בס"ד

פרק בעבודת הג'אם

פרק בעבודת הג'אם

ההמולה שאפפה את מרכז הכנסים באוניברסיטת בר אילן ביום שלישי שעבר, הלכה ונרגעה אט אט. מאות סטודנטים וסטודנטיות המשתתפים בתכנית לימוד החסידות במסגרת פעילות 'חב"ד בקמפוס', שהגיעו מכל רחבי הארץ – מאוניברסיטת חיפה בצפון ועד הקמפוס האילתי של אוניברסיטת בן גוריון, התרווחו בכיסאות.
החושך שאפף את הבמה, הסתיר בינתיים גם את פרץ האנרגיות המיוחד שמילא את האולם לאחר רגעים ספורים. קולו החם של אביתר בנאי הדהד בין הקירות, וסחף את מאות היושבים – שרובם לא מגדירים את עצמם כשומרי מצוות – לשיר בגעגוע אמיתי את הניגון "צמאה לך נפשי".
הנימה המשתפכת הפכה לזרם חשמלי, כשאל הבמה הצטרף הזמר אסף אמדורסקי, יוצר בולט בסצנת הרוק הישראלית. שיתוף הפעולה המוזיקלי בין השניים החל לפני כשני עשורים, אך במפגש הזה המוזיקה היתה רק אות הפתיחה. שוב ושוב החליפו בנאי ואמדורסקי את השירים ואת מקומם על כלי הנגינה, ובין ניגון חסידי לשיר רוק, התפתח בין השניים שיח יהודי מעמיק, ספק חשבון נפש פומבי, ספק התוועדות.
"לאחרונה אשתי הביאה ספר הביתה, והתחלנו לקרוא בו", פתח אסף במפתיע את הספר שהניח קודם לכן על הפסנתר. "זה ספר של הרבי מליובאוויטש שבטח שמעתם עליו, ואם לא, אז זה הזמן. הספר הוא אסופה של מכתבים, שנשלחו לרב והוא נתן עליהם תשובות. אם יהיה לכם רגע סבלנות, אשמח להקריא לכם חתיכה מאיזה מכתב ספציפי שנקרא 'מחשבות מדכאות של צייר', שמאוד דיבר אלינו, בגלל ההתייחסות המעמיקה שלו לנושא היצירה".
המכתב ממנו ציטט אמדורסקי פסקאות ארוכות, היה מתוך אגרת לבבית ששלח הרבי מליובאוויטש כחודש וחצי לאחר שהחל לנהוג באדמו"רות, לצייר שהתלונן במכתבו על דכאון ויאוש בהם הוא שרוי לאורך תקופות ארוכות.
"קודם כל בהתחלה זה קצת הפתיע אותי שרב שידוע בתור דוס גמור, מתייחס בכזאת רצינות לצייר. בתור מישהו שבא מבית שהוא לא כולו מצוות", חייך אסף, "שמעתי על העניין הזה של 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', ופה צייר כותב לרב, והרב מזכה אותו בתשובה מאוד מעמיקה, ומעריך את הציור ואת הביקורות הטובות שפרסמו עליו בעיתונות, ומבין שיש כוח ביצירה, זה לא דבר של מה בכך. בעיניי, יש פה איזה תנועה יפה".

אמנות ההתבוננות בפנימיות
במכתב הרחיב הרבי אודות ההוראה המפורסמת של הבעל־שם־טוב, שהריי"ץ היה חוזר עליה לעתים קרובות, לפיה "כל אדם יכול ללמוד הוראה בעבודת ה' מכל דבר שהוא רואה ושומע".
"אני בטוח שאתה יודע כי כישרונו של אמן בתחום הציור הוא יכולתו להתנתק מהחיצוניות של נושא הציור שלו. האמן מוכרח להיות מסוגל להביט עמוק אל תוך התוכן הפנימי של הנושא, מעבר לצורתו החיצונית, ולראות את הצד הפנימי ואת מהותו הפנימית", הקריא אסף לקהל שהאזין בקשב רב. "או־אז יוכל להביע מהות פנימית זו בציור, כך שכל המתבונן בציור יראה שהציור מגלה לו את הצד הפנימי של הדברים, שייתכן כי הוא, הצופה, מעולם לא גילה אותם בדברים עצמם, מפני שהיא הוסתרה על ידי פרטים לא מהותיים וחיצוניים. כך הצייר מגלה את המהות והעצם של הנושא שלו; והצופה שבוחן את הציור יכול עתה לראות את הנושא באור אמיתי יותר ולגלות שההתרשמויות הקודמות שלו על הנושא היו מוטעות".
אחרי שתיקה קצרה אומר אביתר: "הוא מדבר על זה שאמנות מגלה את הנקודה הפנימית, ושתפקיד האמן לחשוף מהו פנימי. הכח של המוזיקה שאנחנו עוסקים בה, יש בה כדי לעקוף איזה מעטה של חיצוניות, ולגלות משהו פנימי. ככותב אני מרגיש את זה שהמוזיקה מגלה הרבה מאוד דברים שמסתתרים בי. היא יכולה לרדת למקומות, ולחשוף מתוכי דברים. מה שאני רוצה לשאול אותך, אסף, זה האם אתה מרגיש שגם בעצם ההופעה על הבמה ובקשר עם הקהל, יש גם חלק מאותו גילוי? אני רוצה להרגיש הופעה שהיא מעין מפגש משפחתי, זה יותר בריא לנפש של אמן, כי יש בה אווירה פנימית של חיפוש ושל מפגש־עומק ".
"אתה יודע, לא כולם באו להכיר לעומק את כל השירים שלך ושלי, יש אנשים שמתעסקים בפלאפונים באותו זמן", השחיל אסף הערה אירונית, עליה הגיב הקהל בצחוק של הסכמה.

רגע קטן ומרוכז
"אתה צודק, אולי עושים מזה עניין הרבה יותר ממה שזה באמת", המשיך אביתר. "אבל אני שואל אותך: איך אתה מתמודד עם התדמית? האם אתה מרגיש שמצד אחד המוזיקה היא משהו שמגלה דבר מאוד עמוק, ומצד שני, בסוף אנשים תופסים את זה כמשהו חיצוני, מין 'כוכב נולד'? בסוף יש משהו באמנים שהוא שטוח, פוסטרי".
"מי שלוקח חתיכת אבן, ומגלף ממנה את מה שהוא לא צריך, הוא אכן מגלה דבר – פתאום היא נהיית משהו חדש", אמר אסף. "גם צייר, כפי שהרבי מליובאוויטש מתאר את זה, מצייר את הפנים של הדבר. הוא מצליח להוציא החוצה את הנושא עצמו על־ידי שימוש בדברים חיצונים, ובורר את העיקר מהטפל".
"ברגע שהוא גמר לעשות את זה – הוא הולך, זה נגמר. ההתמודדות שלו היא טהורה, כי ברגע שהוא עזב את המכחול או האזמל, הוא לא הולך לקלקל את זה עוד פעם", חידד אסף את דבריו. "בניגוד אליהם, אצל מוזיקאים כמונו, הרגע הזה של הכתיבה, של האמת, של גילוי האמת, הוא רגע קטן ומרוכז שמסתיים. אחר כך כשאנחנו עולים לבמה ועושים את זה עוד פעם ועוד פעם, לא זוכרים תמיד את המשמעות של המילים, את הרצף של המילים, ומה הנקודה שרצינו לבאר ולהבהיר".
"אולי כאן מגיע החלק של הקהל", אמר אביתר. "מי שמקשיב, שומע את זה כמו באותה פעם ראשונה. האוזניים של האנשים פה זה כמו אותו גילוי ראשוני שאולי נשכח מאיתנו והפך לאיזושהי רוטינה. אני חושב שהלחן דואג לכך שההסבר של המילים יישאר בכוונה המקורית שלנו, גם כשאנחנו מתרחקים ממנה. הנוסח הראשוני היה מדויק, וגם אם הפסקנו להרגיש את זה בעצמנו, מי ששומע זוכר את ההרגשה שניסחנו אז".

מר שמח
כשהוא מחייך בהסכמה הוסיף אמדרוסקי עוד תובנה מעוררת הזדהות שמזכירה לי את מאמר הזוהר הקדוש המובא במאמרי חסידות רבים, על העבודה הנדרשת מהאדם לדעת להפוך מר למתוק וחושך לאור. "יש לפעמים שירים שמחים מאוד, שכאילו באים לעשות לנו נורא נורא שמח, ואותי אישית לפעמים הם עושים מאוד עצוב. שירים שאמורים 'להשמיח' אותנו בכח, לפעמים יכולים לגרום ממש לתחושה של ריקנות ודיכאון קל. מצד שני, ישנם שירים שלמרות שהם כועסים מאוד, או עצובים או מרים, בגלל האמת שלהם, או בגלל הכותב שחשף את האמת בהם, הם דווקא עושים אותך שמח. זהו, בוא נעשה שיר כזה מר", החל אסף לפרוט על הפסנתר, "כזה שיעשה אותנו שמחים".
מילות הסיום הפשוטות המתערבבות בצלילים המרים־מתוקים, הפכו בסיומו של הערב לריקודים ספונטניים לצלילי ניגונים חסידיים שמחים, שמחים כאלה שעושים אותנו שמחים עוד יותר.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן