בכל פעם שנאור כרמי, המנהל המוסיקלי של ׳צמאה׳, מתחיל לעבוד על ניגון חדש, בשלב הראשון הוא בוחר אמן ומציע לו לבצע את הניגון. שולי, איך הגבת להצעה של נאור לבצע את הניגון ״הנשמה יורדת״?
שולי רנד: בדרך כלל אני נוהג להתווכח איתו ולבדוק אילו ניגונים נוספים אני יכול לבצע, אבל בניגון הזה הבנתי למה הוא פנה דווקא אליי.
הַנְּשָׁמָה יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ הַגּוּף
וְצוֹעֶקֶת "וַי, וַי"
יְרִידָה זוֹ צוֹרֶךְ עֲלִיָּה
עַד שֶׁכָּל זֶה הוּא כְּדַאי…
לא הכרת את הניגון הזה, אבל הכרת שיר שדומה לו. שלושים שנה קודם לכן, עוד לפני שחזרת בתשובה והתחברת לחסידות, שיחקת בתיאטרון ׳הבימה׳ בהצגה ׳הדיבוק׳.
שולי: נכון. המחזה ׳הדיבוק׳ נפתח בשיר שמשדר את אותו רעיון – ירידת הנשמה: ״מפני מה / ירדה הנשמה / מאיגרא רמה / לבירא עמיקתא? / ירידה צורך עלייה היא״.
'הדיבוק׳ הוא אחד המחזות היהודיים המפורסמים ביותר. הסופר שלמה רפפורט כתב אותו במקור ביידיש וברוסית, ותרגומו לעברית נעשה בידי חיים נחמן ביאליק. רפפורט, שמוכר בשם העט שלו ׳ש. אנ־סקי׳, גדל במשפחה חסידית, וההשפעות החסידיות שקיבל ניכרות ביצירה כולה. הסופר החסיד הלל צייטלין כתב כי השאלה המרכזית בה עוסק רפפורט היא הירידה והעלייה של הנשמה.
שולי: לדוגמה, אחד ממשתתפי המחזה מספר במהלכו את המעשה מ'הלב והמעיין' של רבי נחמן מברסלב. בכל פעם שהצגתי במחזה – כמאה וחמישים פעמים – שמעתי את הסיפור הזה מחדש. שנים אחר כך, כשחזרתי בתשובה, פתאום הוא היכה בי, ונפגשתי איתו בצורה מחודשת. אותו דבר קרה לי גם עם השיר הזה.
דרך המחזה, השיר שעוסק בירידת הנשמה התפרסם מאוד ברחבי העולם היהודי, ולא רק בו. השיר זכה לביצועים רבים בגרסאות ומנגינות מגוונות, כשבדרך כלל הוא מוכר בשם ״מפני מה״. זה לא מפתיע, משום שהשאלה ׳מפני מה ירדה הנשמה לגוף?׳ היא לא רק שאלה חסידית. זוהי שאלה בסיסית ביותר, שכל אדם שואל את עצמו: למה אנחנו כאן, בעצם?
הנשמה יורדת לגוף וצועקת על מר גורלה. זה לא המקום הטבעי שלה. היא רוצה לחוות את המנעמים תחת כנפי השכינה, במקום שכולו טוב, והיא יורדת למקום שטוב ורע משמשים בו בערבוביה.
כשהנפש האלוקית משלמת ארנונה
לא ידוע לנו מי חיבר את המילים והלחן של הניגון, אבל מה שמעניין הוא שאלו לא מילים מהמקורות, לא פסוק, גם לא תורה חסידית. זה נשמע טקסט מקורי, כמו צעקה אותנטית שיוצאת מהלב, אם כי התוכן של הטקסט הזה מופיע פעמים רבות בספרות החסידית. למשל, כבר בתניא (פרק ל״א) כתוב: ״ולמה עשה ה׳ ככה? אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עלייה״.
הרב יעקב יוסף קופרמן: אמת, בחסידות מפרטים מאוד את גובהו של המקום הרוחני שבו היו הנשמות לפני שירדו להתלבש בגוף. הן היו בעולמות רוחניים ועליונים ביותר, בדומה למלאכים. לעומת זאת, כאשר הנשמה יורדת לעולם ומתלבשת בגוף הגשמי, כבר אין לה שום יכולת להשיג את הרגשות האלוקיים, האהבה לה׳ והיראה מפניו, שהיו לה בהיותה בעולם העליון.
שולי: על פניו, זה נשמע רע. הנשמה הייתה תחת כנפי השכינה, במקום שבו רק האלוקות מורגשת ובלי הצורך הבלתי־אפשרי לבחור בין טוב לרע; והנה, מורידים אותה לעולם שכל כך לא מתאים לה. אותה נשמה עדינה, טובה, שקטה, אינסופית – מגיעה לעולם מוגבל, גס, מגושם, קולני; בדיוק הפוך ממנה.
ולא רק שהנשמה העדינה והקדושה מסתובבת כאן, בעולם רועש ומגושם; יותר מזה: הלבישו אותה בגוף גשמי, וחיברו אותה עם הנפש הבהמית, שאחראית על התאוות האנושיות ועל מחשבות השטות שעוברות לנו בראש – והכל משפיע גם עליה, על הנשמה הקדושה.
הרב קופרמן: ההשפעה של הגשמיות על הנשמה האלוקית מגיעה לידי מצב שבו אנחנו לא תמיד יכולים לזהות: רגע, מה זה עכשיו? זו הנפש האלוקית או הבהמית? כי הן כל כך התלבשו זו בזו. מכך ניתן ללמוד עד כמה הנפש האלוקית מעורבת בכל דבר בחיים שלנו. אי אפשר להגיד: עכשיו אני מתיישב לאכול איזו מנה טובה – אז זה לא קשור לנשמה, זה רק עם הנפש הבהמית. לא! הנפש האלוקית נגררת כאן בעל כורחה לתוך הסיפור הזה, מה שלא תעשה.
הנשמה הולכת איתנו לבנק, משלמת איתנו ארנונה וחשמל, ורצה איתנו לקחת את הילדים מהגן או לטפל באיזו נזילה בבית. רוב סדר היום שלה בעולם הזה מתמקד בעניינים גשמיים – שינה, אכילה, עבודה וכדומה. מכאן בוקעת זעקתה הגדולה של הנשמה: אני כבולה בתוך הגוף והנפש הבהמית, ומוכרחת להתעסק בצרכים הגשמיים שלהם! המשל שבו משתמשת החסידות כדי לתאר את הירידה הגדולה הזו של הנשמה, הוא על בן של מלך שנלקח לבית האסורים.
ככל שמבינים עד כמה נעלה המקום שבו הייתה הנשמה למעלה, ועד כמה נמוך המקום שאליו היא ירדה, עוד לפני שהיא הסתבכה בחטאים ועבירות – כלומר, בעצם הירידה לעולם וההתלבשות בגוף שמונעים ממנה להרגיש את ה׳ כפי שהרגישה למעלה – מבינים שיש כאן ירידה עצומה ביותר, ״מאיגרא רמה לבירא עמיקתא״.
ועל זעקת הנשמה, באה הנחמה בניגון – בשלוש מילים: ״ירידה צורך עלייה״.
הרב קופרמן: נכון. כי יש כאן עולם שלם שהקדוש ברוך הוא ברא, שהמטרה שלו היא ״לעשות לו יתברך דירה בתחתונים״. יש ניצוצות של קדושה שחבויים בתוך העולם, וגם בתוך האדם עצמו, בגוף ובנפש הבהמית שלו, וצריך להעלות אותם. ומי יכול לעשות את זה? הנשמה. היא תפעל עלייה בכל העולמות!
לנשמה שיורדת לכאן יש תפקיד. כמו חייל שנשלח הרחק מביתו, אל שדה הקרב, גם היא נשלחת לעולם שלנו, שהוא הכי רחוק מהמקום הטבעי שלה בעולמות העליונים – בשביל לבצע משימה חשובה: להפוך את העולם למקום שבו יוכל הקדוש ברוך הוא לשכון ולהתגלות.
איך היא עושה את זה? קודם כל בלימוד תורה ובקיום מצוות – ודווקא בעשייה גשמית, מה שבעולמות העליונים הרוחניים לא יכול להיות – שמעלים את העולם הגשמי ומביאים אותו לתכלית שלו; אבל יש פן נוסף בביצוע המשימה: העובדה שהנשמה חולקת מרחב משותף עם הנפש הבהמית – הגוף של כל אחד ואחת מאיתנו – מאפשרת לה לעשות שינוי ענק: לגרום לנפש הבהמית להיות קצת פחות בהמה, וקצת יותר כלי לגילוי אלוקות.
הנפש האלוקית צריכה לפעול שגם הנפש הבהמית תרצה לאהוב את ה׳. מאמרי חסידות רבים מבארים עניינים אלוקיים, כדי שההתבוננות של הנשמה בהם תוכל לגרום גם לנפש הבהמית להבין שיש כאן סיבה לאהוב את ה׳.
טוב, הבנו שהירידה של הנשמה מביאה לעלייה של העולם, של הגוף ושל הבהמיות. לפי זה, יוצא שהמשפט ״ירידה צורך עלייה״ מתכוון לעולם, לגוף ולנפש הבהמית – שמתוך הירידה של הנשמה הם יעלו – אבל הנשמה עצמה לא עולה; היא רק יורדת. כאן מגיע החידוש הגדול של הניגון: ״צורך עלייה״ – הנשמה עצמה עולה! איך?
הרב קופרמן: בנפש הבהמית יש סוג של עוצמה שאין בנפש האלוקית. החסידות דורשת על כך את הפסוק ״וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר": לשור יש כוח לעשות דברים שהאדם לא יכול לעשות. כך גם הנפש הבהמית – כאשר היא ׳נכנסת׳ לעניין של קדושה, היא באה אליו עם כל הבהמיות המתלהבת שלה בצורה חיובית. האהבה של הנפש האלוקית בדרך כלל היא מסוג אחר, פחות ׳משתולל׳; אבל בזכות זה שהיא הביאה גם את הנפש הבהמית לאהוב את ה׳, גם היא זוכה לקבל משהו מהעוצמה הזו, שלא היה לה לפני כן.
אז יש כאן עסקה של שני צדדים: הנשמה מרוויחה מהשכנות של הנפש הבהמית, אבל עוד לפני כן, עצם העובדה שהנשמה יורדת ומתרחקת מאלוקות גורמת לה לעלות, משום שהריחוק הזה מעורר בה צימאון לקרבת ה׳ שלא היה לה קודם.
החסידות משווה בין שני המצבים של הנשמה – כאשר היא למעלה וכאשר היא למטה – לצדיקים ובעלי תשובה: כשהיא למעלה היא כמו צדיק, וכשהיא למטה היא כבר דומה לבעל תשובה. כידוע, ״מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין״. מוסבר בתניא שבעל תשובה – מי שחטא וירד ברוחניות – דווקא בגלל שהוא מרגיש כל כך רחוק, הצימאון שלו חזק ביותר. צדיק לא יכול להרגיש ריחוק, חושך וצימאון כמו שמרגיש החוטא – לא משנה כמה הוא יתבונן במרחק שבין הנברא לבורא.
אין סנכרון בין הפה ללב, ולכן?
אם גם אחרי ששמענו את הנחמה, הזעקה עדיין מציקה לנו, אפשר להיות רגועים: אנחנו לא היחידים. הזעקה הזו לא תהייה חד־פעמית, כך שברגע שאומרים לנשמה ״ירידה צורך עלייה״ היא נרגעת… זוהי שאלה קיומית. היא נשאלת, מקבלת תשובה, שוב נשאלת ושוב מקבלת תשובה.
אפשר לראות את התנועה הזו גם במילים של הניגון: ״הנשמה יורדת לתוך הגוף / וצועקת ויי ויי״. לא כתוב שהנשמה צעקה, בלשון עבר, ואחרי שאמרו לה ״ירידה צורך עלייה״ היא הפסיקה לצעוק. היא עדיין צועקת… יותר מזה: הצעקה הזו לא מתייחסת רק לירידה של הנשמה אל הגוף לפני הלידה. כל החיים שלנו מלאים בירידות, ובכל פעם מחדש עלינו להזכיר לעצמנו שכל הירידות האלה הן צורך עלייה אחת גדולה.
שולי: כאשר אדם חווה קשיים וירידות ברוחניות, מתחבאים כאן המון רווחים. אם האדם יפענח את הירידה הזו באופן של הלקאה עצמית, הגבלה עצמית, ייאוש ועצבות – אז הוא פספס את הנקודה. אבל הבחירה שלנו היא להפוך את הירידה הזו לעלייה. אם האדם יבחר להרוויח מהירידה הזו את הידיעה מה מקומו בעולם הזה, ידיעה אמיתית של הכוחות שלו ושל התלות שלו בקדוש ברוך הוא, להרוויח מהירידה הזו ענווה ומידות טובות נוספות – כך הוא יוצא מהירידה הזו לבנייה מחודשת, ובעצם הופך את הירידה הזו לעלייה.
אבל איך זה עובד, פרקטית?
שולי: נניח, חס ושלום, חס וחלילה – לא עלינו ולא על אף אחד – יש לאדם תקופה שהוא מתקשה בתפילה, מתקשה לבצע מטלות שלקח על עצמו, יש לו שאלות בראש, "מה אני עושה פה?" וכו׳; אם האדם לוקח את הירידה הזו, בוחן אותה ומבין ממנה תובנות שיסייעו לו בהמשך העבודה – יודע את מקומו, מבין שבשביל לטפס למעלה הוא צריך לעבוד קשה, להאמין ולא להתייאש, לשמוע שוב את הניגון ולהבין ש״ירידה זו צורך עלייה״ – אז מתוך הירידה הוא בונה כלים יותר מפותחים להמשיך לטפס ולעלות למעלה.
אבל יש כאן מלכוד: עכשיו, כשאנחנו מדברים על ירידות, אנחנו יכולים להבין שהן טומנות בחובן הזדמנות גדולה. אבל בזמנים אחרים, כשאנחנו לא רק מדברים על הירידות אלא ממש חווים אותן, מי יכול בכלל לחשוב על עליות? מי מצליח לראות מעבר לכאן ועכשיו, לראות את האופק? אנחנו בירידה!
שולי: נכון. כשמעמידים בן אדם בניסיון הוא נמצא ב״מוחין דקטנות״ ולוקחים לו גם את הדעת. כאשר יש דעת, זה לא ניסיון. אבל לא לוקחים לו את הפה, לא לוקחים לו את היכולת להתפלל. הדבר היחיד שאפשר לעשות במצבים כאלה הוא לפנות לקדוש ברוך הוא ולהתפלל: ריבונו של עולם, אין לי שכל עכשיו. אני רואה רק את הטבע. אני חושב שרק מרופא פלוני תבוא הישועה. אני שואל למה זה קרה לי, אני לא יודע אם נצא מזה, חס ושלום – אבל אני יודע שיש דבר נוסף: אני יודע שהכל קשור אליך. אין לי כרגע את השכל הזה. אנא, תן לי את השכל הזה.
את הפה והרצון לא לקחו לנו. הרבה פעמים אנשים נמנעים מתפילה כי הם אומרים: אני לא מחובר, פי וליבי לא שווים. אז אני אומר: אל תדאג, שלא יהיו שווים. בפה, בתפילה, אתה מביע את הרצון שלך. גם אם אתה לא מחובר לזה עכשיו, אתה לא מרגיש שזה בכלל הרצון שלך – תגיד את זה, כי באמת שם נמצא הרצון שלך. זו התרופה היחידה שאני מכיר. רק תפילה. מה אפשר?!
זהירות, שטח הפקר!
מהניסיון שלך, ממה שעברת בחיים, אתה מצליח לראות דברים שאם לא היית עובר אותם, לא היית מגיע למקום בו אתה נמצא היום?
שולי: זה לא שאני שמח על כל הדברים שעברו עליי. אני לא אגיד לך שאני צדיק ש׳מזמין׳ ייסורים. ואפילו ההפך – משתדל להרחיק. אבל אני יכול לומר במפורש שבלי אירועים מסוימים בחיים לא הייתי מצליח להשיג מידות טובות, כמו סבלנות ואמונה. ״כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ״. כמובן, הכל באופן יחסי. אבל אנחנו מכירים את הסיפורים שמספרת הגמרא על אמוראים שנשאלו: ״חביבין עליך ייסורין?״ והשיבו: ״לא הן ולא שכרן״. שלא יהיה כאן איזשהו פתח. אני מודיע: אני לא מזמין ירידות וייסורים. אבל בשורה התחתונה, הירידות עזרו לי להשיג מידות טובות.
אפשר לשאול – אם הירידה מביאה אותנו לעלייה, אולי נבחר לרדת בכוונה כדי להגיע לעלייה גדולה?
שולי: לא! זו שאלה כללית שנוהגים לשאול: אם תכלית הירידה היא עלייה, הבה נבחר בירידה. אני אומר – עד כאן דברי היצר הרע.
כדי להתבונן קצת בנקודה הזו נשתמש בתורה רפ״ב ב'ליקוטי מוהר״ן'. על התורה הזו נאמרו דברים חריגים יחסית בתורת ברסלב: גם רבי נחמן מברסלב, וגם תלמידו רבי נתן, אמרו שזוהי ׳תורת יסוד׳, ומי שיקיים אותה קיבל את הכלי לנצח במלחמת היצר. העניין של התורה הזו הוא ההתבוננות בעין טובה. אמנם חז״ל כבר מדברים על כך: ״הווי דן את כל האדם לכף זכות״, אבל אצל רבי נחמן זה לא נגמר שם: הוא מסביר שכדי להיות מסוגל לדון את האחר לכף זכות ולראות בו את הנקודה הטובה, אתה צריך להיות מסוגל לראות את הנקודה הטובה שבעצמך.
ב'תורה' הזו יש גם סכנה: סכנת ההפקרות. האדם יכול לומר: מעולה, אני רואה בעצמי נקודה טובה, כך הקדוש ברוך הוא ברא אותי – אז אני לא צריך להתאמץ. לא משנה כמה נכשלתי – זה ׳סבבה׳… ממילא, ההדרכה הזו יכולה להפוך כר פורה לטבעים העצלים והמופקרים שבתוכנו.
הנקודה הזו קרובה לשאלה שאתה שאלת. האדם יכול לרדת למטה במודע ולומר: הכל בסדר, הרי מחבבי ירידות אנחנו… לא. אתה צריך להפעיל את הרצון שלך כל הזמן כלפי מעלה. יש לך תורה, יש לך מצוות, יש לך הוראות – צריך כל הזמן ללכת קדימה. אם חס ושלום מתרחשת ירידה, צריך לקחת אותה ולהיבנות ממנה. אבל לייצר ירידות – תשאיר את זה לקדוש ברוך הוא, אל תדאג, הוא ייצר לך…
כל אחד והחבילה שלו
אדם יכול לבוא ולומר: אני גדלתי במשפחה דתית, ואני מקנא בבעלי תשובה. יש להם געגוע וצימאון שאני אף פעם לא אזכה להם.
שולי: יש לי חדשות בשביל אותו אדם – גם אתה נמצא בדיוק באותו מדבר ריק ושמם כמו בעל התשובה שאתה מסתכל עליו. בחיצוניות ייתכן שאתה במצב יותר טוב, אבל אם תסתכל פנימה ותחפש – תראה שגם אתה נמצא ברִיק והנשמה שלך צועקת ומתגעגעת. ואם שאלת, תדע לך שלבעל תשובה, למרות הלהט וההתלהבות שיש לו – יש גם חסרונות. עבודת ה׳ שלי, לדוגמה, היא קרעים־קרעים, כל יום יכולה לקחת אותי רוח אחרת לכיוון אחר, ותמיד התקנאתי באנשים בעלי סדר וקביעות בעבודתם.
תקופה קצרה לאחר שחזרתי בתשובה התגוררתי בשכונת שמואל הנביא בירושלים. מדי יום, כאשר הייתי ממתין עם ילדיי לרכבי ההסעות שייקחו אותם למוסדות הלימוד, היה עובר מולנו יהודי בדרכו לבית המדרש, תמיד באותה שעה, באותה צורת הליכה, בידו שני כריכים קבועים – וממש התקנאתי בו. לכל אחד יש בחינות אחרות.
אני חושב שהפתגם ״ירידה צורך עלייה״ הוא יחסי. אני מאוד מאמין ביחסיות. ״לפום צערא אגרא״ זו נקודה שמאוד הולכת איתי בחשיבה של עבודת ה׳ שלי. אין אף אחד שאין לו ירידות בחיים. יכול להיות שיש לו ירידות יחסיות. יהודי אחד צריך מכות עם מקלות בראש, וייתכן יהודי נוסף שביחס למציאות שלו מספיקה מכה קטנה יותר. זה סיפור מאוד אישי. אז לשאלתך, ייתכן שהעבודה של יהודי שאינו בעל תשובה היא להידמות לבעל תשובה בממדים מסוימים, כאשר לעומתו בעל תשובה אמיתי צריך לייצר כלים וקביעות בתוך אש הקדושה המתלהבת שלו.
אוף, שוב הגיע לילה
העיקרון של ״ירידה צורך עלייה״ הוא לא רק על ירידת הנשמה לגוף ועל הירידות שאנחנו חווים במשך החיים שלנו. בחסידות מרחיבים את הרעיון הזה גם לאירועים כלליים, לתהליכים היסטוריים, לדברים שעוברים על האנושות והעולם כולו. הירידה הגדולה של העולם היא הגלות, והמטרה של הגלות היא…
הרב קופרמן: הגלות היא לא סתם תאונה שקרתה. זה תהליך מסוים שמכוון מלמעלה כדי להגיע לבית המקדש השלישי, שהוא גבוה ונעלה באין ערוך מבתי המקדש הקודמים, כפי שיהיה בגאולה האמיתית והשלמה, אז לא תהיה שום אפשרות לחורבן. בשביל זה עוברים קודם תהליך של ירידה עצומה, שזו הגלות הארוכה והקשה. אנחנו לא מסירים את האחריות שלנו מהגלות, הרי ״מפני חטאינו גלינו מארצנו״, אבל אנחנו אומרים שגם הקדוש ברוך הוא, באיזשהו מקום, עומד מאחורי כל הסיפור הזה, במטרה שאחר כך יבוא משהו הרבה יותר נעלה.
״ירידה צורך עלייה״ הוא עיקרון יסודי בצורה שבה הטבע פועל. כדי להרוויח, צריך להשקיע. כדי להבין, צריך להתייגע. כדי למצוא, צריך לחפש. בקיצור: כדי לעלות, צריך לרדת. אבל מה בעצם ההיגיון הפנימי במבנה הזה? למה דבר טוב צריך להגיע אחרי קושי?
הרב קופרמן: אתה מזכיר לי שיחה מעניינת שזכיתי לשמוע מפיו של הרבי. בשנת תש״נ, בימי בין המצרים, הרבי אמר שמצד אחד אלה שלושה שבועות קשים שצריך לנהוג בהם אבלות, ומצד שני – אותו הרבי תמיד נהג להדגיש – מתוך התקופה הזו מגיעים לעלייה, לגאולה הרבה יותר גבוהה, והירידה העצומה שהייתה יכולה ללמד אותנו על גובה העלייה שתבוא אחריה.
בהקשר הזה, שאל הרבי: למה הקדוש ברוך הוא ברא את טבע האדם כך שהוא צריך לנוח? אדם רוצה להמשיך לעבוד את ה׳, אבל מדי לילה הוא צריך להפסיק ולנוח, ואם לא כן לא יוכל להמשיך. למה זה נעשה כך?
הרעיון הגנוז פה הוא – עד כמה חשוב שתהיה התחדשות בעבודת ה׳. אם היינו ממשיכים כל הזמן בעבודת ה׳, גם אם היינו מצליחים לשמור על הציווי של ״מעלין בקודש״ – לא הייתה כאן התחדשות. וההתחדשות הזו בעבודת ה׳ היא כל כך חשובה, שבשבילה כדאי שנוותר על הכמות, שבכל יממה כמה שעות ׳יתבזבזו׳ על שינה ובהן לא תהיה עבודת ה׳ גלויה, והעיקר שנזכה להתחדשות מתוך ההפסקה הזו. רק כך אדם יקום בבוקר עם כוחות חדשים ויסתער על עבודת ה׳ באופן אחר לגמרי.
מסופר על חסיד אחד שהיה אומר לעצמו אחרי חשבון הנפש בקריאת שמע שעל המיטה: "מחר יהיה לגמרי אחרת". הוא לא היה שקרן. זו לא סתם אמירה, חס ושלום. כל יום מחדש הוא הגיע למסקנה שמחר יהיה לגמרי אחרת. הרבי מסביר שבכל יום מחדש אתה מתחיל לגמרי אחרת, ובשביל ה׳לגמרי אחרת׳ הזה שווה לנו לעשות את הירידה וההפסקה של השינה בלילה.
אם לא בשביל להתאמץ, אז מה?
הסיפור של העולם הזה, עולם המעשה, הוא עלייה שהיא לא המשך של מה שהיה קודם רק קצת יותר טוב, אלא משהו אחר לגמרי. בשביל זה אנחנו כאן: אין כאן מנוחה, יש כאן קושי, כל דבר דורש יגיעה, אי אפשר להיות פה ולהעביר את החיים רגל על רגל.
שולי: איך אמר רבי אשר פריינד? יש יהודי שיש לו תענוג באוכל, יש יהודי שיש לו תענוג בתפילה. אתה לא נמצא כאן בשביל לחוות חוויות. נהפוך הוא! זה כמו שההתבודדות הכי חזקה היא כשאתה לא מצליח להוציא מילה, כשאתה כמו בהמה, כשאין לך כוח דיבור, אבל כשאתה יוצא ממנה, אתה מבין שהיו שם רצונות ואתה יודע מי אתה. אתה לא באיזה דמיון שאתה איזה ׳עובד׳… אנחנו לא כאן בשביל לקבל תענוג. אין שום בעיה בהבלחות של חוויה מדי פעם, אבל זו לא העבודה.
אם המטרה הייתה התענוג, אז על מה השכר? אנחנו אוכלים עפר – על זה השכר. זה קשה, אבל באמת לאמיתה – סוג החוויה שהייתה לי הוא לא קנה מידה לעבודת ה׳. העולם הזה הוא מאבק. לא שבאנו דווקא לסבול, חס ושלום. אבל באנו להתאמץ, כן. ״אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך״. באנו לעבוד, לזוז. נכון, יש רגעים של נחת, יש רגעים של אהבה. אבל למה שמו לנו את ה״תרתי דסתרי״ הזה בתוכנו? למה כולנו קליפת נוגה, מעורבבים ככה? בשביל מה? בשביל לעשות, לעבוד, להפריד. זה לא סבל, אבל זו עבודה.
