פסיכולוגיה מתחילה מהאמצע. היא מקבלת אדם נתון, במצב נפשי קיים, תוצר של טראומות, משקעים, זיכרונות ומאוויים ומבקשת להיטיב את מצבו. אבל יהודי תמיד מבקש גם את ההתחלה: מניין האדם, למה הוא סובל ולאן הוא אמור להגיע? מדוע הנפש כל כך חמקמקה וכיצד אפשר להיטיב אותה?
אני שמח לשוחח על שאלות אלה עם משה שרון ואהרן דרמון מהמכללה ללימודי תורת הנפש ברוח החסידות "טוב ומטיב", כי החסידות עוסקת גם בפילוסופיה וגם בשאלות מקור עמוקות, ואולי אוכל למצוא תשובות כדי לתקן דברים מההתחלה.
למה קשה לחיות?
אהרן ומשה, השאלה שהכי הייתי רוצה לשאול היא: למה כל כך קשה לחיות? למה לחיות, שזאת פעולה כל כך טריוויאלית, זה כל כך קשה שצריכים כל הזמן הדרכה וטיפול נפשי? למה לא פשוט חיים וזהו?
אהרן: אני חושב שאתה מתכוון לשאול: 'למה קשה לחיות באמת'. לנשום זה קל. אם אתה רוצה ללכת אחרי היצרים, להיות יצור ביולוגי-מכני זה יחסית קל. אבל אם אתה רוצה חיים – ו"חיים" בעברית זאת מילה כפולה, זה ברבים: לא רק חיים של הגוף אלא חיים של הגוף וחיים של הנפש – אז זה הופך להיות לא פשוט. העסק הופך להיות מורכב. והמורכבות גורמת לנו לחפש הדרכה. כל מה שאנחנו לומדים בתורה, בחסידות וגם בטיפול, הוא הדרכה 'איך לחיות' במלוא מובן המילה – לממש את כלל היכולות שלנו.
מעולם לא שמעתי על הדיוק 'חיים' ברבים…
אהרן: ממה שאני מכיר, רק בעברית המילה "חיים" היא בלשון רבים. אני מכיר כמה שפות, ובדרך כלל life, vie או vida זה בלשון יחיד, פשוט לחיות. וכדי שהחיים יהיו מלאים לפי התורה, אנחנו נדרשים גם לחיי הגוף אבל גם לחיי הנפש. גם חיי הגוף לא תמיד קלים. צריך שמישהו ידריך אותנו כילדים איך לאכול, איך ללכת וכו'. ומה עם חיי הנפש? קל וחומר. יש כל כך הרבה דברים שנראים לנו פשוטים, והם בכלל לא פשוטים. למשל: מהו רצון? מאילו חלקים מורכבת נפש האדם? מהי מטרת החיים? כולנו מסתבכים בזה, מי פחות ומי יותר.
משה: החיים הם מאתגרים כי כך החליט הקב"ה. הוא החליט שעד רובד מסוים אכן תוכל להתנהל עם הכלים הטבעיים ומעבר לזה תצטרך ללמוד ולהתפתח. זוגיות זו דוגמא נהדרת: גבר ואישה צריכים הדרכה? ברגע שמתפתחת מערכת יחסים רצינית, לחופה וקידושין, להקמת משפחה אי אפשר בלי הדרכה, כי הנישואין ייאלצו את שניהם לגדול במדרגה. האדם כמעט שלא יכול לבד "לחלץ את עצמו", כלשון הרב קוק, מתוך הקטנות שלו. בן הזוג משקף לו את המדרגה הבאה שלו. איך נתעלה למדרגה זו? בשביל זה יש תורה, חז"ל, רב, ספרים, מטפלים ועוד.
אני שואל את עצמי: מה, עוד מכללה לתורת הנפש? בשביל מה אני צריך את זה בכלל? איפה זה משתלב לחיים שלי, גם ככה אני בקושי תופר את היום, יש לי מעט מאוד זמן, ואני מניח שזה לא רק אני. אז למה כל כך קשה לחיות? מילא אם בן אדם מרגיש שהוא לא מצליח להתמודד עם הנפש שלו, ומרגיש שהוא תוקפני, או שהוא דיכאוני, אז הוא אומר: אוקיי, משהו פה לא עובד, אני צריך לקחת את האוטו למוסך או לספת הפסיכולוג.
אהרן: כמו שמשה אמר, הקב"ה רצה ככה. הקב"ה באמת רצה לברוא עולם מורכב. ממה הוא מורכב? מעולם גשמי ומעולם רוחני. או לפי ספר התניא: נפש בהמית ונפש אלוקית. אנחנו לא כמו בהמה, ש"בה-מה" – המהות נמצאת בתוכה. הנפש האלוקית מטלטלת אותנו, דורשת מאיתנו למצות את מלוא הפוטנציאל הרוחני שלנו. אף תרנגולת לא תוותר על מנת הגרעינים שלה בשביל טיפול רגשי, שיעור תורה או קונצרט. האדם כן.
משה: יש לנו ב"טוב ומטיב" תשובות לשאלות הקיום הללו, אבל אלו כמובן לא תשובות שלנו. אלו תשובות של גדולי ישראל שישבו וחשבו במשך דורי דורות על שאלות הקיום. אנחנו רוכבים על הכתף של ענקים: המקובלים, גדולי החסידות, הרמב"ם, הרב קוק ועוד. הם אלו שעסקו בשאלות הללו: מה המשמעות של החיים? בשביל מה אנחנו פועלים? איך מאזנים את הכוחות שלנו? וכן הלאה. אנחנו נותנים את התשובות שלהם. מה שאנחנו מוסיפים אלה כלים מהעולם המודרני, ואפילו הלא-יהודי, כי מצאנו שאפשר לחבר את התובנות העמוקות והנפלאות של גדולי ישראל עם כלים פרקטיים. בדרך כלל מי שלומד רק תורה או חסידות או קבלה, יש לו המון תובנות, אבל הוא לא יודע איך תכל'ס להפסיק להיות תקוע. כשהוא עצוב הוא כועס על עצמו שהוא עצוב ולא מקיים את דברי רבי נחמן להיות בשמחה תמיד. זה לא עוזר לדעת שאני לא בסדר בלי כלים לשנות.
לשאלתך, אם האדם לא זקוק לעזרה והכול הולך לו טוב – בזוגיות, בעבודה, בנפש, בתזונה וכו', אם שום דבר לא חורק – אז ודאי שהוא לא צריך מטפל. זה נכון. אנחנו כמטפלים, והמטפלים שאנחנו מכשירים, נותנים מענה לאנשים שדברים מסוימים חורקים אצלם ורוצים לשנות. גם אלו שרוצים להיות מאמנים ומטפלים ובאים ללמוד אצלנו, חלקם באים כדי לעבור תהליך התפתחות בעצמם או כדי לקבל כלים, ברובד האישי והמשפחתי, וחלקם באים לקבל את כל זה אבל גם לרכוש מקצוע ולהטיב לאחרים.
חלק ממי שמגיע ללמוד אצלנו הוא צעיר, תלמיד ישיבה, סטודנטית בתחילת הדרך וכו', אבל רוב מי שמגיע כבר עובד, למד, התקדם בחיים: מורות, אחיות, עורכי דין, עובדות סוציאליות, נשות ואנשי צבא, אנשי הייטק ועוד – הם באים כי הם לא מסופקים. גם להם חורק. לא עובד להם לעבוד במקצוע שהם בחרו בתחילת הדרך. הם לא מביאים את עצמם לידי ביטוי או שנמאס להם להיות שכירים. הם יכולים כמובן להמשיך במקצוע עד הפנסיה, אבל הם חולמים על משהו אחר. יש לא מעט אנשים שחולמים לעזור לאנשים אחרים. גם הסביבה מסמנת להם שהם מקשיבים מעולים ורגישים מאוד לזולת, וגם בהרגשה הפנימית שלהם, אם תשאל אותם מה הכי כיף להם לעשות הם יגידו: "לדבר עם מישהו שצריך עצה ולנסות לעזור לו".
עושר והרס עצמי
לגבי מה שאמרת, משה, שאתם מאמנים ומטפלים באנשים שחורק להם, או שאתם מכשירים אנשים שהמקצוע הקודם חרק להם – מתעוררת אצלי שאלה נוספת: הרבה אנשים לא הולכים לרופא עד שלא כואב להם, נכון? למה אנשים לא מקדימים רפואה למכה? או יותר מדויק: מעניין אותי לשמוע על הרפואה המונעת שלכם: מה אנשים מזניחים בעצמם בנפש? מה לפי דעתכם ההזנחות הכי גדולות בחיי הנפש? כאלה שאנשים הולכים לשלם עליהן, ובמה הם הולכים לשלם עליהן?
אהרן: אבי אבות כל הנזקים והבעיות הוא חוסר מימוש הפוטנציאל. כשיש לך יכולת ואתה לא נותן לה ביטוי, הפוטנציאל הזה מתחיל להזיק לך.
לדוגמה?
אהרן: נגיד שלאדם יש פוטנציאל יצירתי, והוא יכול ליצור כל מיני דברים כשהוא באפיק שלו, והוא לא עושה את זה, מסיבות כאלה ואחרות – אולי בגלל הבית שהגיע ממנו, או החינוך שקיבל, או בגלל שהוא לא היה מספיק מכוון, הקשיב למה שהחברה מחשיבה ולא לליבו וכהנה – בסופו של דבר הוא מתחיל לפתח כל מיני תסמינים: כעס, חרדות או דיכאון, או שיש לו בעיות בעבודה, עם אשתו והילדים וכו'.
אתה אומר פה משהו עצום – אתה אומר שיצירתיות איננה 'תחביב לשעות הפנאי' אלא הבסיס לבריאות הנפש.
משה: לא אהרן אמר את זה, אלא שלמה המלך. הוא אמר "עושר שמור לבעליו לרעתו". כל כישרון שיש לך, כל דבר שזכית בו, אם אתה לא משתמש בו – הוא לרעתך.
אתם יכולים לתת לי אולי דוגמה מאיזה מטופל שלכם, כדי שאני אוכל לראות את זה בפרטים הקטנים?
משה: מישהי הייתה אצלי בתהליך אימוני. היא עבדה בחברה ליעוץ ארגוני, הרוויחה 14,000 שקל והייתה ממש אומללה. תאר לעצמך בחורה בת 30 הולכת בכל יום לעבודה בוכה. היא הגיעה למצב שהיא לוקחת ריטלין כדי לעמוד בדרישות התפקיד. בכל פעם שדיברנו על העבודה שלה, היא אמרה "אני סובלת אבל אני חייבת את הכסף, יש לי רכב והלוואה" וכן הלאה.
הקליניקה שלי נמצאת אצלי בבית, ומי שמגיע בדרך כלל פוגש את הבנות שלי. הן היו קטנות אז. שמתי לב שבכל פעם שהיא הייתה באה, היא הייתה מדברת איתן ואפילו מביאה להן מתנות. הן היו מחכות למפגש איתה. שאלתי אותה אינסוף שאלות במהלך המפגשים, ואחת מהן הייתה על עבודה עם ילדים כי ראיתי כמה קשר עם ילדים בא לה בטבעיות. היא אמרה לי: "וואוו, הכי בעולם הייתי רוצה עבודה עם ילדים". שאלתי אותה: "אז למה לא, בעצם?". היא אמרה לי: "כי אפשר להרוויח מזה מקסימום 8000". אמרתי לה: "ונגיד, רק לצורך העניין, שהיינו מסדרים את זה באיזשהו אופן, והיה מספיק לך 8000 בשביל לחיות. מה לדעתך זה היה עושה לאושר שלך?" בהתחלה היא התנגדה, אבל לאט לאט התרככה וענתה שהיא תהיה מאושרת.
זה לא קרה ביום אחד אבל היא התפטרה, התחילה לעבוד בגן, ובאופן ניסי כמעט – חוץ מזה שהיא הפסיקה לקחת ריטלין ולבכות וחוץ מזה שהיה לה טוב בגן הילדים שעבדה בו, היא סופסוף התחברה לעצמה, ופתאום הייתה פתוחה לזוגיות (היא התחתנה בערך שנה לאחר מכן, והיום היא אמא ב"ה). החשש הכספי ו'מה יגידו' בנוסף לפחד מלחזור אל ההורים הביתה, מנעו ממנה לראות שהפוטנציאל שלה נמצא במקום לגמרי אחר, אפילו ש"כל עצמותיי תאמרנה", כי הגוף שלה והנפש שלה סימנו לה שהיא מזיקה לעצמה.
ממש הצלת לה את החיים! אבל לזה אתה קורא פוטנציאל יצירתי?
משה: אהרן רק נתן דוגמה. אולי לא נכון לקרוא לזה 'יצירתיות', אלא פשוט כישרון. כל כישרון או משיכה חייבים להתבטא, בין אם זה ברמת תחביב או ברמת מקצוע. אבל ברגע שאתה לא עושה כלום עם המתנות שהשם נתן לך, זה נקרא "לרעתו" וזה מתחיל לייצר אצלך "קורוזיה" נפשית. יש מקרים שבהם אדם בא אליי כדי לדבר על נושא אחר לגמרי – הוא רב עם חמותו. מה זה קשור לכישרון? בסופו של דבר מסתבר שכל ההתעסקות שלו עם חמותו היא בכלל תוצאה של זה שהוא לא מגשים את עצמו ולא מוציא לאור את הכוחות שה' טמן בו.
אז אתם חושבים שהבעיה של הדור, או של התקופה, היא שאנשים עוזבים את הכישרון שלהם לטובת כל מיני לחצים ופחדים? בעיניי זה נראה הפוך – דווקא במובן הזה אנחנו הדור הכי פתור בעניין הזה, אנשים ממציאים לעצמם עבודות ועובדים בהן: יש יועצות החתלה, יועצות הנקה, פסיכולוג כלבים, מעצבי גבות…
משה: זה נהדר. ובאמת תראה שהיכן שאדם מגשים את עצמו יש פחות בעיות.
אהרן: תראה, הדור שלנו הוא מאוד מיוחד. הרי אם היית חי לפני מאה שנה ולאבא שלך הייתה חנות דגים, גם אתה היית מוכר דגים. לא הייתה לך שום ברירה. אם היית אומר לו: "אבא, אני רוצה להיות מאמן אישי לחתונה", הוא היה זורק אותך, ואתה היית רעב שלושה ימים וחוזר למכור דגים. בדור שלנו הגענו לשלב של מימוש הפוטנציאל האישי. אתה יכול להתפרנס. כמעט תמיד תוכל למצוא פרנסה כדי לחיות. אבל האם זה מספיק? רוב האנשים מתחילים לשאול את עצמם: אבל מי אני? מה הפוטנציאל הספציפי שלי? ואז אני יכולה להיות יועצת הנקה, או פסיכולוג לכלבים. כי זה אני, זה האני שלי. זה לא היה ככה לפני כן – זה חדש.
דור ה-Z ועייפות החומר
התחלנו לא מזמן את שנת הלימודים. תוכלו לתת להורים ולתלמידים עצה לקראת השנה החדשה? על מה להילחם, על מה לוותר? בסופו של דבר אלו טראומות שמצטברות. עד שאנשים מגיעים אליכם, הם סוחבים עשרים שנה של תסמינים של הדחקה – שמתחילה בתקופה הזאת, של בית הספר.
אהרן: מה שאתה אומר מעניין, כי מצד אחד יש את ההורה שכופה את רצונו על הילד ואומר לו: "אתה תנהל את חנות הדגים המשפחתית". זאת קלסיקה. אבל עכשיו יש קלסיקה חדשה, שההורים אומרים לילד: "אתה תגדל ותהיה כל מה שאתה רוצה להיות, אתה תפרח, אתה פרח…" ולא נותנים לו שום כלים של קבלת אחריות ושל מחויבות, דברים שהיו חזקים בעבר. זה יוצר דור של אנשים שהם לגמרי מפורקים. הם רוצים לממש את הפוטנציאל שלהם, אבל הם לא מסוגלים לקום בבוקר או לעשות משהו עם עצמם, או להתחייב לעבודה או ללימודים לכמה שנים. צריך למצוא את האיזון בין שני הקטבים האלה: בין כפיית הרצון של ההורה לבין המלכת הילד על עצמו, שהוא המלך והוא עושה מה שבא לו והוא בטח יגיע למקום הנכון. הוא לא יגיע לכלום אם אתה לא נותן לו הדרכה וכלים להתמודדות עם קושי.
צודק. כי הוא חייב לפתח יכולות כמו עמידה בזמנים, מתמטיקה, יחסים בין-אישיים, תקשורת וכו'. וגם כדי להיות מוזיקאי, או מעצב אירועים, הוא יצטרך את הדברים האלה.
אהרן: בעיקר הוא צריך מחויבות. אנשים היום לא מחויבים לכלום. בגלל שזרקנו את המחויבות לחנות הדגים, אנחנו אומרים, "טוב, כל אחד יכול לעשות מה שבא לו".
משה: אני ברשותך לא אתן הנחיות להורים. הנחיית הורים זה מקצוע בפני עצמו וזו לא המומחיות שלי… אבל אם אתה מתעקש אז חפשו את דרכו המיוחדת של הילד ועזרו לו לפתח אותה. הברכה נמצאת שם. כתבתי על זה ספר שלם שנקרא "העולם לא יכול להתקיים בלעדיך".
אהרן, איך אפשר באמת ללמד מחויבות?
אהרן: ההכשרה שלנו בנויה לפי רבדי האדם: רצון, מחשבה, רגש, דיבור ומעשה. אז מצד אחד כלים טיפוליים עוזרים לאדם לחפש את עצמו ואת הרצון שלו אבל מצד שני חייבים גם כלים אימוניים. פרקטיים. אחד הדברים שאנחנו מלמדים בהכשרה שלנו הוא – איך להתחייב הלכה למעשה. איך לא להישאר ב"יש לי אחלה רעיון" או ב"יש לי מלא פוטנציאל ואני מסוגל", אלא לעשות תכנית עבודה ולהוריד את החזון לרשימת התחייבויות.
חנוך לנער על פי פאדיחתו
איך באמת עושים את זה? אומרים שאנשים מתחנכים בצבא בישראל – "הצבא עשה ממנו בנאדם". אני חושב שזה פשוט כי יש שם ענישה גופנית. זה לא שהמפקד מצליף באנשים עם שוט, אבל להגיד להם ליפול לעשרים שכיבות סמיכה זאת ענישה גופנית. אז איך אפשר ללמוד מחויבות בלי מכות, בלי אלימות?
אהרן: זה מצחיק אבל, באופן מסוים המאמן גורם לאדם לקחת אחריות על עצמו, כי הוא "מפדח" אותו. נגיד שקבענו איתך באחת עשרה, ואתה אומר: "לא, לא בא לי עכשיו, בא לי לעשן סיגריה…" אבל בגלל שהתחייבת כלפי אנשים, לא יהיה לך נעים, ואתה תבוא. פדיחות זה דבר שמחייב. המאמן אומר לך: אוקיי, אתה אומר שתבדוק לימודים במקומות א, ב ו-ג? שבוע הבא תבוא ותראה לי מה שבדקת. אם לא תבדוק, זאת פדיחה.
אבל אדם יכול פשוט לא להגיע לפגישה… חוסר המחויבות הוא יותר עמוק.
אהרן: אתה צודק, אבל העניין הוא שאם לאדם לא כואב הוא לא יגיע אלינו. בדרך כלל אדם שיגיע אלינו הוא אדם שעשה פדיחות בחיים שלו לא פעם ולא פעמיים, ופתאום הוא מגיע למצב כזה שהוא אומר: "די, אני לא יכול יותר. אני רוצה להפוך להיות מי שאני מסוגל להיות, ואני מוכן להשקיע בזה". ואז הוא כבר מבקש את העזרה הזאת שתפדח אותו. הוא רוצה את המחויבות הזאת. הוא אומר: "זהו, הגיע הזמן שאני ארים את עצמי". אתה יודע, ברגע שאתה לא מדווח על משהו, אתה לא מחויב אליו. עצם הליווי שלנו גורם לאדם לדווח. כשהוא מדווח הוא גם מקבל אחריות.
מכונה מאושרת
מה לדעתכם הטעויות הגדולות של תורת הנפש שהתפתחה פה בשנים האחרונות? באחד הפרסומים שלכם אתם כותבים: "זיגמונד פרויד הוא כנראה המטפל הגרוע ביותר בהסטוריה. למה? בגלל שהוא מאמין ברע שיש באדם". אני למדתי קצת פרויד בתואר השני, ומה שהרשים אותי זה שהוא התייחס לזה כמו רפואה, עם כלים של רופא – עם מדידה ודיווח, ולא רק עם אינטואיציה וגאונות. הרב קוק, שהיה ענק ואנחנו עפר לרגליו, ושעזר להמון אנשים, הביא הכול מתוכו. הוא לא ישב עם מדידות, עם מחקרים וכו'. יש פה רצון לחתור לאובייקטיביות והרבה פעמים למכללות או לגופים סמי-תורניים יש איזשהו לעג לדבר הזה – לדיווח, לבקרה, למדע שבדבר. אולי זה חבל.
משה: פרויד עשה הרבה דברים חשובים. אם אתה שואל אותי דווקא לא המדידה היא הגאונות שלו אלא דווקא כל נושא מנגנוני ההגנה. בעיניי זה שיא התיאוריה שלו. יש גם הרבה שפל. מבחינתי עיקר הבעיה עם פרויד וחבר מרעיו זו האמונה ברע. בתוך כל אדם יש "איד" שהוא כמו מפלצת שגורמת לו להרע. כשלמדתי פסיכולוגיה בתואר ראשון אז קראנו מכתבי פרויד את המשפט הבא: "תפקיד הפסיכולוגיה הוא לעזור לאדם לעבור ממצב של אומללות נוראה למצב של אומללות רגילה, שכן האושר אינו טבעי לאדם". זה משפט דיכאוני… הפסיכולוגיה החיובית שהתפתחה בעשורים האחרונים, ובראשם זליגמן, חידשה בזה ששמה את הפוקוס על הטוב שבאדם. על הצלחות.
הטעות השניה של הפסיכולוגיה שאתה קורא "מדעית ועם מחקרים" היא הברית הכרותה עם אחותה הפסיכיאטריה – שתיהן החליטו להפוך את האדם למכונה שצריך להזין אותה בחומרים הנכונים והאמונה שעם הכדורים הנכונים אנחנו נפתור את כל הבעיות. תביא לי מיליון מחקרים שמומנו על ידי חברות התרופות ואני אמשיך להתעקש שזאת טעות. האדם הוא לא רק מכונה. ברור שיש גם גוף, וברור שיש כימיה. אתה יודע מה? יכול להיות שבמקרים קיצוניים וכשאין ברירה זה אפילו חכם לשלב כדור עם טיפול נפשי. אבל האמת היא שהנפש הרבה יותר מורכבת ומסועפת מרק כימיה, וכשאתה מטפל בנפש בצורה נכונה – החומרים הנכונים מופרשים בתוך המוח.
אבל, לגבי זה שהאדם הוא רובו רע, אני חוזר לקהלת, כי קראתי אותו שוב לקראת סוכות. גם קהלת מלא תוגה על הרוע של העולם. אי אפשר להגיד שזה לא קיים גם אצלנו. גם לבעל התניא יש תיאור קודר של האדם, של הנפש. להגיד שגישה פסימיסטית היא לא נכונה, זה גם לא מדויק.
אהרן: אנחנו מדברים על תפיסה מאוזנת, שלא הולכת לקיצוניות אחת וגם לא לקיצוניות שניה. יש צדדים רעים באדם, אבל זאת לא המהות שלו. הכיוון שלנו הוא להגיד – וגם להאמין, ולעזור לאדם להאמין בעצמו – שהמהות שלו, העצמיות שלו, היא נשמתית ודאי. חלק א-לוה ממעל. ועל גבי זה יש קליפות, פחדים, חטאים או מה שאנחנו מכנים רע. האם הרע הזה זה הוא הוא ממש? היהדות לא מסכימה לטענה הזו וגם חב"ד לא. יצר לב האדם רע מנעוריו. לא האדם. האדם איננו רק היצר שלו חס ושלום.
האם ראית בן אדם שהאבחנה הזאת ממש שינתה את הדימוי העצמי שלו, ואת היחס שלו לחיים?
אהרן: פעם הגיע אליי אדם חרדי מבוגר, שחי ברוסיה הקומוניסטית, וסיפר לי כל מיני דברים שהוא עשה והוא התבייש נורא מעצמו ומהמעשים שלו. הוא ירד נמוך מאוד, ופגע באחרים ובעצמו. הוא הגיע אליי בן 65 לפחות, כשכל החיים הוא סוחב רגשי אשמה קשים. אני לא עושה את זה הרבה, אבל מה שעשיתי איתו הוא ללמוד ביחד קטע של הרב קוק. למדנו קטע מ"אורות התשובה" על כמה האדם הוא טהור וכמה המעשים שהוא עושה הם לא באמת שלו, ובסופו של דבר הוא אמר לי: "תקשיב, הורדת לי משקל מהכתפיים שאני סוחב כחמישים שנה". רק מהדבר הזה הוא הרגיש כל כך משוחרר ושמח, היה מרגש לראות.
משה: הטענה שלנו היא יותר מזה. אם אתה מטפל שלא מאמין בטוב שקיים באדם שיושב מולך, אלא שהוא באמת רע – איך תעזור לו? אכן מעשיו רעים, אולי אפילו נוראיים, אבל כל זמן שאתה מסתכל על האדם בעיניים חיצוניות, סימפטומטיות, בלי לראות נשמה, בלי לראות את הטוב הפנימי הזה – אם זאת האמונה שלך כמטפל, אז הדרך היחידה שלך היא לתת לו כדור או משהו, כדי שמשהו ישלוט במפלצת הזאת שקיימת בו. אנחנו טוענים שהמפלצת היא לא השורש. המפלצת התפתחה מאוחר יותר, אבל היא לא באמת הוא.
זה כמו שרופא לא יכול לרפא חולה אם הוא לא חושב שיש איזושהי בריאות טבעית שתחזור ותופיע מתוך הגוף ותבריא את כל המחלות. רופא נפש לא יכול לרפא אם הוא לא מאמין שיש יסוד בריא בנפש, יסוד שפוי ומאוזן. אתה אומר שזאת חוסר אחריות.
אמת.
מולטי-מכללה
בואו ספרו לי על המקום שלכם ומה מיוחד בו, כי אני יודע שיש עוד בתי ספר לתורת הנפש וכדומה ברוח יהודית, אז מה אתם בעצם מציעים ומה מיוחד במה שאתם מציעים.
אהרן: אם מסתכלים על העולם של האימון והטיפול, אנחנו מציעים כמובן את העולם הפנימי של הנפש היהודית, של הנשמה, הקבלה, החסידות וכתבי הרב קוק. אבל לקוראים של העלון זה ברור שיש כמה בתי ספר שכבר עושים את זה. הייחודיות שלנו לעומת בתי ספר אחרים היא שאנחנו מציעים מגוון כלים. רוב בתי הספר שמדברים על עולם הנפש היהודי מציעים טכניקה אחת, לדוגמה nlp או אימון. אנחנו מציעים מגוון.
מה יש במגוון?
אהרן: יש דמיון נובע, יש nlp, ויש קאוצ'ינג – אלה המרכזיים. מעבר לכך, יש דמיון מודרך, ה"עבודה" של ביירון קייטי וכלים של ה-cbt, אלמנטים של somatic experience, יש שיעורים במיינדפולנס, בהתמקדות ועוד.
בעצם, זה 'כלבו של תורת הנפש בעידן החדש – באספקלריה יהודית'.
משה: חשוב לי לדייק: זה כלבו בוטיקי, במובן הזה שהדברים שהכנסנו הם רק דברים שאנחנו מאמינים בהם ושעובדים לנו. אנחנו מטפלים כבר יותר מעשרים שנה. זה לא שאם ה-nlp מלמד משהו אנחנו מיד נלמד אותו.
אתם תלמדו רק כלים שעברו את המבחנים שלכם וגם עובדים במציאות?
משה: כן. וגם כאלו שלא סותרים את היהדות, כמובן. אנחנו גם נעדיף ללמד כלים שכן הוכחו כיעילים מחקרית.
אהרן: לדוגמה, nlp היא שיטה שמלאה בשקרים. הרבה אנשים היום מתפעלים מכל מה שנאמר בשם ה-nlp ובטוחים שזה נכון. אני בדקתי לעומק, וחלק מטענות ה-nlp הן שקר וכזב. באותם הכלים של ה-nlp אני לא נוגע, לא מלמד אותם בכלל. אני מלמד רק את מה שהוכח כנכון.
מה למשל סיננת?
אהרן: אני לא יודע אם אתה מכיר, אבל יש משהו שנקרא רמזי עיניים. אומרים שכשאתה מדבר עם מישהו והעיניים שלו הולכות שמאלה, ימינה, למעלה או למטה – אתה יכול לדעת אם הוא חושב על העבר, העתיד או על רגשות, תמונות או תנועות. זה שטויות. מוכח מדעית על ידי מחקרים רבים שזה לא ככה. ברוב קורסי ה-nlp מתחילים מזה. אני לא מלמד את זה. זאת סתם דוגמה, יש עוד הרבה.
זה מעניין שאתם מצליבים הרבה שיטות, כי זה מאפשר לכם לבחון מושגים בראיה כוללת. לחשוב על כל דבר מכמה זוויות, זה מאפשר מוחין דגדלות, והבנה כוללת.
אהרן: זה אחד הקריטריונים לשיטת טיפול אמיתית. בסופו של דבר, כל השיטות האמיתיות אומרות פחות או יותר את אותו הדבר. אפשר לסכם את זה כך, לפי משפט שאני מאוד אוהב של קרל יונג: "עד שלא תהפוך את התת-מודע שלך למודע, הוא ישלוט בך ואתה תקרא לזה גורל". במילים אחרות, אנחנו חיים תחת גורל מסוים ואומרים: "אני לא מוצלח, אני לא מצליח להיבנות, לא הולך לי עם בנות, לא הולך לי עם בנים…". הגורל הזה נוצר מזה שמשהו בתת-מודע לא הפך להיות מודע.
הכלים שלנו עוזרים לאדם להיות יותר מודע לעצמו. בין אם זה מיינדפולנס או דמיון נובע או שיטת ה"עבודה", המטרה היא להיות יותר מודע, ואז להגיע לדבר אחד שהוא העיקר בעינינו, והוא לחזור לחופש פעולה, לבחירה חופשית. אם אתה תחת הגורל, אתה לא יכול לעשות כלום, כי בכל פעם אתה חוזר לאותה הטעות, תקוע באותו לופ. ברגע שאתה הופך להיות מודע, זה לא אומר בהכרח שתבחר בטוב, אבל תוכל לחזור לבחור. אדם מודע הוא אדם עם חופש מסוים. לאדם לא מודע אין חופש. הוא תחת גורל.
משה: אני רוצה להשלים את מה שאהרן אמר. מצד אחד – ריבוי הכלים הוא בוודאי גם חסרון. אם היינו יכולים ללמד כל אחד מהכלים האלו שלושה חודשים ולמקצע את האנשים שלנו בכל כלי, זה היה לוקח לנו שש או שבע שנים, והיינו הרבה יותר מאושרים ורגועים…
מצד שני, ריבוי הכלים הוא דבר נשגב וגדול, וברגע שהתלמידים מצליחים לקלוט את הקשר בין הכלים ואת הקשר בין הטכניקות ולהצליח לאחד אותם, כמו שאנחנו רואים את החיבור ביניהם, זה וואו.
ויתרה מכך, יש בריבוי עוד יתרון, שכשאדם בא אליך לטיפול – אתה לא מפיל עליו את הטכניקה שלך, כי אם למדת רק טכניקה אחת אז כל מי שבא אליך אתה עושה איתו את אותו כלי, הבעיה היא שאין באמת טכניקה אחת שמתאימה לכל בני האדם. רוב המטפלים הם כאלה. הם למדו אימון אז הם עושים לכל מי שבא אליהם 12 פגישות עם חזון, מטרות יעדים, חסמי הצלחה. עם כולם הם הולכים לפי הספר, גם כלפי אישה שמגיעה אליהם נסערת בגלל שבעלה פגע בה. מי שלומד אצלנו הופך להיות מטפל מאוד יצירתי, כי כל בן אדם שבא אליו הוא יכול לעבוד איתו בצורה שונה, כי יש לו ארגז כלים רחב.
יש משהו שחשוב לכם כ"מסר לאומה", משהו אחד להגיד לסיום? אני חווה שאתם תופסים את העשייה שלכם כשליחות, האם אתם יכולים לרכז את כולה לצעקה אחת? אם הייתם יכולים לצאת ולטרוק את הדלת כדי שהמשפט שלכם ימשיך להדהד – מה זה יהיה?
אהרן: קחו אחריות על העבודה הפנימית שלכם. כולנו יודעים שאנחנו חיים תחת גורל מסוים ושהוא חוזר על עצמו כל הזמן. המסר שלי הוא: ואללה, יש כלים ויש תובנות שיכולים לעזור. הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות זה באמת לקבל אחריות. אפשר תמיד להתלונן על מר גורלנו ולהגיד "אוי אוי אוי". אפשר גם להגיד: אני עושה עם זה משהו, כי יש מה לעשות. התלמידים שלנו לוקחים אחריות וחייהם משתנים וגם מקבלים מקצוע משמעותי לחיים שמשנה חיים של אנשים וגם מתפרנסים ממנו לא רע בכלל.
חיזקת אותי מאוד!
משה: אם בצעקה עסקינן אז אני אלך לכיוון קצת אחר ברשותך. יש ב"מעשה מאבדת בת מלך" של ר' נחמן קטע מרגש: המשנה למלך שהלך לחפש את בת המלך שאבדה לא מוצא אותה, והוא ממשיך לחפש ולא מצליח למצוא אותה במשך זמן ארוך מאוד. ואז ר' נחמן כותב שהוא הולך באיזו "דרך צדדית" שלא הולכים בה בני אדם, ובדרך הזאת הוא מצא אותה. אני חושב שבחמש עשרה השנים האחרונות הבנתי שהאמת לא נמצאת בדרכים המרכזיות. היא לא נמצאת במיינסטרים. לא האמת הרפואית, לא האמת הפסיכולוגית, לא האמת הפסיכיאטרית, ואפילו במובן מסוים גם לא האמת הדתית. שיעורי התורה הכי חשובים ביוטיוב – צפו בהם ארבע מאות איש במקרה הטוב. הצעקה שלי היא שיש איזשהו נתיב שהוא הנתיב שלך. וזו דרך צדדית.
אני חושב שהאדם מחויב בימי חייו לחפש את הדרך הצדדית המיוחדת שלו. זה לא פשוט למצוא אותה, ולא פשוט להגיע אליה. תמיד מצחיק אותי שאת הספר "מסילת ישרים", רוב הסיכויים שלא תמצא בסטימצקי. כן תמצא מאות אלפי ספרים ששלושת רבעי מהם מיותרים. לא מוסיפים שום ערך לעולם באמת. אני אומר את זה בכאב. הלוואי שבטלוויזיה היו מדברים על מה שבאמת חשוב. הלוואי שאנשים היו מתעסקים כל יום במה שבאמת חשוב. הלוואי שבמהלך הקורונה היינו מתעסקים במה שהיא באמת באה ללמד אותנו. אז הצעקה שלי: חפשו את הדרך הצדדית. אני חושב שבחמש עשרה השנים האחרונות אני רואה הרבה מאוד ברכה ואושר בלנסות ללכת בדרך הצדדית. אם תשאל אותנו לאיזה זרם אנחנו שייכים, יהיה לנו קשה לענות לך. לזרם של הטוב והמטיב.
שמחתי לשוחח איתכם. מקווה שתצליחו ושמי שיגיע אליכם יעבור תהליך שייטיב איתו ועם אחרים בע"ה.
