גולן ושי אזולאי נמצאים בפעילות שיא. לגולן, המוכר לרבים כ'פרקש' מ'טירונות', תכנית רדיו חדשה ברשת מורשת, תכנית בערוץ הידברות ומספר מופעים – ביניהם 'ילדות מאושרת' ו'רוקד בין שני עולמות'. שי עובד על תערוכה בתל אביב ותערוכה נוספת בירושלים, בה יציג ציורים של 'חרדים קטנים'. ציורים אלו מספרים סיפור הומוריסטי בהסתכלות על העולם הדתי. הלו"ז שלו עמוס – יש לו תערוכות בשנחאי, מיאמי, הרצליה, בייג'ינג ועוד. שי גם מנהל פרויקט חדש בירושלים שנקרא 'נקודה טובה' שנערך במרחבי העיר העתיקה, ובא להכניס אמנות עכשווית למרחבי העיר העתיקה. "הפרויקט יעמוד אחרי החגים, ועכשיו אנחנו בהקמה שלו. זה נגיעות אומנותיות, שאנשים יראו תוך כדי הליכה" מתאר שי, שמשמש גם כמרצה בבצלאל.
אז בואו נתחיל מההתחלה, היה לכם איזשהו רקע דתי בבית?
האחים מהנהנים. "ודאי", אומר שי. "זה תמיד היה באוויר. היינו בגן דתי. סבתא אחת הייתה דתייה עם כיסוי ראש, ואפילו שילמה לכתיבת ספר תורה. וסבא אחד היה דתי, שהלך לבית הכנסת ואמר כל הזמן תהילים. הוא היה ממלמל דברים שלא הבנו וביניהם שמענו גם 'נחמן בן פייגע'. באותו זמן אפילו לא הבנו מה הוא אומר, רק כשהגענו לרבי נחמן הבנו שמה שהוא אמר היה בעצם תיקון הכללי. הוא אמר תיקון הכללי, כשאף מרוקאי עדיין לא ידע מה זה".
"אבל אנחנו קצת התרחקנו" ממשיך שי לתאר. "היינו עושים קידוש בבית, אבל מעשנים אחרי זה בסלון. כשאתה בא משם אתה ממש מבין מה זה 'תינוקות שנשבו'. ובכל זאת היהדות הייתה ברקע, כשהייתי נער תמיד הייתי שומע מאמא שלי 'הלוואי תחזור בתשובה', היא אפילו הייתה מתפללת על זה".
גולן הלך לנח"ל מוצנח, ושי לצנחנים. הם המשיכו במסלול הטיפוסי אחרי הצבא, והמריאו למזרח. גולן מתאר את הנסיעה: "חוויתי קצת משבר, הרגשתי שם רחוק. הקליפות התקשו. שמה הרגשתי שאני עוזב את הבית ומחפש את עצמי. חיפשתי כל מיני חוויות רוחניות, ניו אייג' וכאלה. אבל לא מצאתי, הרגשתי שהכל לא אמיתי. התחילו לי שם תחושות בלבול". גולן חזר לארץ, ושוב המריא, הפעם ליפן, במטרה כלכלית – לעבוד. לאחר מכן הוא חזר לארץ, והתחיל ללמוד משחק, ומאז התחיל את שרשרת ההופעות, התכניות והסרטים.
שי החרה־החזיק אחרי גולן: "נסעתי אחריו למזרח. אמרתי שאם גולן נסע ליפן בשביל להרוויח כסף, אז גם אני אלך. אבל היה לי שם ממש רע. חזרתי לתאילנד לאי בשם קופנגן. ובדיוק כשהגעתי עשיתי איזה רישום (שרטוט של תמונה או דימוי על משטח – ש.ק.), ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
דווקא שם, בתאילנד, אתה מבין שאתה רוצה לצייר?
שי מהנהן. "כן, אותו רגע בקופנגן היה כמו המפץ בשבילי. ברגע שחזרתי לארץ, ציירתי את הציורים הראשונים, הלכתי איתם לבצלאל ומזה התחלתי, וזו אותה התלהבות עד היום".
"לשי יש ממש חיבור עצמי לציור, לבד הציור ולנייר", מפרגן לו אחיו. "ממש חיבור טוטאלי. שי מאוד ממוקד, ויכול להיות ממוקד במשך שעות במה שהוא עושה. אני גם כן מאוד מחובר לשירה ולמשחק, אבל אין לי את היכולת להיות עם עצמי במשך שעות. שי איש יותר פנימי ומופנם, ואילו אני טיפוס שיותר מוציא את הדברים החוצה, אני יותר עובד עם הציבור".
הצבע חזר
מאיפה צצה החזרה בתשובה?
שי תולה את הכל באשתו: "כשהכרתי אותה, היא באה כבר עם השפעות של רבי נחמן וחסידות. שמעתי ניגון במילים שהיא הקריאה לי. הרגשתי שהדברים הכתובים בספרי רבי נחמן עוטפים אותי ומחממים את הלב. זה היה המפגש הראשון שלי עם רבי נחמן. ומה שהחזיר אותי טוטאלית בתשובה היו סיפורי המעשיות. אני יכול לומר יותר מזה, סיפורי מעשיות החזירו לי את חדוות היצירה. אחרי שסיימתי בבצלאל הייתי צריך אינפוזיה וזאת הייתה האינפוזיה שלי".
גולן מתערב ומעיד על אחיו: "כששי ביקר בקבר של רבי נחמן והתחיל עם סיפורי מעשיות, גם עולם הציור שלו השתנה ונהיה צבעוני. עד אז הכל היה שחור".
"נכון" מודה שי. "עד אז הייתי מושפע מהאקדמיה האירופאית, מהדברים הכבדים ומהתרבות הישראלית השחורה, שכללה גם את השכול והשואה. כשחזרתי מרבי נחמן חזרתי לתחושה ולצבע. הבנתי שהציור הוא לא אלוקים. יש אלוקים ואחרי זה יש ציור, ותעשה איתו מה שאתה רוצה. זה משחרר אותך. בתרבות רואים את הציור כאלוהים־אחרים, כמשהו שצריך להשתחוות אליו. אני מביא את זה לידי ביטוי בציור שמראה חרדים שעושים ברית מילה לפסל של נמרוד, שהוא הקאנון בתחום האמנות (ראו את הציור כאן בעמוד). הציור שלי מסמל את החזרה בתשובה של הדור החדש, שמכניס את הדת לתוך האמנות".
"לשי יש ציור ממש משעשע" מספר גולן, "ציור של חרדי רודף אחרי איש לא לבוש בתוך שדה, האיש מסתכל בבהלה על החרדי, והחרדי בכלל שמח. זה מבטא את החרדה שלנו מהחרדיוּת, כביכול הם רודפים אחרינו, אבל הם בכלל לא שם".
שי מתאר איך הוא רואה את השליחות בתחום שלו: "דורות של אמנות בנויים על המלנכוליה, על הבדידות, העצבות והחוסר. האתגר הוא לשמח דרך האמנות. הרצון שלי הוא לשמח את האדם, לעורר אותו. זה הרבה יותר קשה מסתם יצירה מדכאת. זה מה שאני מנסה לעשות מול עצמי, וממילא זה יגיע לשאר העולם".
"גם אני חזרתי בתשובה דרך אשתי, אבל לא בדיוק באותו אופן" גולן נזכר באותם ימים. "התחלנו איזה תהליך של התרחקות זוגית אחרי לידת הבת הראשונה. התפללתי לה' – הייתי מדבר עם ה' כבר כשהייתי נער – ביקשתי שיעזור לי במשבר שעברנו. ואז שלחו לי את הלימוד של ימימה, אני ואשתי התחלנו ללמוד. כבר שש עשרה שנים שאנחנו לומדים, ומשם התקדמנו והתחזקנו".
גולן רואה בעבודה שלו סוג של שליחות: "כשאני על הבמה אני מרגיש שאני הכי מתחבר לקדוש ברוך הוא. אני מקבל אור להשפיע. היה לי מופע עם חיילים מילואימניקים, ולקראת סוף המופע דיברתי על זוגיות – תשקיעו, תדאגו שלא יתפרק הבית. בדרך כלל אני לא מדבר על זה בצבא, אבל הכנתי לפני כן תכנית שבין השאר עסקה בזוגיות, וזה נשאר אצלי בראש. היה שם קצין ששמע, וכל הגוף שלו פתאום התחיל להיות רכון לכיווני, ולהאזין בקשב רב. הבנתי שיש לו כנראה איזה משבר בבית. הוא פשוט לא הוריד את העיניים מאז. פתאום התעורר לו צמא להקשיב, כאילו הגוף שלו אמר לי 'דבר אליי'. פעם אחרת פגשתי מישהי שלושה חדשים אחרי הופעה שלי. היא באה ואמרה לי 'אחרי הופעה שדיברת על השבת, חשבתי שאני רוצה לשמור שבת. אבל פחדתי לומר זאת לבעלי, כי הוא בכלל לא היה בכיוון. אבל כשבאתי ואמרתי לו, הוא אמר לי 'למה לא? תנסי'. הדברים האלה הם לא בזכותי, אלא בזכות ה'. אני שמח שאני השליח, והמקרים האלה מחזקים אותי בשליחות. לספר את הסיפור שלי, לא לפחד".
אני פרילנסר
החזרה בתשובה הקשתה עליכם בפן המקצועי?
שי מאשר: "עדיין קשה בתחום הזה להיות דתי. יש למשל תערוכות בשבת. אני חושב שהתערוכות הכי חשובות שלי היו בחגים ובשבתות, ולא הייתי מגיע אליהן. אני זוכר תערוכה בלונדון, שהייתה לי ממש חשובה, אולי הכי חשובה. הפתיחה שלה הייתה בערב סוכות. באתי, הקמתי את התערוכה וחזרתי הביתה. והייתי צריך לקבל את זה, שהציורים נעשו, ועכשיו הדברים ילכו איך שילכו".
גולן מתאר שגם אצלו ההתחזקות משפיעה על העבודה: "יש דברים שאני לא עושה. היום הזמינו אותי לאודישן חשוב. התייעצתי עם אשתי, והחלטתי שאני לא הולך. זאת סדרה שכל מה שהיא מייצגת זה סטייליסטיות, ויהיו שם גם סצנות לא צנועות, אמנם לא של הדמות שלי, אבל עדיין אמרתי שזו לא הרוח שלי".
שניכם באים מתהחום ההומני. גבולות ההלכה והנפש היוצרת – הילכו שניהם יחדיו?
גולן מבין מהיכן מגיעה השאלה, אך הוא טוען שהוא כבר לא שם: "בהתחלה היה לי קשה לא לנגן בגיטרה בשבת. זה היה מדגדג לי באצבעות. עד היום אני לא לגמרי מבין את האיסור של שמא יתקן כלי שיר, אבל הצלחתי להשתחרר מהחשיבה השכלית הזאת. גם הרב שלנו – הרב גיל דמרי – לא עושה שום הנחות, אבל בטיפוס שלו הוא משוחרר, הוא בשמחה, הכל בא אצלו בשמחה ובקלות. אני לא מחפש להחמיר, אני הולך בדרך של הרב. אני מחמיר באהבת ישראל, בלקבל את עצמי, בלזכות לתיקון. בוא נראה אותך מחמיר לקבל את עצמך כשאתה נופל".
בעלי תשובה רבים מחפשים את מקומם. האם אתם מרגישים שאצלכם יש עוד דברים שצריכים עיצוב באמונה ובאורח החיים?
"אני לפעמים מתלבט איפה הגבולות שלי" משתף איתנו גולן את לבטיו. "למשל בחינוך הילדים. אני חוזר בתשובה, והילדים שלי איתי. צריך לכבד את המקום שלהם גם כן כחוזרים בתשובה, וזה קשה. יש דברים שאני עומד על שתי הרגליים האחוריות בשבילם, ויש דברים שאני משחרר. הרבה ילדים של חוזרים בתשובה עזבו בגלל הדברים האלה. האבא והאמא שלהם ראו את האור, והם לא רואים את האור".
שי מוסיף: "זאת בעיה קשה, צריך לא לשכוח אף אחד בדרך. חוזר בתשובה הוא כמו טיפוס עם שני ראשים, והמאבק הוא עצום".
גולן מסביר שבדיוק לשם כך יש את שיטת ימימה: "זוהי גם הדרך של שיטת ימימה. לאט לאט, אל תלך לפני הנוכחות שלך. תהיה ישר עם עצמך. להיכנס לדמיונות, לרצות להיות צדיק ומנותק, זה נמצא אצל כולם בראש, אבל אתה צריך גם לדעת איפה אתה. יש חוזרים בתשובה שמכניסים את החלקים הבעייתיים בנפש שלהם לתוך החזרה בתשובה, הם רוצים להוכיח לעצמם שהם יכולים. זה רצון טוב אבל בדרך הם יכולים להרוס הרבה דברים. יש חלקיות ויש יחסיות. לא רצים מהר לשם. לא צריך לדבר על כוונות גדולות, אלא על כוונות צומחות. הכל צריך לבוא בהדרגה".
מה המיוחד בשיטת ימימה?
גולן מנסה לתמצת את עיקרי השיטה: "הרבה גמישות, קבלת עצמך, עם המיותר שבך. כשקופץ לך המיותר שבך אתה לא כועס עליו 'איך נפלתי', אלא לומד לקבל שזה דבר שבא להשתחרר ולתקן. אני למשל כעסתי היום על הבת שלי, דיברה אליי לא יפה. אחרי שיצאתי מהבית אמרתי לעצמי 'יאללה, הלאה'. תיחמתי את זה והמשכתי. ולא כעסתי גם על זה שכעסתי. הבנתי שזה משהו שהיה צריך להשתחרר, ומכאן צריך להמשיך הלאה. אתה 'שמח בחלקך' – אתה שמח בחלקיות שלך, בחלקיות שהשגת עד עכשיו. לדעתי החידוש הוא שיש תיקון מול ההורים, שזה תיקון הכי עמוק ויושב בכל חלקי החיים.
יש הרגשה שהעולם הדתי פחות מתחבר ומעודד להתמסר לאמנות.
שי שולל זאת: "העולם היום קצת שונה. זה לא כמו פעם. אני עכשיו מלמד בבצלאל בנות חרדיות. הן מגיעות גם לתחומים האלה. גם הבנים יגיעו בעזרת ה'. אדם שיש לו כישרון טבעי לאמנות – לא יכול לכבוש ולדכא אותו".
לאיזה מגזר הייתם משייכים את עצמכם?
גולן מחייך: "אני לא מצליח לשייך את עצמי. ואני נהנה לא להצליח. כששואלים אותי מה אתה – ברסלב? חב"דניק? מזרחניק? ש"סניק? קוקניק? אני אומר 'אני פרילנסר. אני לא מוגדר. אני מחובר להכל'".
"אני יותר מחובר לרבי נחמן" מעדיף שי להיות קצת יותר ספציפי. "זה מי שאני הולך אחריו. אבל אני לא משתייך לזרם, כי זאת תורה שבנויה ליחידים ולא לקבוצות. הפינה שלי זה הסטודיו שלו, שבו אני מתבודד למשך שעות, אני והקדוש ברוך הוא".
