מוסי וישצקי.
מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו
זה היה היום הקשה בחיי. היום בו התאשפזתי בבית הרפואה. היום בו שיתפו אותי בחדשות המסעירות. היום בו גילו כי אני חולה בלוקמיה.
קוראים לי מוסי וישצקי, אני בת שמונה-עשרה ואני שליחה של הרבי מלובביץ' בבאזל שבשווייץ. כבר שלוש שנים אני לומדת בארץ והשנה התחלתי את השנה הרביעית שלי, בסמינר 'בית חנה' בצפת.
כל זה קרה לפני שנה, בקיץ שבין כיתה י"א לי"ב. באותו יום קשה בכיתי את נשמתי. בכיתי כל היום. היה לי קשה לעכל. רציתי לשמוח, ולא ידעתי איך. רציתי לברוח, לא היה לי לאן.
רציתי לחיות (לא במובן הפיזי, כי הייתי חיובית והיה ברור לי שאעבור הכל ושאחזור לחיים רגילים בעזרת השם), ביקשתי חיות נפשית! איך אפשר?!
"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו".
ואני הייתי אז עני. ענייה. הגיעה המחלה והיא הייתה חזקה ממני. הטיפולים איימו להשרות עלי אווירה קשה. הייתי עני ואביון, שגזלו ממנו את הרוח הטובה. את השמחה.
אבל הקדוש ברוך הוא שמציל אותנו ממה שחזק ומרגיש גדול מאיתנו, ממי שגוזל מאיתנו את הכוחות שלנו, האלוקים שלי, זה שאוהב, ששומר, זה שרוצה בי כל בוקר מחדש, הוא הציל אותי ממשבר ודיכאון ונטע בי את השמחה.
שמחה שפורצת גבולות ומוצאת את מקומה בכל מקום ובכל עת. הוא הוציא אותי מהעצב ומהבכי ועזר לי לשמור על רוח אופטימית. הוא הדביק לי על הפנים את החיוך המנצח והנצחי שלי, חיוך כזה שהעלה חיוך גם על כל הסובבים.
לא פשוט להגיע למצב כזה של שמחה. את זה ניתן לעשות רק כשמפנימים ויודעים שיש שם מישהו למעלה שיודע טוב מאיתנו, ועושה את הטוב עבורנו.
כל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחווה
אם רק אוכל להרכין ראש ולהאמין, לקבל באהבה ולומר תודה גם על מה שקשה.
לומר תודה גם על מה שלא מובן לי. גם אם אני חולה בלוקמיה ובדיוק נושר לי השער, אני מוכנה לכרוע ברך ולהשתחוות לפניו.
אני מוכנה לקבל שזה רצונו שלו, כי אני יודעת שהוא יודע טוב ממני. והוא, הכל יכול, גם ישלח לי את הכוחות הדרושים לכך שאצליח להתגבר ולהתמודד. כי הוא מציל אותי ממה שחזק ממני.
וכל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחווה.
מה שיאפשר לנו להיות במצב של
מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו.
*************************************************
נעמה מנוסי
המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים
כשאני אומרת את תפילת נשמת כל חי, מעבר לכל תיאורי ההודיה כמרחבי הבריאה המופלאים, הדבר שהכי מרגש אותי הוא גילוי הרחמים. המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים.
בעברית של ימינו רחמים נתפסים כסוג של התנשאות על החלש, אך האמת היא שהרחמים הם הדבר הפלאי ביותר שניתן לשער, ועל המתנה הזו אנו מודים.
הרחמים הם גילוי של אהבה שבאה ממקומות גבוהים ונישאים, הרבה מעל ומעבר למדידות, לתנאים ולחוקים של העולם הזה. אהבה ללא תנאי. רחמים נותנים רֶחֶם ומקום מוגן ואוהב לחלש, ומאפשרים לו לגדול, לצמוח, לתקן ולהתרפא.
בזכות הרחמים אנו יכולים לקום מנפילות ולעבור דרך גשרים צרים מאוד.
כולנו זקוקים לרחמים. כל אחד עובר בעולם מסע של אתגרים, לכל אחד יש חולשות ומשברים, והנס הוא שה' מנהג אותנו ברחמים.
אלמלא הרחמים לא היינו יכולים להתקיים ולא היינו יכולים להשתנות. אנחנו מצד עצמנו קטנים ושבויים בידי כל מיני דמיונות, ומצד האמת לא מגיע לנו כלום. כל החיים הם חסד, אבל ההשגחה הפרטית היא כולה רחמים.
לא תמיד אנו חשים את הרחמים. לעיתים החיים נראים כמעמסה די מכבידה. הפיוט 'נשמת כל חי' מזמין אותנו לפתוח את העיניים ולראות כמה רחמים לא מובנים מאליהם עוטפים אותנו בכל רגע ובכל זמן, בכל פרטי הבריאה. בכל רגע ה' סומך נופלים, מתיר אסורים, משיח אילמים. בכל רגע ה' מקים אותי הדלה מעפר, נופח בי נשמת חיים ונותן לי כוחות לצמוח ולשמוח.
ההנהגה המופלאה הזו של ה' מזמינה גם אותנו לרחם על הבריות. כמו שלקב"ה אין טיפת בוז ולעג כלפי הסובל וחסר הישע, ואדרבה – הוא מושיט יד בעת צרה, כך גם אנחנו מוזמנים להשתלב בעולמו – ולדעת לרחם. אם ה' חומל עלי הקטנה והנופלת, ופודה אותי מידי שוביי, את אותם רחמים אני רוצה להשפיע הלאה – בעין טובה, בהקשבה ובכבוד גם למי שנמצא כרגע בקטנותו.
זאת גם הדרך שלנו כנשים להצמיח ולחזק את הבעלים והילדים: במקום להיות עסוקות בביקורת ובפירוד, לזהות את הכאב והקושי ולתת יד אוהבת ומילות חיזוקים. כך יתגברו כוחות החיים לצמוח מתוך ביטחון ואהבה.
כך תחזור נשמת כל חי לפעם בבית ולפעם בלבבות.
************************************************************
הרבנית אורה רבקה וינגורט
כל עצמותי תאמרנה – ה' מי כמוך!
מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות, כמה אפשר ללמוד דרך הגוף.
שעות רבות של עיון והתבוננות לפעמים מתיישבות בכזו בהירות, בשעה קלה של תנועה, של ריקוד ואפילו של נשימות והקשבה שקטה לגוף.
לפעמים אנחנו עובדות מבחוץ פנימה. מזיזות איזה אבר, מתנועעות קלות, וגם משהו בפנים פתאום זז ונפתח.
ולעתים התנועה היא מבפנים חוצה. אנחנו כל כך מתעצמות עם איזו מחשבה או תובנה, עד שהדבר תופס את כל כולנו, מתבטא בכל אבר מאברי גופנו, ומוקרן גם החוצה.
האמת היא שהקב"ה לא רוצה רק חלק מאתנו – הוא רוצה את כל כולנו.
הוא לא רוצה רק מילים הממולמלות בתפילה, במונוטוניות אפרורית של מצוות אנשים מלומדה – הוא רוצה גם את הלב שלנו.
והוא לא רוצה רק את הלב שלנו שגואה באיזה רגע מכונן של התפרצות רגש עזה – הוא רוצה גם את המוח והשכל שלנו, בעמל ויגיעה ממושכים של כוונה במילים והבנה של הנאמר.
והוא לא רוצה רק את הפְּנים שלנו – את המוח ואת הלב. הוא אפילו לא רוצה רק את הנפש האלוקית, את החלק המרומם והמואר שלנו! הוא רוצה גם את הנפש הבהמית, עם כל העוצמה שבה,
וכן, הוא רוצה גם את הגוף.
כל עצמותי תאמרנה.
הרבי מלובביץ' פעם סיפר על שליח שבעיצומו של דיון אינטלקטואלי עם יהודי בביתו, פתאום ראה שהשמש כמעט שוקעת ונעמד להתפלל תפילת מנחה.
המדהים הוא שמה ש'תפס' את היהודי היה דווקא הנענוע השקט מול הקיר, הרבה מעבר לכל המילים והטיעונים השכליים שהושמעו.
כי באמת מה שהקב"ה רוצה הוא שהתפילה תחדור לנו בעצמות ותתפוס את כל עצמותנו. הוא מבקש שכל הגוף שלנו יאמר שירה. שכל העמידה שלנו תשדר אמונה.
שכל תנועה שלנו תספר שאנחנו קשורים אליו, בעבותות אהבה.
"כל עצמותי תאמרנה – ה' מי כמוך!"
****************************
חנה כהן-אלורו
לישרים נאוה תהילה
לפעמים אני ממש מחכה לתפילה של שבת בבוקר רק בשביל המזמור הזה.
איזה רגע של אנחת רווחה בשבילי,
הנה זה לא רק הנשמה שלך, זה כל נשמות החיים,
את חלק ממשהו גדול מאוד,
מעין הזדמנות שבועית להתחבר לברכה של הנוכחות האלוקית בחיים שלי ממקום שונה.
"לישרים נאוה תהילה" אלו המילים שהכי מעירות אותי לנקודה שאני נמצאת בה היום. זה לא רק יושר במובן של כנות; זה גם מעבר ליושר של דיוק פנימי. אני פה בגוף חומרי-ארצי אבל יש בי נשמה שהיא אלוקית ממש ויש כל הזמן מתח בין שני החלקים הללו, כל אחד מושך לכיוון שלו – למטה ולמעלה.
ופתאום תפנית בעלילה: במקום מתח ומאבק בין שני החלקים האלה, אפשר לבחור בקו ישר, מעין השלמה בין החלקים. "לישרים נאוה תהילה" – על מי נאמר נאוה? על שבת!
שבת היא בדיוק נקודת היושר שבין הנשמה האלוקית לבין העונג הגשמי שיש לנו פה. זה המקום שאליו אני חותרת, שהעין שלי הגשמית שכאן תהיה בקו ישר עם העין האלוקית שבי.
אין הבדל בין החלקים, אין פה מאבק, אלא "עין בעין יראו" – שתהיה לי הראייה האמונית הזאת ששני החלקים האלה מתלכדים, שאצליח לגלות את ה' בעולם הזה ביושר בכל החלקים שלי. לגלות שאין באמת הפרדה אלא הסתכלות הדורשת הבנה שבעין החומרית ובעין האלוקית, הכל ישר, ואז מגיעה שמחה גדולה.
************************
ועינינו מאירות כשמש וכירח
טליה אלפנט
השמש שנקראת "המאור הגדול" מאירה באופן תמידי לכולם, בשווה, בלי שינוי. אנחנו רואים בהארה שלה השפעה של אור וחום, בהתמדה ועקביות.
הירח מקבל את אורו בהשאלה מהשמש וההארה שלו כל הזמן משתנה. מתגלה, מסתתר, לובש ופושט צורה בהתאם לזמן ולתקופה.
כשליחה בתל אביב אני רואה את זה חזק. הקצב מהיר מאוד, מי שלא מעדכן גרסה מוצא את עצמו מחוץ למשחק, אנשים קופצים מריגושים כאלו לאחרים וסף התענוג נמתח בלי הרף. זה קיים כמובן לא רק בתל אביב. החיים בדור שלנו מהירים ומשתנים כל הזמן.
כמה נחוץ לנו דווקא היום לייצר דגם שמשלב נכון את השמש והירח. מצד אחד לאמץ תכונות של שמש: בראש ובראשונה להשפיע טוב וחסד בעולם; גם כשזה חוזר על עצמו, גם כשזה לא מסעיר או מעורר כמו בפעם הראשונה. להיות בעמדה של השפעה, כל יום, כל שבת, כל חג, שוב ושוב – באופן עקבי, תמידי, ללא תלות בגורמים משתנים.
ומנגד, לא להישאר קבועה עם עונג תמידי שאינו תענוג. להיות דינמית כמו ירח, עם חוסר שמאפשר מלאות, עם העדר שבונה רצון. עם תנועה של קבלה שהופכת אותך למשפיעה.
