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכָל עִדָּן וְעִדָּן" – מתוך לשון הקטע מספר הזוהר "בריך שמיה" שנהוג לומר בעת פתיחת הארון לקריאת התורה. הרבי נהנה מאוד מהניגון, וביקש מר' זלמן שילמד את הניגון לתלמידי הישיבה כדי שיוכלו לזמר אותו בזמני ההתוועדויות. ואכן הניגון הזה נקלט היטב בקרב החסידים ומאז שרו אותו רבות בהתוועדויות, ופעמים רבות גם בפתיחת ההיכל בבית המדרש של הרבי.
שנים רבות לאחר מכן, במוצאי ראש השנה, חילק הרבי יין מ'כוס של ברכה' עליה ערך הבדלה, להמוני חסידים ועמך ישראל שעברו בתור ארוך על פניו. והנה הופיע לפניו גם ר' זלמן טייבל, שבאותו זמן כבר היה קשיש וגופו היה חלוש. הרבי נתן לו מעט יין מכוסו, ומיד התחיל לשיר איתו בהתלהבות את הניגון שלו: "אנא, אנא עבדא, עבדא דקודשא בריך הוא…" שוב ושוב, כאשר כל החסידים עוקבים בדריכות אחר המחזה המופלא.
אז, באורח נדיר ביחס למעמד כזה של חלוקת היין להמונים, פנה הרבי אל הקהל ואמר בקול: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא – בראש השנה האדם נעשה עבד. בעשרת ימי תשובה הוא גם נקרא עבד. ביום כיפור הוא ממשיך כעבד. בחג הסוכות ושמיני עצרת הוא גם בחינה של 'אנא עבדא', וכך במשך השנה האדם הוא עבד של הקב"ה".
אם נחזור לחג השבועות תשכ"ט, אז שר ר' זלמן את הניגון על שולחנו של הרבי, אנו מוצאים כי בהתוועדות עם הקהל באותו חג הסביר הרבי את עניין העבדות של יהודי באריכות, באמרו שהתקשרותו של העבד לאדון – מבחינה מסוימת – יש בה יתרון על ההתקשרות של בן לאביו או תלמיד לרבו, כי דווקא בעבד נאמר "מה שקנה עבד קנה רבו", "עבד מלך כמלך", דהיינו שאין לו כל מציאות עצמית. ולכן גם לעניין הקשר של יהודי עם הקב"ה אנחנו אומרים "אנא עבדא דקוב"ה", כלומר: אני שייך להקב"ה שהוא המציאות שלי, ואין לי כל מציאות עצמית.
העניין הזה הוא לא נספח צדדי – הוא יסוד החיים של יהודי, ולכן הפרשה הראשונה לאחר מתן תורה פותחת בציווי "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם".
תשאלו: מה זכה העבד העברי שבו פותחים את מצוות המשפטים לאחר מתן תורה, וכי חסרות מצוות אחרות ושגרתיות יותר?
בספרו 'תורה אור' מעיר אדמו"ר הזקן על נקודה נוספת: הפסוק פותח בלשון יחיד ונוכח "אשר תשים" – דהיינו משה רבנו, וממשיך בלשון רבים ונסתר "לפניהם" – דהיינו בני ישראל. והנה בפסוק הבא הכתוב חוזר ללשון יחיד ונוכח "כי תקנה…", אף שלכאורה היה צריך לומר בלשון רבים "כי תקנו עבד עברי". ואם כן, למי מדברים כאן?
אלא, בעומק הדברים, מונח כאן יסוד כללי: "כי תקנה" אכן מוסב ביחס למשה רבנו. הוא, שעמד בהר סיני וקיבל את התורה – אליו אומר הקב"ה "ואלה המשפטים אשר תשים". אתה, משה, צריך להניח "לפניהם", להביא את התורה ומסריה לפנימיותם של ישראל, בתוך לבם ונשמתם. וזאת על ידי "כי תקנה עבד עברי" – אתה צריך להקנות בהם ("תַקנה") את המידה הזו שיהיו עבדים להקב"ה.
זה היסוד שהתורה רוצה להדגיש לפני כל הפירוט של מערכת המצוות שבין אדם לחברו – מהי התכלית של יהודי בעולם הזה? להיות עבד של הקב"ה. כל יציאת מצרים הייתה עבור המטרה הזו, כמו שהקב"ה אמר למשה רבנו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". הרי הם כבר היו עבדי פרעה, ועל ידי שהקב"ה הוציאם מתחת ידו הם נעשו עבדי ה' – "כי לי בני ישראל עבדים", זו עבדות נצחית שחקוקה בנשמתו של כל יהודי.
ומיהו זה שתפקידו לגלות בכל יהודי את התכונה הזו של העבדות? זהו משה רבנו. ידוע מאמר הזוהר שמשה רבנו נקרא "רעיא מהימנא", ואחד הפירושים בזה הוא שהוא "מאכיל" וזן את ישראל אמונה בה', כרועה צאן הדואג למרעה טוב לעדרו.
אני מבין אתכם, ודאי אתם תמהים: הרי כל יהודי הנו מאמין בן מאמין, וכמו שמוסבר בתניא שכולנו קיבלנו את האמונה בדרך ירושה מהאבות הקדושים!? התשובה היא, שאכן האמונה הזו שרירה וקיימת, אלא שהיא יכולה להישאר בדרך 'מקיף'. כלומר, יהודי אכן מאמין בהקב"ה, אבל הדבר אינו חקוק בו עד להשפעה על חייו הפרטיים.
מצב כזה מתואר בגמרא כ"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריה". כלומר, גנב יהודי – רחמנא ליצלן – העומד להתפרץ לבית של אדם אחר ולשלוח את ידו בגניבה, נושא תפילה לה' שחלילה לא ייתפס ומלאכת ידו תצליח… ולכאורה: הרי הוא מתפלל להקב"ה בהיותו מאמין בו יתברך, והוא בוודאי יודע שהקב"ה אליו הוא מתפלל להצלחת גניבתו ציווה בתורתו "לא תגנובו", ואם כך כיצד הוא לא מרגיש בסתירה האופפת את חייו? אלא שבדיוק לצורך זה נדרשת פעולתו של ה"רעיא מהימנא", כדי שהאמונה תיקבע בלב האדם פנימה.
אחיי ורעיי, הבעיה היא שכשאנחנו שומעים ולומדים דברים אלו נדמה לנו שהכוונה לגנבים ופושעים מאנשי העולם התחתון… אבל באמת – ברמה עדינה – הדבר הזה שייך גם בקרב שומרי מצוות על מלא. אדם לומד תורה ומתפלל שלוש פעמים ביום, אבל כשהוא נתקל בניסיון מסוים בחיי היום־יום שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש הוא עלול לנהוג היפך אמונתו, וזאת כי הדברים לא חיים וחקוקים בו באמת ובפנימיות.
כך מסביר הרבי הריי"צ באחד ממאמריו, שבעל עסק העובד לפרנסתו, למשל, יודע שהכל בא מלמעלה, והוא מתפלל בכל יום "ברך עלינו" ומזכיר את שבחו של הקב"ה בברכת המזון "הזן את העולם כולו בטובו", ולמרות זאת בעת עסקיו הוא לא מתאפק מלעשות קונצים וגם לסובב בתחמנות את זולתו, מתוך מחשבה שדווקא כך יצליח לשלשל לכיסו עוד כמה פרוטות, או שלפעמים עקב עסקיו הוא יוצא מוקדם מהתפילה או מקצר מהשיעור שלו בתורה.
כמו כן, גם בן תורה יושב אוהלים המבקש בתפילה בכל יום "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" ומתפלל "והאר עינינו בתורתך", אף על פי כן בזמן הלימוד הוא עלול להגיע לידי קנאה והתנצחות עם החברותא שלו…
דברים אלו הם דוגמה לאמונה בדרך מקיף, ולכך דואג רעיא מהימנא שהאמונה תהיה דבר חי ופנימי המאיר בתוך בני ישראל.
כדי לסייע להפנמת התחושה שיהודי הוא עבדו של הקב"ה, אומרת התורה "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם". כלומר: בגשמיות, העבד יודע שגם כשנקנה על ידי אדון זהו לא מצב בלתי־הפיך, ואפילו אם אולץ להימכר בבית דין בגלל גניבותיו – מכל מקום, כבר כשקונים את העבד כבר ידוע היעד הסופי – "יצא לחפשי חינם", וזאת כי יהודי הוא עבד של הקב"ה, "עַבָדַי הם ולא עבדים לעבדים". וכך גם ברוחניות, יהודי צריך לדעת שהוא לא כבול במסגרת העולם הזה, אלא הוא יכול כבר עכשיו לקחת על החשבון אוויר של משיח ולחיות בחייו הנוכחיים גאולה.
לכן דווקא לאחר מתן תורה, כאשר היה חשש שלאחר "במשוך היובל המה יעלו בהר" שכבר איבד את קדושתו, יבואו ישראל לכלל טעות שהאירוע של מתן תורה היה גילוי אור לפי שעה בלבד, ומשכך האמונה יכולה להישאר בדרך מקיף בלבד – לכן אומר הקב"ה שעכשיו בא זמנה של עבודה חדשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ומטרתה שהאמונה לא תישאר מרחפת אל־על, אלא על כל יהודי מוטל לעגן אותה אל קרקע המציאות במשפטים שעל פי שכל והיגיון כדי שהוא יבין ויפנים אותם. ולכן גם נאמר "כי תַקנה" – אתה, משה רבנו, תגלה ותעורר את האמונה בפנימיות האדם ואת היותו "עבד עברי" – שירגיש בחיי היום־יום שהוא עבד של הקב"ה.
לחיים, לחיים ולברכה.
