גדלתי בשכונה טובה בראשון לציון, אך בילדותי ההורים נקלעו למצב כלכלי קשה ונאלצנו לעבור לנתניה. לצערי התגוררנו באחת השכונות הקשות בעיר, ואני מצאתי את עצמי שעות רבות ברחוב, חוטף מכות מהילדים ומחפש מקום משל עצמי. מצאתי את זה בבית הכנסת השכונתי – הייתי מגיע לשם לשיעורי תורה לילדים, להגיד קצת תהילים ולקבל קרמבו וחום אנושי. ההיפך הגמור ממה שהיה מחוצה לו.
פעם אחת הגיע צלם לבית הכנסת וסיפר שהוא נסע לצרפת לצלם תמונה של רבו של הבבא-סאלי, אך בכל פעם נשרף סרט הצילום של התמונה. הוא שאל את הרב בבית הכנסת למה זה קורה. הרב שאל אותו מתי הוא מצלם את התמונות, והצלם הודה בבושת פנים – ביום שבת. הרב אמר שאם ייסע שוב לצרפת, שיבקש מהתמונה רשות ויצלם אותה ביום חול ויראה שהכל יהיה בסדר. ואכן כך היה – התמונה הבאה, לאחר שביקש רשות ממנה וצילם ביום חול, לא נשרפה. הרב ביקש ממנו כמה עותקים של התמונה, וחילק למתפללי בית הכנסת. זה הכניס בי הרבה אמונה – כשראיתי במו עיני שהעולם לא מתנהל לפי חוקי טבע רגילים. לא ידעתי עוד כמה ניסים אני עומד לראות בחיי… גם אני קיבלתי תמונה, ומאז היא איתי.
המטווח הראשון
מאותו הרגע התחלתי להבין שאני לא לבד, שיש לי כוחות מיוחדים לעשות דברים. הפסקתי לפחד, הבנתי מה צריך לעשות וידעתי שהילדים מהשכונה ילכו אחריי. בגיל אחת-עשרה עברתי לפנימייה. שנתיים לאחר מכן הגיעו שוטרים לפעילות חינוכית בפנימייה, שנדע שיש גם דברים טובים במשטרה… הם לקחו אותנו למטווח ואני לקחתי את האקדח של המדריך בלי רשות והתחלתי לירות. הוא צעק עלי, אך לאחר שראה את דף התוצאות התחיל לתחקר אותי: ירית פעם? מאיפה אתה יודע להחזיק נשק? מסתבר שהפגיעות היו מושלמות. אחר כך הוא נתן לי להתחרות מול מישהו אחר וניצחתי אותו בקליעה. מסתבר שהוא היה אלוף הארץ. מאותו יום לקח אותי המדריך תחת חסותו, השתתפתי בפעילויות של המשטרה והתאמנתי בקליעה.
כשהתגייסתי לצבא, רבו עלי כמה יחידות מיוחדות, כל אחת רצתה שאשרת אצלה כצלף. בסופו של דבר הגעתי ליחידה מובחרת מבצעית מאוד, זה היה כמה שנים לפני שהתחילה האינתיפאדה השניה. כבר כטירון שימשתי צלף מבצעי. השתתפתי בהרבה מבצעים קשים שאי אפשר לדבר עליהם בכלל, לא רק בארץ, תחת עומס ומתח בלתי רגילים. זה יצר קושי פיזי ונפשי כאחד, ובשלב מסוים הרגשתי שאני מתפרק. הייתי אז באוגדת עזה, הלכתי לרב האוגדה והוא אמר לי שיש לי תפקיד בעולם: למחות את עמלק. לא ידעתי בכלל מי זה עמלק, והוא התחיל לספר לי את כל הסיפור. המשכנו ללמוד ביחד עוד כמה פגישות וזה ממש סידר לי את המוח. התחלתי להאמין במה שאני עושה, שאני עושה את רצון ה' בעולם. נקיפות המצפון נעלמו לי, הרגשתי שאני בסדר וגם הביצועים השתפרו. באותה תקופה סבלתי מדיסלקציה קשה, ולא ידעתי לקרוא ולכתוב כלל, אבל הגוף מחפה על זה – זכיתי לחושים חדים מאוד ולזיכרון מפותח. אני זוכר פרצופים ויכול לזהות אותם מרחוק. עמדנו פעם במחסום, ידענו שיש מחבל מבוקש בכיר שאמור לעבור. הוא התחפש לאישה והחייל במחסום העביר אותו בלי בעיה. הסתכלתי על ה'אישה' ומיד זיהיתי אותו… נתתי לו קריצה וקראתי בשם שלו. הוא היה המום, נתתי לו מכה עם הקסדה ותפסנו אותו.
פורים בנווה דקלים
שירתתי בצבא שש שנים. השתתפתי במבצעים הכי הזויים. שהיתי פעם בארץ זרה עם צוות במשך כמה חודשים במשימה סודית. בלילות ישנו בבתי כנסת שפתחו אנשי הקהילות בחשאיות גמורה במיוחד בשבילנו, בערך עשרים בתי כנסת שונים בכל התקופה. כל הגעה לבית כנסת הייתה בשבילי כמו חנוכת בית מרגשת. לא ידענו להתפלל אבל הקפדנו תמיד להגיד קדיש אחד לפחות.
לאחר מכן השתחררתי מסיבות נפשיות. לא יכולתי עוד להתמודד עם החוויות האלה. התחתנתי, אבל הרגשתי ריקנות גדולה כי עכשיו כבר לא מילאתי את התפקיד שלי. בזמן ההתנתקות רצו לגייס אותי למבצע הגירוש. לא רציתי לקחת בו חלק, כי המתיישבים עזרו לי מאוד ולא רציתי להיות כפוי טובה. זכרתי כיצד באחד מחגי הפורים הם באו לאוגדה ושאלו אם אני רוצה לחוות פורים שלא חוויתי בחיים שלי. חשבתי לעצמי, מה הם כבר יכולים ללמד אותי? "אני מבטיח לך שתתרגש", אמר אחד מהם. אמרתי שגם ככה אין לי מה לעשות פה, והלכתי כי הבטיחו שיהיה יין. נכנסתי לבית הכנסת הגדול של נווה דקלים, שהיה בעל צורה של מגן דוד מבחוץ. קראו שם את מגילת אסתר והתחלתי לחוש התרגשות מיוחדת. זו היתה פעם ראשונה בחיי ששמעתי קריאת מגילה, ופעם ראשונה שהרגשתי ככה. בסוף הקריאה בכיתי, זאת הרגשה שלא אשכח אותה בחיים – הרגשתי טהור כמו אחרי טבילה במקווה.
אחרי השחרור ביקשו לגייס אותי לאחד משירותי הביטחון. הסכמתי, ומאז יצאתי לעשרות מבצעים בחוץ לארץ. אין כמעט מדינה שלא הייתי בה. לא הזיז לי להיות על מזוודות כי בעצם אף פעם לא היה לי בית.
בונוס בנס
הנישואין שלי לא הצליחו. היינו זוג כמה שנים, ולא הצלחנו להביא ילדים. נקלענו להאשמות, התגרשנו, ואני רציתי לשכוח הכל. באותו זמן עבדתי בבית חולים באזור השרון כקב"ט. יום אחרי הגירושין, פנתה אלי צעירה שאושפזה לאחר ניתוח מוח. היא ביקשה שאביא לה כוס מים, ואז ראיתי שהיא שופכת את המים שהבאתי לה על הידיים! נפגעתי, אמרתי לה: "למה את שופכת אותם? לא בשביל זה הבאתי לך את המים". היא שאלה: "אתה לא יודע מה זה נטילת ידיים?", עניתי לה שלא. היא התחילה להסביר לי קצת מה זה יהדות. ככה היינו נפגשים כל יום ומדברים קצת, היא הייתה מסבירה לי ועונה לשאלות. אחרי כמה זמן היא שאלה אם אני רוצה לבוא לשבת, וכיון שממילא לא היה לי לאן ללכת נעניתי בשמחה. היא גרה עם המשפחה שלה בשכונת התקווה, שכונה מסורתית עם ריחות ומנגינות של פעם. הרבה בתי כנסת ואוירה קסומה. זה מיד תפס אותי.
כמה ימים לאחר מכן חישבתי לצוות העובדים שלי את המשכורות. היו תחתיי כמה אנשי בטחון, ונזכרתי שיש ארבעה חב"דניקים בצוות, אנשים עם משפחות שעבדו קשה כל תקופת החגים. התחלתי להתפלל עליהם, שה' יתן להם שפע וברכה. באותו יום התקשרו אלי מהעירייה, ואמרו שבשל טעות חישובית נשאר בונוס של חמישים וחמישה אלף ש"ח, אבל הוא לא מיועד לכולם – רק למי שאתה חושב שמגיע לו… הרגשתי שה' שומע תפילה, ואני צינור שלו. חילקתי את הסכום לארבע ונתתי לכל אחד מהם את החלק שלו.
התחלתי ללכת לבית הכנסת. תאמין או לא, אבל למדתי לקרוא בגיל שלושים כדי שאוכל להתפלל. עד אז הייתי לומד את התפילות בעל פה. זה היה לא קל אבל התחלתי דווקא מקריאת עלוני שבת… עוד לא היה את "קרוב אליך", לצערי. עברו עוד כמה חודשים, החלטתי לעבור לאזור המרכז. במרכז העיר איכשהו פגשתי כמה דתיים ובעלי תשובה, שאלתי אותם איפה יש בית כנסת באזור? הם שלחו אותי למקום של בעלי תשובה, ונכנסתי לקהילה שלהם. באותה שבת כבר אכלתי בבית של הרב והתחלתי ללמוד גמרא. אחרי פחות מחודש ערכנו הבדלה במרכז העיר, עם שירים וריקודים. שם הכירו לי מישהי, ובלי הרבה התלבטות ידעתי שזו אשתי. היום ברוך ה' אנחנו נשואים ויש לנו ילד.
אתה שואל מה משמח אותי? מאז שגיליתי את הגמרא של שוטנשטיין החיים שלי התהפכו… לטובה כמובן!
