קטנות המוחין היא מצרים, שהיא מיצר ים החכמה. זה המצרים, מיצר-ים. מיצר ים החכמה שירדה ונתלבשה במיצר הגרון. וזהו ענין המרירות שמררו חיי אבותינו במצרים, שחיות המדות ירדו ונתלבשו במיצר הגרון… ועל זה יתמרמר מאד במר נפשו.

[תורה אור פרשת שמות, ד"ה קול דודי, נא, ע"א]

קטנות וגדלות מוחין

ככל שההכרה שלמה ובהירה יותר, מה שמכנים בחסידות "מוחין דגדלות", הרגש שמסוגל להתעורר ממנה הוא עמוק יותר ושלם יותר. הרגש יכול להמשיך ולהתקיים כלפי כל דבר, כל עוד יש אפשרות של ההכרה להחזיק בעניין ולהתעמק בו, כל עוד ניתן לזכור אותו ולחשוב עליו. אבל ככל שכוח ההכרה הוא קטן יותר – מה שקוראים "מוחין דקטנות" – גם כאשר יש רגש, הרגש הזה מתחלף מהר מאוד. ילד קטן צוחק ברגע אחד, רגע אחר כך בוכה ושוב צוחק, אך זה לא נובע מכך שהוא מרגיש פחות, אלא מחסרון ביכולת ההכרה: כושר הריכוז קיים במידה פחותה, ולכן המחשבה לא יכולה להחזיק די זמן כדי ליצור ממשות. ההכרה איננה יוצרת אובייקט, ומכיוון שהיא לא יכולה ליצור אובייקט, האהבה, השנאה ושאר הרגשות מתחלפים ומשתנים בקלות.

התופעות שאנו רואים בעיניים קיימות עבורנו, מושכות אותנו או מפחידות אותנו, משום שיש לנו כלים של הכרה שיקלטו אותן בשלמות. כאשר יש דבר שאני יכול להתייחס אליו באיזו דרגה של מלאות – נוצר אליו יחס. אבל כאשר הדבר נשאר בגדר של זיכרון בלבד, לא תמיד נותר רגש כלפי הדבר. הרגשות תלויים בדרגת ההכרה של אותו אדם, וכאשר ההכרה אינה מסוגלת עוד לתפוס בו, כשאיננו נמצא לנגד העיניים או איננו נמצא בהשגה חושית – קשה לאחוז ברגש שהוא מעורר. הדבר שקובע את ההתייחסות הוא ההתרגשות וההתקשרות שלי לאותו דבר, אפילו כאשר אין הוא מצוי עוד לנגדי.

הדברים נכונים גם לניצוץ האלוקי שבאדם. לכל אדם יש ניצוץ אלוקי, אבל הניצוץ הזה איננו מתלקח אלא אם כן יש לו הכרה. יש אנשים שנולדים עם איזה ניצוץ קטן, אבל הניצוץ הזה צריך חומר בעירה. אדם אינו פועל רק מכוח אינסטינקטים שהוא יורש מאבותיו, כי צריך גם הכרה שאינה עוברת בירושה, ואפילו אנשים גדולים צריכים לבנות אותה לבד. את הרגש אני יורש מהאבות, אך את ההכרה עלי לעשות וליצור בעצמי. ההכרה נותנת לניצוץ הראשוני להיאחז, כך שהוא יוצר רגש שנעשה יותר ויותר חזק.

מיצר הגרון

יש אדם שיכול להגיע לריגוש על ידי כוח ההכרה שלו, וכאשר הוא חושב על גדולת ה' – הדבר יוצר אצלו ממילא ריגוש. אבל מה עושה מי שמוחו קטן? במוח קטן אין הכוונה שבמבחני IQ הוא קיבל פחות משמונים וחמש, אלא שבהיבט זה של האישיות, ההכרה היא לא בדרגה של פיתוח שתוכל לגרום לאיזו התפעלות בתוך האדם. איך יכול מי שמוחו קטן לעורר את האהבה? לו ההכרה הייתה פועלת באופן ישיר על האופן שבו בן אדם חש, מרגיש ופועל, הוא היה מתנהג לגמרי אחרת. הבעיה היא שיש הכרה, אבל היא מצטמצמת ורק חלק קטן ממנה מגיע לכדי גילוי. אדם יכול להיות אינטליגנטי, וגם להיות רליגיוזי, אך שום דבר מזה לא פועל בתוך המציאות שלו, מפני שהמחשבה שבראש לא נעשית חלק מן הרגש.

הבעיה של כל עבודת ה' היא בעצם מיצר הגרון. מיצר הגרון הוא בעיה פיזיולוגית ורוחנית. הבעיה הפיזית היא שבין המוח והלב אין קשר ישיר, והמעבר נעשה דרך הצוואר שהוא מקום פגיע וצר. הבעיה הרוחנית היא היחס בין ההכרה לבין הרגש וההתנהגות. במקום אחר מסבירים כי 'פרעה' הוא אותיות 'עורף', כלומר, פרעה חונק ומגביל את המעבר, ובמקום שיהיה ים של חכמה, החכמה נתקעת בתוך מיצר הגרון. ההתגברות על מיצר הגרון היא פריצת החסם בין ההכרה לבין חיי הרגש וההתנהגות, והדבר ממרר את חייהם של אנשים כה רבים, כשהם חשים חנוקים בתוך הגבולות של עצמם.

כאשר אני נמצא בתוך מצרים, החיים הפנימיים, חיי ההכרה והרגש, מצטמקים, הולכים ומתמעטים. לעם ישראל במצרים נשארה רק האמונה, אבל לא הייתה יותר הכרה, והיה צריך לבנות מחדש את ההכרה. ובאופן כללי זו גם ההגדרה של כל גלות שיש בה מעין גלות מצרים – מציאות של "מצרים" – צמצום, הגבלה והקטנה של דברים, ואדם שנחנק מכך.

צעקה

אחת העצות ליציאת מצרים מתוך הגלות הרוחנית קשורה בפסוק "צעק ליבם אל ה'" [איכה ב, יח]. כדי לשחרר את האדם ממיצר הגרון, אדם יכול לצעוק אל ה'. כאשר ההכרה אינה מביאה לשום תוצאות בתוך האדם, מפני שהיא נעצרת בנקודת המעבר בין מה שאני מבין לבין מה שאני עושה, או, בין מה שאני מבין ומה שאני מרגיש – צריך פתרון דרמטי יותר. אחד הפתרונות, כדי לפתוח את ההיצרות, הוא לנסות לפתוח בצעקה ועל ידי הקול לעורר את הלב.

לו היה הדבר תלוי רק בהרמת קול בלבד, הדבר היה ניתן לעשייה מכאנית בלבד, אך הצעקה שצריכה להיות היא צעקת הלב. כאשר אדם נמצא במצרים וצועק מתוך המחנק והמרירות – זוהי קריאה שבאה מתוך כאב, ממצוקה, ולא מתוך רווחה, ואז הוא מרגיש שמתחת למחנק, יש בכל זאת רגש בוער. לפעמים צריך לעשות הרבה מאוד רעש, וזה לא אומר שיש הרבה יותר אש והתלהבות, אבל האדם זקוק לאופן אחר של התעוררות כדי להגיע להתרגשות מחדש.

כאשר אדם בא לפני הקב"ה ומבקש רחמים בצעקה, הוא מבקש איזה נס קטן. הוא אומר: "תן לי פעם אחת להתפלל.. כשבן אדם רוצה רצייה כזו, כשהוא מבקש בקשה כזאת – הוא מבקש על עצמו ואומר "ריבונו של עולם אני רוצה להיחלץ ליום, לשעה, לזמן קצר, מכל המעגל הזה, מפני שיש בי איזה רצון פנימי. אני רוצה רק להיחלץ מן המעגל הזה של המחשבות המטרידות והחונקות, ואתחיל להתפלל, רק תן לי את הזכות להתפלל".