בס"ד

תרועה ושברים

תרועה ושברים

הרחק מעין המצלמה, מתקתק כמו שעון אחד המבצעים המרגשים ביותר של ארגון "קרוב ללב". זהו המבצע הראשון בלוח השנה היהודי: תקיעת שופר בראש השנה. בזמן אמת, שום אמצעי טכנולוגי לא עומד לרשות המשתתפים במבצע. רק השופר, והלב.
בערב ראש השנה מקבלים רכזי "קרוב ללב" הפזורים ברחבי הארץ מפה מסודרת של כל גינות העיר וכל מקום מרכזי שבו אולי יימצא יהודי שטרם קיים (כלומר, שמע) את מצוות היום.
כיוון שאת מצוות שופר יכולים לקיים כמה יהודים בו זמנית, השאיפה אצל מנהלי המבצע היא להגיע למאה אחוזי הצלחה, כפי שמסביר משה וכטר, מנהל המבצע: "כשאתה צריך להניח לאנשים תפילין או להציע לעוברים ושבים ליטול ארבעה מינים, אתה מוגבל. גם אם תזכה להיענות רחבה, לא תוכל להקיף את כולם. במצוות שופר, צריך רק שאוזנם תשמע. כמובן, אנו אוספים קודם את כולם ומבקשים מאחד המשתתפים שיברך בקול רם, אבל גם מי שלא עומד קרוב אלינו ונראה 'לא הכי בעניין', שומע היטב את התקיעות". ובכל זאת, הוא מדגיש, שכמו בכל מעשה טוב, ההצלחה לא נמדדת רק בכמות: "היו מקרים שבהם מתנדבים רצו מרחקים לגינה אטרקטיבית שבדרך כלל הומה אדם, ולהפתעתם מצאו שם אנשים בודדים. מובן מאליו שהם לא שבו על עקבותיהם אלא תקעו לאותם יהודים, שהודו להם בהתרגשות".

נתקלתם בתלונות או בבקשות להימנע מכך? הרי אחרי הכול, זאת לא בדיוק פעילות "שקטה"…
"יש אנשים שנראים פחות בעניין, אבל בכל ריכוז יהודי יימצאו כמה שממש ישמחו.
אולי עצם העובדה שאני לא מבקש מהמשתתפים
לנקוט בפעולה אקטיבית אלא רק להאזין, מאפשרת להם להתחבר לזה יותר. אני מאמין שיש במצוות שופר גם משהו מעבר לנוחות הפרקטית, כעדות הפסוק 'היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'? קולו של השופר חודר עמוק עמוק ללב האדם, מעבר לכל רעיון שאפשר לבטא בדיבור".

אתם מסבירים למשתתפים את מהות המצווה או ישר ניגשים למלאכת התקיעה?
"יש רצוי ויש מצוי. למתנדבים אנו נותנים דפים עם תפילה שאומרים לפני התקיעה, אותה ניסח עבורנו הרב שמואל אליהו. המתנדבים לא יוצאים לשטח רק עם שופר, הם מקבלים סוכריות לחלק לילדים וגלויה עם נוסח הברכה לצד הסבר קצר על מהות היום והשופר. כל דבר שיכול לייצר שיח ארוך יותר משלושים הקולות של השופר – חיוני בהחלט".
ביקשנו מהמתנדבים להיזכר בסיפורים המרגשים ביותר מהמבצע בשנים האחרונות, ולא התאכזבנו:

זה קורה באמת
אל פארק גני יהושע בתל אביב, נשלח גלעד בן דוד: "הכי ידידותי לפנות לעוברים ושבים דרך הילדים שלנו. נתתי לבני הקטן 'לשחק' עם השופר ולתקוע לעצמו. ברחבת בית־הכנסת, זהו מחזה מצוי בראש השנה, אבל בפארק גני יהושע ממש לא. אט־אט התאספו סביבו עשרות ילדים ומבוגרים. כשהסקרנות הגיעה לשיא, הצעתי לאחד ההורים לברך בקול רם, כדי שאז אתקע באמת. תקעתי בקול רם והשופר הדהד בכל רחבי הפארק. כשסיימתי, ניגשה אליי אישה אחת וביקשה שאמתין עוד טיפה, היא קוראת לילדים שלה כדי שיראו שמה שהם למדו בגן, קורה באמת".

חילול שופר
חיים כהן ממגדל העמק מספר: "אחד היסודות של הראי"ה קוק ב'אורות התשובה' הוא שאם החוטא חש הרגשה רעה עם מעשיו, זו כבר מדרגה ראשונה של התנוצצות התשובה. במהלך ראש השנה האחרון במגדל העמק, ראיתי בחוש את אמיתת דברי הרב זצ"ל. וזה סיפור המעשה: נתקלנו בבחור שיצא מביתו. פנינו אליו והצענו לו לברך ולקיים את מצוות היום. מגדל העמק זו עיירה מסורתית, קל לעניין את הציבור בדברים כאלו, ובכל זאת, הוא סרב.

לא וויתרנו. היה ברור לנו שיש פה נשמה יהודית גבוהה. הסברנו לו שהיצר הרע עושה עליו 'סיבוב'

העזנו לנדנד טיפה ושאלנו אותו למה לא, ותשובתו הפתיעה אותנו לגמרי: 'אני עוד רגע נכנס לרכב ונוסע בחג, אני לא ראוי לשמוע שופר'. התפעלנו מאוד מהכנות בה הציג את תשובתו. ניסינו להסביר לו שאין קשר בין הדברים. עבירה היא נגד רצון ה', אבל היא לא סיבה שבגללה יש להפסיד את קיום המצווה החשובה והקלה לביצוע. הוא הסכים איתנו אבל אמר שהוא לא מסוגל. 'בעיניי זה חילול שופר אם אשמע אותו עכשיו ואחר כך אסע ברכב', טען.
"לא וויתרנו. היה ברור לנו שיש פה נשמה יהודית גבוהה. הסברנו לו שהיצר הרע עושה עליו 'סיבוב' ומשכנע אותו שהוא לגמרי בידיים שלו. בסוף הוא השתכנע, אבל בתנאי אחד: 'בלי ברכה! ברכה ברור שאסור לי לומר'. הסירוב שלו רק 'הדליק' אותנו. הרגשנו שאנו נמצאים בסצנה שלקוחה מחייו של סנגורם של ישראל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב.
כמעט ותקענו לו בלי ברכה, אך לפתע יצא מהבית חבר שלו וזרק לעברו: 'אחי, מה נסגר איתך? מה אתה כזה כבד? מציעים לך מצווה, תעשה מה שצריך, תשמע כמה תקיעות ותמשיך'. הסגנון הפשוט הזה שכנע אותו יותר מההסברים העמוקים שלנו. הוא נטל כיפה, בירך והמשיך לדרכו.
"הסיפור הזה הותיר עליי רושם עז. התפללתי לבורא העולם שנלמד ממנו לעשות את מה שאנחנו כן עושים, אך ורק לשמו יתברך".

כך נשתל הגרעין התורני
הרב אוריאל סעייד, מייסד הגרעין התורני בקריית אונו וראש הישיבה, מספר: "לפני שנים ספורות הגענו לפה, כמה אברכים בוגרי ישיבת 'מצפה יריחו'. כל ההתחלות קשות, אבל אצלנו היה ממש זוועה. המניעות היו רבות ואפילו רבנים שעודדו אותנו, התלבטו אם הניסיון לא מוצה וצריך להתקפל. שיא השבר היה בעיצומו של ראש השנה. אחרי קשיים מרובים מצאנו מקום להתפלל, אך בזמן אמת גילינו שאפילו מניין אין לנו. אי־אפשר לתאר את הצער בו היינו. התפללנו בלב רצוץ.
"ללא כל מוצא, העזתי להתפלל ולעשות 'תנאי' עם בורא העולם. בדמעות ביקשתי: 'ריבונו של עולם, אם אתה לא רוצה שנהיה במקום הזה, אנחנו עוזבים. אבל אם אתה כן רוצה שנישאר פה, אם אתה כן רוצה שנקדש פה בקריית אונו את שמך, אנא, תן לנו סימן'. אחרי הצהריים, יצאנו לפעילות מבצע שופר כמתוכנן. כינסנו כמה ילדים בפארק המקומי, חילקנו ממתקים, הסברנו קצת, ותקענו. בדרך החוצה, ראינו מרחוק מישהו שמנסה להשיג אותנו. זקן על כיסא גלגלים מובל בידי עוזרו הפיליפיני שרץ לעברנו וביקש שנעצור.

"ללא כל מוצא, העזתי להתפלל ולעשות 'תנאי' עם בורא העולם. בדמעות ביקשתי: 'ריבונו של עולם, אם אתה לא רוצה שנהיה
במקום הזה, אנחנו עוזבים'"

הזקן היה נראה נסער ואנחנו, כרגיל, התכוננו לקבל עוד גערה על פעילות דתית שמפריעה. 'אתם תקעתם פה בשופר'? הוא שאל. השבנו בחיוב. 'דעו לכם', סיפר לנו בהתרגשות עצומה, 'למעלה משישים שנה לא שמעתי קול שופר. לא כי לא יצא לי, פשוט לא רציתי. לא רק שופר לא רציתי לשמוע, אלא כל דבר שקשור למצוות לא הסכמתי לשמוע'.
"'אני נכד של אדמו"ר מפורסם, שלא אנקוב בשמו. לפני השואה הייתי חסיד אדוק. את שנות האימה ההם 'ביליתי' בבוכנוולד. החבר הכי טוב שלי היה נפתלי לאו, אחיו הגדול של הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו. שנינו היינו המלאכים שהצילו את הילד הזה. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את הרב לאו, הוא מכיר אותי'. היינו בהלם. הוא המשיך לפתוח את סגור ליבו: 'לאחר המלחמה זרקתי הכול בכעס. יש לי כעס גדול על אלוקים. כיום אני כבר כמעט בן תשעים, והבריאות כבר לא כמו שהייתה פעם. אני מרותק למיטה כל הזמן. אשתי וה'גוי' הזה מטפלים בי. כששכבתי במיטה היום לפני שעה קלה, שמעתי אתכם תוקעים בשופר וממש שברתם את הלב שלי. הרגשתי שאני חייב לראות את השופר בעיניים שלי. אשתי ניסתה להניא אותי, אבל לא וויתרתי. אני רק מבקש שתתקעו שוב, במיוחד בשבילי'.
"לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות. תקענו לו וכולנו דמענו. כשנפרדנו ממנו, ביקשנו, 'אולי בכל זאת תגלה לנו מי היה הסבא שלך'?
"'ר' שמואל מסוכטשוב', הוא השיב. היינו המומים. לפנינו נכדו של בעל ה'שם משמואל', שאת ספריו לומדים בכל בתי המדרש. הארכנו בשיחה כמעט עד השקיעה. כשנפרדנו, נשאתי את עיניי לשמיים והודיתי לבורא העולם – קיבלנו את הסימן משמיים. הגרעין התורני בקריית אונו לא מתקפל".

הרב קוק ומבצע שופר

קבוצת־פועלים, שדחקה אותה השעה לגמור עבודת בניין מסויימת, באחת השכונות בירושלים, הרשתה לעצמה להמשיך בעבודה בעצם החג.

משהבחינו השכנים בנעשה, שלחו מיד להודיע על כך להרב. והנה כעבור שעה קלה הגיע למקום שליחו של הרב ושופר בידו. הוא ניגש אל הפועלים שהופתעו למראהו, ואחרי שבירך אותם בשנה טובה, הודיע כי הרב קוק שלח אותו לתקוע בפניהם בשופר, כחובת היום על כל אדם מישראל, ביקש באדיבות שיואילו להפסיק את עבודתם ולהקשיב לתקיעות, ומיד בירך והתחיל לתקוע.

דברו של הרב ותקיעות השופר – מילאו את שליחותם. כל תקיעה נוספת הרעידה נימים דקים ועוררה את הנקודה היהודית בלב הבחורים־הפועלים. הם הניחו את כלי העבודה, התרכזו ועמדו מסביב לתוקע, ואחדים התרגשו והזילו דמעות. בחלל הבניין הבלתי־גמור הדהדו הקולות העתיקים של השופר, הזכירו בית־אבא, דמות־סבא, העיירה ובית־הכנסת, הזכירו עולם יהודי עומד בתפילה, וסימני־שאלה התחילו נדחקים בזה אחר זה: מה קרה לנו? היכן אנחנו? לאן הגענו? וכך היו עומדים הבחורים נבוכים מהורהרים.

עם תום התקיעות, כבר לא היה צריך להרבות בדיבורים. כולם החליטו להפסיק את העבודה, ומהם ששאלו את השליח אם הם יכולים להילוות אליו, הזדרזו והחליפו בגדיהם ויחד אתו הלכו להצטרף לתפילת החג בבית מדרשו של הרב (עפ״י רח״ד ערמון-קסטנבוים, ״מאוצר גנזי", עמ' 245).

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן