כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. פירוש הפתגם הזה הוא שבעת מלחמה הרוח נאלמת. המרחב הרוחני בנפש נראה לא רלוונטי. אלא שבפועל אין זה כך. במציאות הממשית, שירה נכתבת בשעת מלחמה, וחשוב מזה – דווקא אז בני האדם זקוקים לה מאוד. הם זקוקים לרוח שתרומם, שתעניק מילים למה שעובר עליהם בימים הקשים, כשהמחשבה מעורפלת, כשהגוף מרגיש שדבר מה גדול ונורא מתרחש.
ישבנו לשיחה עם יוסי דניאל (50, תושב שבות רחל שבבנימין), איש מילואים בגדוד המאנ"ח המטכ"לי, המשרת במחנה 'שורה' מאז תחילת המלחמה.
תוכל לספר לי מעט על הרקע שלך, לפני המלחמה?
בעבר לימדתי שנים רבות במדרשות שונות, ובשנים האחרונות אני עוסק בתחום השיקום של מתמודדי נפש. מעבר לכך, מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי כאיש של מילים. קופירייטר חובבן, שעל פי רוב מביע מילולית את החידוש והשנינות בכל סיטואציה. אשתקד, עשיתי צעד משמעותי והתחברתי לתחום הפרוזה, דרך סדנת כתיבה מרתקת של הרב ליאור אנגלמן. כאן נפתח לפיני השער לכתיבת סיפורים קצרים כפי שאכן קרה, אך שער השירה לא כל כך נפתח עד ל…שמחת תורה, השביעי באוקטובר.
עם פרוץ המלחמה הנוראה, הוקפצתי לבסיס שורה. שורה הוא הבסיס שאליו מגיעים כל חללי צה"ל, הן אלו שנפלו בימי הקרבות הראשונים שלאחר הטבח, והן במהלך הלחימה הקשה בעזה ובגבול הצפון. כגדוד המאנ"ח (מרכז איסוף נתוני חלל) היחידה שלנו אמונה על הטיפול בחלל, זיהויו המוחלט והוודאי, איסוף החפצים שעליו (שעוד יגיעו למשפחתו בהמשך) ועד להכנתו לקבורה. בבסיס כל פעילותנו כאנשי הרבנות הצבאית, עומדים ערכי כבוד המת, וקל וחומר כאשר לפנינו כאלו שמסרו נפשם על קידוש השם, על כל המשתמע מכך להלכה ולמעשה. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם אנשי הזיהוי הרפואי הצה"לי, ואף שהם ברובם חובשי כיפת שמיים הדברים נשמעים וכבוד המת נשמר בהקפדה יתירה ב"ה.
האירועים של שבת שמחת תורה היוו מכת הלם לכל חלקי העם. גם עבורנו, בשורה. בשום תסריט או תרחיש, הכי דמיוני שיהיה, לא חזינו את מה שפגשנו במציאות. המציאות עלתה על כל דמיון, במובן הקשה והכואב ביותר שאפשר להעלות על הדעת (ואי אפשר…). כמויות בלתי נתפסות של חללים מגיעים במשאיות וברכבים, ועוד משאית, ועוד אחת, והזרימה בלתי פוסקת. נדרשה עבודה רבה סביב השעון ממש, קשה פיזית ונפשית. פגשנו את התופת בצורה הברורה והברוטלית ביותר. רוע מזוקק, ברבריות לשמה. ביום הראשון של המלחמה, מחנה שורה היה שוקק כמו כוורת דבורים. לא היה זמן לנוח, לעכל, ובטח שלא היה זמן להפנים.
אני זוכר היטב את הרגע הזה. 24 שעות אחרי שהגעתי לשם, לא יכולתי להכיל יותר. לקחתי פסק זמן לעצמי ויצאתי החוצה מהמתחם. התרחקתי עד שמצאתי פינה שקטה בקצה המחנה. הייתי חייב לפרוק, להוציא, לאוורר את הקושי. יצאו ממני כמה שורות של כתיבה, שעד מהרה התגבשו ונהיו לשיר. השיר הראשון שכתבתי נועד לוונטילציה, לפריקה. לא היו לי אז כוונות אחרות. זה היה השיר הראשון, שכל כולו זעקה עד לב השמיים. אט אט גיליתי במפתיע כי הכתיבה יכולה להיות יותר מאמנות יפה. היא יכולה להיות כלי לריפוי עצמי. זכיתי במתנה משמיים: גיליתי את היכולת לכתוב שיר.
שׁוּרָה (כד' תשרי, 8.10)
רְאֵה, הִנֵּה מוּטָלוֹת הַגּוּפוֹת בְּשׁוּרָה
אוֹי! כִּי מֶה לָנוּ הָיָה
וְאֵיךְ הֵם מַגִּיעִים בְּלִי סוֹף וְקִצְּבָה,
וּלְוַאי וְהָיָה זֶה רַק מָשָׁל וּשְׁנִינָה
וְהַרֵי כָּתוּב 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם',
וַאֲנַחְנוּ רַק בְּנֵי אָדָם
וְאֵיךְ נָפְלוּ בְּיַד זֵדִים אֲרוּרִים,
כִּי עַל מָה עָשָׂה זֹאת לָנוּ אֱלוֹקִים
וְהַקּוֹלוֹת וְהַמַּרְאוֹת וְהָרֵיחוֹת,
בּוֹכִים הָיִינוּ אַךְ בְּלִי דְּמָעוֹת
לַעֲשׂוֹת מְלָאַכְתֵּנוּ נֶאֱמָנָה,
יַעֲזֹר הַשֵּׁם, כִּי אֵין לָנוּ בְּרֵרָה
אֶל מוּל קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים,
כְּזוֹהֵר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים
ובאמת, איך עמדת בזה?
אכן, שאלה שרבים שואלים. איך אתם עומדים בזה, מול המראות הקשים והחוויות הלא פשוטות הללו? איך אפשר לעבוד בתוך 'גיהינום' שכזה ולשרוד נפשית? בדיוק, לפני כמה ימים פגשתי חבר ותיק אחרי תקופה ארוכה שלא נפגשנו, והוא פנה אלי עם התהיה הזאת. עניתי לו בשאלה כמו יהודי טוב: תגיד ידידי, בא נצייר לרגע שהיו מזמינים אותך לעבוד בגן עדן שעה אחת, ובתשלום סמלי בלבד, לא היית הולך? הוא הסתכל עלי, לקח לו כמה שניות להבין את הרמז, עד שהבין וענה לי: נו, ברור שכן…
נקודת המוצא הנפשית שלנו כמטפלים בחללים היא שזכינו. אמנם הנסיבות מצערות וכואבות עד מאוד, אבל מכיוון שבורא עולם שם אותנו במקום הזה בעת הזאת, הרי שזו עבודת קודש, זכות עצומה לעסוק בהרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם! מכיוון שכך, גם ההסתכלות על המקום אינה כגיהינום, אלא כ'שער השמיים' ופתח גן עדן, כאן בארץ, במקום ששמו שורה. ממש כך.
אנחנו רואים כל חלל שמגיע אלינו כקדוש ועליון, במדרגה הכי גבוהה שיש. בחורי חמד, צעירים ומבוגרים, חיילים פשוטים וקצינים מהוללים, מכל החוגים והמגזרים (אגב, גם חיילות חללות מגיעות לשורה, ומטופלות על ידי צוות נשים מדהים שהוכשר לכך), הלכו לקרב לתוך גוב האריות, בידיעה גמורה שיש בהחלט סבירות שלא יחזרו ממנו. יש לך מסירות נפש גדולה מזו? אלו נשמות שמתו על קידוש השם, למען עם ישראל, וחלקם אפילו השאיר מכתב מפורש ברוח זו. זה פשוט לא נתפס! אז אנחנו זוכים לעמוד ולטפל בהם, להכשיר אותם בדרכם האחרונה לעולם שכולו טוב. אלו הם הרוגי מלכות, ואנחנו זוכים להיות במחיצתם בשעותיהם האחרונות כאן בעולמנו זה.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה (י בכסלו, 23.11)
דּוּמִיָּה מְמָרֶרֶת
בַּצַּר כּוֹאֶבֶת
עַל חַיִּים כִּי נִגְדְּעוּ
דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ
כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת
וְאֵיךְ נוֹשְׁמִים אֶת רֵיחוֹת הַמָּוֶת
וְלֵב בּוֹכֶה וְעַיִן רוֹאָה
וְהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ
וְתַם.
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!
קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתְקַע
הִנֵּה הֵם נִכְנָסִים
לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים
וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו
וְרֵיחַ גַּן עֵדֶן עָלָה בְּאַפָּיו
עֲטוּפִים וּמוּאָרִים
כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים
מַגִּיעִים אֶל הָאוּלָם
מִטָּה, שֻׁלְחָן וְגַם סֻלָּם
עוֹלִים, עוֹלִים וְרַק עוֹלִים בּוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ
לְקַבֵּל פְּנֵי עֶלְיוֹן
עִם נִשְׁמַת עַם יוֹשֵׁב בְּצִיּוֹן
הֵן!
זֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם.
לתחושה הזאת של הקדושה שותפים לא רק אנחנו, סגל הרבנות הצבאית. גם אנשי הרפואה ושאר הצוותים שעובדים איתם, שחלקם אנשים שרחוקים ממושגים של תורה ויהדות, מטפלים בגופות החללים מתוך חרדת קודש, בתחושה ברורה של יראה ושל רוממות. לא יתכן, למשל, שיהיו בחדרים האלה שיחות סרק ופטפוטים אקראיים, ובטח שלא רכילות או ויכוחים פוליטיים. חדרי הטיפול האלה הם מרחב אחר.
בשיר הבא ביטאתי את תחושת ההתקשרות העמוקה שאנחנו מרגישים כלפי הקדושים שמגיעים. לכל אחד יש שם, כל אחד הוא סיפור שלם, עולם ומלואו ממש. ואנחנו יודעים שמאחורי כל אחד יש משפחה, אישה, עבודה וחברים. יראת הכבוד היא כל כך גדולה שלפעמים מתגנבת ללב הרגשה עדינה כזו של צורך להתנצל בפניהם, זאת על אף שכאמור כל הצוותים עושים את מלאכתם נאמנה מעל ומעבר.
מְחִילָה (יב טבת, 31.12)
אָחִי הַיָּקָר,
לֹא הִכַּרְתִּיךָ עַד אֶתְמוֹל
לֹא זָכִיתִי אִתְּךָ לִגְדֹּל
לֹא יְדַעְתִּיךָ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם
לֹא פְּגַשְׁתִּיךְ בִּמְכֻוָּן אוֹ לְפֶתַע פִּתְאוֹם
וְהַיּוֹם,
מִפְגַּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁהוּא אַחֲרוֹן
מְצִיאוּת עוֹלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן
בְּשֶׁקֶט וּבְדוּמִיָּה בְּלִי מִלִּים
אֶת פָּנֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשִׁים
הַיְשֵׁר מִשְּׂדֵה הַקְּרָב
יוֹם גָּשׁוּם אוֹ יוֹם שָׁרָב
אֶת עַצְמְךָ מָסַרְתָּ
לְמַעַן נִצְחוֹנֵנוּ נָפַלְתָּ
בְּגִנְזֵי מְרוֹמִים נִשְׁמָתְךָ
בִּמְחִצַּת קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן כּוֹחֲךָ
מִלְּמַעְלָה לְחַם מִלְחֲמוֹתֵינוּ
עַד בּוֹרֵא עוֹלָם בְּרַחֲמָיו יִגְאָלֵנּוּ
כָּעֵת –
מְחִילָה!
הִשְׁתַּדַּלְנוּ מְאֹד מְאֹד
לִנְהֹג בְּךָ בִּמְלוֹא הַכָּבוֹד
וְאִם טָעִינוּ, פָּגַעְנוּ, שָׁגַגְנוּ
אָנָּא מִמְּךָ, מְחוֹל נָא לָנוּ
מָחָר –
נִשְׁמַע עָלֶיךָ בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁהָיִיתָ גַּם וְגַם וְגַם
אַךְ בְּלִבֵּנוּ תִּהְיֶה לָעַד פָּשׁוּט אִישׁ יָקָר
וְתַם.
הזכרת את נושא החפצים. אשמח אם תוכל להרחיב מעט.
חלק מפעילות היחידה שלנו מוקדש לטיפול בחפצים שנמצאו על גופות החללים, שימור וניקוי שלהם, זיהוי ותיעוד, ומסירתם בסופו של התהליך למשפחה. צריך לדעת, שלפריטים הללו יש ערך בלתי יסולא בפז מבחינת המשפחה. סוג של זיכרון לבן המשפחה שנפל שאפשר אפילו למשש בידיים. לכן אנו משקיעים שעות רבות בטיפול בחפצים הללו.
זה לוקח אותי לסיפור קטן אך מצמרר. לפני מספר שבועות היה לילה קשה במיוחד, בו טיפלנו ביחידה בסך הכל במספר דו ספרתי של חללים. בלי הפסקה, אחד אחרי השני, הם הגיעו אלינו. גם המראות היו קשים במיוחד לאור אופי הפציעות, וזה לא המקום לפרט. זה היה קשה, קשה מאוד, ובע"ה עמדנו במשימה. במבט לאחור, חשבתי לעצמי, הרגע הכי קשה עבורי באותו לילה היה דווקא כשגילינו בכיסו של אחד החללים, נשוי ואב לילדים, דף לבן. בצידו האחד ציור צבעוני, ובצד השני מכתב קצר ותמים מבנו הקטן: לאבא שלי, אני אוהב אותך… תודה שאתה שומר עלינו (כאן מופיע שם הילד). עמדתי וקראתי את הדף, ונמסתי. בכיתי בלי דמעות. זה רגע שבו אתה מקבל את ההקשר הכואב הגדול יותר של מה שקורה כאן, בחדר.
פעמים רבות נמצאו על גופם של החיילים תשמישי קדושה וחפצי מצווה, ועל כך חיברתי שיר. כל פריט ופריט שמוזכר כאן נלקח ממעשה שהיה במציאות. קיבצתי את כולם ביחד לכדי עמידה בבית דין של מעלה.
תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה (כד כסלו, 5.12)
חֲפָצִים שֶׁל חַיִּים
כְּקָרְבַּן עוֹלָה, כְּשֶׂה תָּמִים
בָּאִים וְנִצָּבִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה
וּבְפִיהֶם שְׁאֵלָה: הַזּוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?
בָּאָה פָּרֹכֶת, בְּדָמִים מֻכְתֶּמֶת
וּבָאָה הַטַּלִּית, בְּתוֹךְ עַצְמָהּ מִתְעַטֶּפֶת
וּבָא גַּם הַבַּד, זֶה מֵהַסֻּכָּה, אַדְמוּמִי כֻּלּוֹ
וּבָא גַּם הַנַּרְתִּיק הַמְעֻטָּר, עִם הָאַרְבָּעָה אֲשֶׁר לוֹ
וּבָאָה הַצִּיצִית, זוֹ הַמְּחוֹרֶרֶת, בְּקֹשִׁי מִתְגַּבֶּרֶת
וּבָאָה חֲבֵרְתַּהּ, בְּדַם טוֹבֶלֶת, מִגְּרוֹנָהּ זוֹעֶקֶת
בָּא גַּם דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת, אֶת סֵפֶר הַתְּהִלִּים לִרְאוֹת
וּבָא זֹהַר פִּנְחָס עִם רַבִּי שִׁמְעוֹן, מָה יֵעָשֶׂה לְדוֹר אַחֲרוֹן
וּבָא סֵפֶר הַתַּנְיָא עִם הָרַבִּי הַזָּקֵן, וְאָמַר: אָכֵן!
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה:
שִׁתְּקוּ נָא, כִּי כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה
יָרַד הַדּוֹד לְגַנּוֹ לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים
בְּאוֹר עֶלְיוֹן מְאִירִים וּמַזְהִירִים
צְרוּרָה נִשְׁמָתָם בִּצְרוֹר הַחַיִּים
זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים!
תוכל אולי לספר לי על קושי ספציפי שאתה מעוניין להרחיב עליו יותר?
ראה. העבודה בשורה קשה וכואבת, בוודאי. הכאב גם לא קהה. אין חוק התיישנות בדבר הזה, גם אחרי עשרות רבות ומאות חללים שעברו אצלנו במאנ"ח. זה לא נעשה קל יותר, וטוב שכך. אנחנו בני אדם עם רגשות ורוצים להישאר כאלה. ה' ברחמיו מזרים לנו כוחות אדירים כדי להתמודד עם הכאב האדיר. ממש כך, לולא ה' שהיה לנו…
ועדיין, שורה על כל מוראותיה ומראותיה היא עדיין רק צד אחד, חלק אחד במציאות ובחיינו. מעת לעת אנחנו צריכים לחזור הביתה, להיפגש שוב עם העולם שבחוץ, ולעשות דברים שגרתיים, בנאליים וקטנים, כביכול. בחוץ העולם ממשיך, ועבורנו שורה נהייתה העולם, ולהתחבר שוב מחדש לעולם המקביל – אם לומר את האמת – זה אחד הדברים הכי קשים. אבל דווקא מתוך כך אני למד על הקצוות של החיים, על הקשר שבין קטסטרופה ושגרה, ועל היכולת של הלב להכיל גוונים רבים, להיות וורסטילי וגמיש.
הַלֵּב (יט טבת, 31.12)
סְלִיחָה רַבּוֹתַי, אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהָבִין
מַמָּשׁ מַמָּשׁ מִתְקַשֶּׁה לְהַאֲמִין
כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ לוֹ, לְזֶה הַלֵּב
אֵיךְ הוּא יָכוֹל לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּאֵב
יֵשׁ בּוֹ רַק שְׁנֵי חֲדָרִים וּשְׁתֵּי עֲלִיּוֹת?
זֶה לֹא הֶגְיוֹנִי, לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!
הֲרֵי יֵשׁ בְּתוֹכוֹ גַּם אֵין-סְפֹר חֲלָלִים
חַדְרֵי זִכָּרוֹן לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
אֲבָל בֶּאֱמֶת, הוּא אוֹצֵר בְּתוֹכוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה גְּוָנִים
כְּמוֹ תּוֹרָה עִם שִׁבְעִים פָּנִים
אִם אֶת לִבֵּנוּ אֵלָיו נָשִׂים
נְגַלֶּה אֲחֻזָּה עֲנָקִית עַם הֲמוֹן שְׁבִילִים
שְׁבִיל כּוֹאֵב וּשְׁבִיל אוֹהֵב
שְׁבִיל בּוֹרֵחַ וּשְׁבִיל שָׂמֵחַ
שְׁבִיל חָרֵד וּשְׁבִיל אוֹהֵד
שְׁבִיל בּוֹכֶה וּשְׁבִיל בּוֹנֶה
שְׁבִיל צוֹנֵחַ וּשְׁבִיל צוֹמֵחַ
שְׁבִיל שׁוֹכֵחַ וּשְׁבִיל זוֹרֵחַ
שְׁבִיל צוֹעֵק וּשְׁבִיל שׁוֹתֵק
שְׁבִיל נוֹפֵל וּשְׁבִיל גָּדֵל
שְׁבִיל מִתְכַּנֵּס וּשְׁבִיל נִפְתַּח
שְׁבִיל מִתְכַּחֵשׁ וּשְׁבִיל נֶעֱרַךְ
שְׁבִיל נִקְרַע וּשְׁבִיל נִתְפָּר
שְׁבִיל נִשְׁבָּר אַךְ גַּם נִשְׁאָר
וְהֵיכָן הַשְּׁבִיל שֶׁלִּי וְהֵיכָן הַשְּׁבִיל שֶׁלּוֹ
וּמָה נִתַּן לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילוֹ
וְאֵיךְ לְדַלֵּג בִּקְלִילוּת מִשְּׁבִיל לִשְׁבִיל
כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן, בְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּגִּיל
וְהָאֱמֶת, לִפְעָמִים הוּא גַּם כִּמְעַט מֵת
נִרְאֶה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִתְמוֹטֵט
הַכֹּל נִרְאֶה חָשׁוּךְ וְאֵין תִּקְוָה
הֵיכָן הִיא הַקֶּרֶן שֶׁבִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה
אֲבָל לֹא, הוּא אֵינוֹ מְוַתֵּר
אֶת הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה הוּא עֲדַיִן לֹא אוֹמֵר
כִּי זֶה בְּדִיּוּק סוֹדוֹ שֶׁל הַלֵּב: הַגְּמִישׁוּת
לָמוּת, וְכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ לְהִתְמַלֵּא בְּחַיּוּת.
אמרת שהשירה היא בשבילך כמו תרפיה עצמית. מתי התחלת לשתף אחרים בשירים שכתבת?
הכתיבה המשיכה לבוא כמו מעצמה, ואני הרגשתי בתוך עצמי שאסור לי לדחוק בה. לעיתים שיר נרקם במשך זמן רב, מחבר בתוכי מילה למילה ורעיון לתמונה עד שבסוף הוא מצא לו זמן כושר לרדת אל הכתב. לפעמים שירים הופיעו מעצמם בזרימה כמעט בלי הכנה, כאילו מתוך כלום. כל שיר צריך את הזמן שלו, את הפניות הנכונה ואת המועד הנפשי, כדי להבשיל. וכמובן – לפני הכל, ואחרי הכל – סייעתא דשמיא, ממש מתנה גדולה משמיים.
עם הזמן התחלתי לפרסם את השירים בקבוצת הווצאפ של הגדוד. להפתעתי הרבה הם התקבלו בהתלהבות ובהקשבה גדולה. חברים אמרו לי שאני נותן פה ומילים לרגשות המדויקים שלהם, למה שהם חווים בתוכם בדיוק, ולא תמיד מבטאים. גיליתי שהכתיבה היא לא רק רפואה אישית עבור האדם הכותב, היא יכולה להיות גם רפואה כללית וקולקטיבית.
אתה מתייחס לשירה כמתנה. מה בעיניך מייחד אותה מהפרוזה?
אני מתייחס לצינור השירה כמתנה, שיכולה לבטא במילים קצרות רגשות מדויקים. היכולת להביע במילים קצרות את מה שעולה מתהומות הנפש, מעצבת את המציאות, מדייקת אותה, ושמה גבול להצפה הפנימית. לכן יש בה כוח משמעותי של ריפוי ואפילו מעט נחמה. במצב כמו זה של שלושת החודשים האחרונים, בלתי אפשרי לחשוב על תיכנון והנדוס של עלילה לצורך כתיבת סיפור. השירה הייתה מתאימה בהרבה לביטוי של רגשות-לב כמוסים. יש משהו בתמציתיות של השירה שמאלץ לחשוב על כל מילה ומילה ולברור את המילה המדויקת, וכך שבסופו של דבר השיר יוכל לבטא ולייצג גם את הרגש המעורפל בצורה הקולעת ביותר.
למה החלטת לפרסם את הדברים לציבור הרחב?
במהלך המלחמה יצא לי (באופן פרטי, לא כנציג רשמי) להגיע כמה וכמה פעמים לניחום אבלים בימי השבעה של חיילים שנהרגו. עם הכניסה לבית, מלווה אותך חשש. אתה לא יודע איך יגיבו ההורים, איך תגיב האלמנה. אבל בפועל תמיד נתקלנו ברגשות של הודיה והרבה חיזוק על פעולותינו בשורה. דבר זה הוביל אותי לרצון לספר את הסיפור שלנו בחוץ, ולשתף את השירים הללו במעגלים רחבים יותר.
אין עוד דבר כזה בשום מקום בעולם. עם וצבא שעושים מאמצים אינסופיים למען כל חלל וחלל, וכמובן גם ביחס לנעדרים ולחטופים. חשוב לי לספק חלון של הצצה פנימה, שישמעו על התרוממות הרוח, הנקיות, האחדות, והעוצמות האנושיות שאנחנו חווים כאן, יום יום ושעה אחר שעה, דווקא מתהומות הכאב. זכיתי להימנות על גדוד של אנשים מופלאים אחד אחד, שרואים בעשייה הזאת שליחות לאומית מדרגה ראשונה.
במהלך התקופה הזאת אנו מלווים באנשי חוסן של צה"ל, ברמה קבוצתית ואישית. זה בוודאי מסייע לנו להתמודד. אבל עוד לפני כן: זכינו לחבורה מדהימה שהיא עצמה מקור לחוסן, תחת פיקודו של איש יקר מאוד – המג"ד סא"ל גיל הללי. דרך הגדוד גיליתי שפרסום של שירה יכול לעשות ונטילציה גם לכלל, ולהועיל לאנשים אחרים. אני מקווה ששיתוף השירים האלה יועיל גם לעם שלנו בימים אלו שבהם הוא זקוק לעוז ותעצומות נפש.
מה היית רוצה להגיד לעם ישראל בתקופה הזאת, מתוך עבודת הקודש שלכם בשורה?
לעיתים אנחנו שומעים דיבורים שחורים שמעכירים את האווירה הכללית בעם, בין אם זה ברשת ובין אם בחדשות. ההתרוממות שחווינו בשורה ושאפשרה לנו לשאת כאלה מראות ופעולות נוראות, נבעה מהבנה של הצד השני של התמונה: האחדות המדהימה שהתעוררה בעם שלנו בעקבות המלחמה, וגבורת הרוח שפרצה מכל כך הרבה כיוונים. קודם כל – גבורת הלוחמים עזי הנפש, אבל מעבר לכך – המון גבורות אזרחיות מכל הסוגים והמגזרים שהתגלו דווקא בשעתו הקשה של עם ישראל.
אנחנו חיים בתקופה שבה מילות הקוד 'הותר לפרסום' הן אולי הסמל לכאב ולצער בלתי נגמר. ניסיתי לעדן ולהמתיק אותן מעט, וגם לבטא תחושות אלה בכתיבה של מהדורת חדשות אחרת, אלטרנטיבית, ומתוך כך נולד עוד שיר.
הֻתַּר לְפִרְסוּם הַנֵּס (ב טבת, 14.12)
דּוֹבֵר צַהַ"ל מוֹדִיעַ כִּי חַיָּלֵי צַהַ"ל מַמְשִׁיכִים בִּגְבוּרָה בִּמְשִׂימַת מִגּוּר הָרֶשַׁע הַחֲמָאַסִי בִּרְצוּעַת עַזָּה, זֹאת תּוֹךְ אֹמֶץ לֵב, חֵרוּף נֶפֶשׁ וְסִכּוּן עַצְמִי בָּרוּר.
עַל אַף הַהַפְתָּעָה הַגְּדוֹלָה בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה, וְהַקֶּרַע הַפְּנִימִי הַקָּשֶׁה, עַם יִשְׂרָאֵל מִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי, מִתְאַחֵד וְקָם עַל אוֹיְבָיו לְהַשְׁמִידָם.
דַּוְקָא בִּתְקוּפָה מֻרְכֶּבֶת זוֹ, מִתְגַּלָּה הָאֻמָּה בְּשִׂיא תִּפְאַרְתָּהּ. אֱמוּנָה גְּדוֹלָה, תַּעֲצוּמוֹת רוּחַ, אַחְדוּת וְעַרְבוּת הֲדָדִית פּוֹרְצוֹת הַחוּצָה בִּגְבוּרָה אַדִּירָה.
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.
וַתְּהִי הָאֻמָּה כִּמְפֻלֶּגֶת וּקְרוּעָה,
מֵרֹב שִׂנְאָה וְרֶפֶשׁ כְּאוּבָה
יוֹשְׁבֵי אֻלְפָּנִים אֶת הָאֵשׁ מְלַבִּים
אֵלּוּ מוּל אֵלּוּ בִּגְנוּת מְדַבְּרִים
בָּגָ"ץ, הִתְגַּבְּרוּת וְרֶפוֹר-מָה?
לְמַעַן הַשֵּׁם – עַל מָה מְרִיבָה?
וַתַּחֲלֹף תשפ"ג וַתַּגִּיעַ תשפ"ד
וִיהוּדִי לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ עָמַד
הַיָּמִים אָמְנָם יָמִים נוֹרָאִים
אַךְ הַמַּחֲלֹקֶת מַרְקִיעָה שְׁחָקִים
יוֹם כִּפּוּר חָלַף וּבָא סֻכּוֹת
עֲדַיִן לֹא הִגַּעְנוּ לִמְנוּחוֹת
מְחִיצָה כָּזֹאת וּמְחִיצָה אַחֶרֶת
גַּם הִיא כְּבָר תָּפְסָה כּוֹתֶרֶת
וְהִנֵּה הוּא כְּבָר כָּאן, חַג שִׂמְחַת הַתּוֹרָה
שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ מַמָּשׁ, אָיֹם וְנוֹרָא
עִם שַׁחַר פָּרְעוּ הַפּוֹרְעִים
שֶׁעָטוּ לְהַשְׁמִיד יִשְׂרָאֵל עַם קְדוֹשִׁים
הַלֵּל הָפַךְ לְתוּגָה וְהַקָּפוֹת לְהַתְקָפוֹת
וּמִי יָבִין דַּרְכֵּי ה' הַנִּסְתָּרוֹת
קוּמִי עוּרִי כִּי בָּא אוֹרֵךְ
כָּאן וְתֵכֶף וּמִיָּד, אֵין זְמָן לְהֵעָרֵךְ
וַיָּקוּמוּ אֲרָיוֹת וַיֵּצְאוּ לַקְּרָבוֹת
וְלֹא יָדְעוּ מָה יִהְיוּ הַבָּאוֹת
בִּגְבוּרַת פֶּלֶא, הִסְתַּעֲרוּת
וַיִּפְּלוּ מֵהֶם רַבִּים, הֲרוּגֵי מַלְכוּת
וַתֵּהֹם הָאָרֶץ, וַתָּקָם הַמְּדִינָה
לִנְקֹם נִקְמָתָהּ מֵעֹמֶק הָרִשְׁעָה
וַיִּהְיוּ מְפֻלָּגִים מְאֻחָדִים
אִישׁ טוֹבַת רֵעֵהוּ דּוֹרְשִׁים
בָּחַזִית, בָּעֹרֶף וּבְכָל אֶפְשָׁרוּת
כִּי זוֹ הָאֱמֶת, אֵין לָנוּ בְּרֵרוֹת
וַתָּקָם הָאֻמָּה בְּעֵת רָצוֹן
כִּי אֵין זֶה הַזְּמַן לְלָצוֹן
וְכָל דִּבְרֵי הַהֶבֶל נִדְחִים
כִּי לֹא שָׁוִים כָּל הָעִתִּים
וְתַעֲטֶה עַל גּוּפָהּ בִּגְדֵי תִּפְאָרוֹת
גְּבוּרָה עֲצוּמָה, אֱמוּנָה וְרוּחַ תַּעֲצוּמוֹת
וְשָׁם לְמַעְלָה, יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק:
כָּאן נִרְאֵית תְּמוּנָה גְּדוֹלָה מִמֶּרְחָק
וְאוּלַי גַּם אַתֶּם, שָׁם לְמַטָּה, מַתְחִילִים לְהָרִיחַ
כִּי זוֹ מְלַאכְתִּי כָּעֵת, לִבְרֹא אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.
לעילוי נשמת הוריי היקרים: אהרן בן טובה ומזל בת קדון, שיום פטירתם יחול בשבוע הקרוב
