בס"ד

פרשת נח – מים רבים

פרשת נח – מים רבים

הנה מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבענייני עולם הזה, ועם כל זאת, לא יוכלו לכבות את האהבה, שהוא בחינת האהבה המוסתרת שיש בכל נפש מישראל, בטבע, מבחינת נפש האלוקית, שטבעה לעלות ולהכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה… ועתה, יש לכל אחד ואחד יגיעות וטרדת הפרנסה, לעסוק בענייני עולם הזה הגשמי. [תורה אור, ד"ה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", דף ח, ע"ב].

אהבת ה'

בכל נפש מישראל יש בעצם מהותה אהבה לה'. יש לאהבה הזו כמה ביטויים ואופנים של גילוי: לפעמים האהבה הזו היא מה שקוראים "אהבה מסותרת", אהבה שאינה בהכרח גלויה ופעילה בכל נפש. האהבה יכולה להיות כל כך מסותרת, עד שלא רק שאחרים אינם יודעים עליה – אלא שגם האדם עצמו אינו יודע עליה, והוא אף עשוי להתכחש שיש בתוכו מציאות כזו של אהבה, אבל האהבה הזו לא תלויה במעלת הנפש, אלא מסתתרת בכל נפש מישראל.

האהבה הזו היא ביטוי של הרצון ושל התשוקה להשתחרר ולעלות למעלה, לצאת מתוך המציאות של האדם ולהתחבר לקב"ה. הדימוי הפשוט הוא "אהבה כאש", על יסוד המשל בשיר השירים: "רשפיה רשפי אש שלהבתי־ה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" [שיר השירים ח, ו־ז], המתאר את האדם כמעין אש גדולה, כשאפילו מים רבים לא יכולים לכבות אצלו את אש האהבה. למעשה, ככל שהאהבה גדולה יותר היא יוצרת צימאון גדול יותר, וכאשר האהבה המסותרת מתגלית במלוא עוצמתה ובדרגתה העליונה היא מתבטאת כתשוקה שאין לה סיפוק, כאהבה של חסר, או כגעגועים גדולים. בדרגתה העליונה אהבה כזו נקראת "בכל מאודך", וזו למעשה דרגת השיא של אהבת האדם, מפני שהיא מביאה אדם לכלות הנפש, שחרור שלם של הנשמה מן הגוף על מנת להתאחד מחדש עם מקור הנשמה – הקב"ה.

אבל יש גם אהבה אחרת שמכונה "אהבה רבה" או "אהבה בתענוגים", ובדרגה הזו האהבה לא זקוקה לשום דבר ואיננה שואפת לשום דבר. האהבה הזו יוצרת את הסיפוק של עצמה – היא השכר של עצמה. ב"אהבה רבה" המרכז הוא לא הסובייקט אלא האובייקט, ובמובן זה היא מנותקת מן האני, והיא קשורה במציאות של האובייקט, של הנאהב. דרגת אהבה כזו גבוהה יותר מדרגת "בכל מאודך", ובעצם יכולה לבוא בשלמות רק כמתנה מלמעלה, משום שבדרך כלל כאשר אנחנו יוצרים רגש, הוא יהיה תמיד מעורב באני. כאשר האדם מקבל את המתנה לאהוב בלי להיות אני, אהבתו לא קשורה אל האני; אני מאושר מזה שהנאהב קיים במציאות ואני לא זקוק לשום דבר: אינני זקוק לא שהנאהב יראה אותי, ולא שהנאהב יגיב, ולא שהנאהב יעשה איזשהו דבר.

מי המבול

הדימוי שבכתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" עוסק באש האהבה ובמים, אבל אדמו"ר הזקן סבור כי הוא מתאים במיוחד לתיאור של מי המבול. מי המבול נקראים "מים רבים", לא רק מפני שהם לא מכבים את האהבה, אלא, בהעתקה ובהיסט של המשל, מפני שהם מרימים את התיבה ומנשאים אותה מעל ההרים, ומעלים את האהבה לדרגה שלא הייתה קודם. איזה מים מסוגלים להרים את האדם? כאן מגיעה נקודה מפתיעה: המים שלא מכבים את האהבה, ואפילו עוזרים לה להתרומם, הם דווקא דברים הגורמים לאדם שעבוד – הטרדות של המציאות, הדאגות, חוסר הוודאות וחוסר הביטחון הפיזי שיש לאדם.

שעבוד לא קשור למעשה או למחויבות של האדם, וגם לא בהכרח קשור לחיים תחת משטר רודני, אלא הוא קשור לדאגה. כל אחד עם האופי והעניין שלו – יש אנשים שמוטרדים ככה מסכנה, ויש מי שמוטרדים אפילו בנסיעה. הדאגה והטרדה קשורה למצב של גלות שעניינה הוא דאגה מתמדת, טרדה מתמדת וחוסר ביטחון מתמיד. כאשר ראשו של אדם מונח בתוך הדאגות שלו, כשהוא צריך לחשוב על הפרנסה כל הזמן, וכשהעניין לא נותן לו מנוחה – זה הדבר שנקרא שעבוד. השעבוד הוא לא שיעור המס שהאדם משלם, אלא חוסר הוודאות לגבי מה יישאר אחרי המיסים.

המים הרבים ששוטפים כל הזמן את החיים הן המחשבות הבלתי פוסקות, הצורך לחשוב ולתכנן ולהיות בראש מלא בדברים. מי שנמצא בתוך המים הרבים הללו, הם כל הזמן מטלטלים אותו. מה היתרון והמעלה של הטרדות הללו? מי שיושב ועוסק כל היום בעניינים רוחניים – התפילה היא בשבילו המשך של תהליך שהוא מצוי בו, ולכן אין לו שום נקודה של התפרצות או של התחדשות בתפילה. אבל מה קורה לאדם שכל החיים שלו רץ מן הבוקר עד הלילה, כל הזמן טרוד בטרדות שלו, והוא לא זוכר מי הוא וכיצד קוראים לו, ואחר כך האיש הזה בא להתפלל? דווקא משום שהאיש הזה כל כך שקוע בטרדות שלו – אצלו ההשתחררות יוצרת התפרצות. האיש שמוטרד ושבוי בשעבוד של העולם הזה, יכול בתוך הגלות שלו להגיע לשחרור, לדרגה גבוהה ועליונה יותר מכל דרגה.

תפילה מתוך טרדה

לרעיון הזה יש חשיבות במיוחד מיד אחרי החגים. הרבה מאוד חסידים היו מגיעים אל הרבי בחודש תשרי, שוהים בראש השנה ויום הכיפורים, ואפילו כל החודש כולו, ובפרשת נח היו הולכים הביתה. כשאנשים הלכו הביתה הייתה לרבים הרגשה שחודש שלם אדם היה בעולם אחר, עולם שכל כולו היה רוחניות; במה הוא עסק? בתורה, במצוות, בקדושה, כל העולם היה רוחני, והכל היה טוב. ועכשיו שוב הוא צריך להיזרק לחיים של המציאות, עם העבודה הקשה, עם כל מה שיש שם, עם הדאגות, עם הטרדות – מבול של בעיות, ואדם לא יכול להתחמק מכל מרחב הבעיות הזה.

לאיש הדואג והטרוד אין זמן. הוא חי בלחץ, בקושי מסיים להתפלל, וישר רץ לעבודה של ארבע עשרה שעות, חמש עשרה שעות, שש עשרה שעות ליום, ואחרי כל זה הוא לא פתר את הבעיות שלו – לא את הבעיות הכלכליות ולא את בעיות החיים שלו. אז אדם נמצא במין מועקה מתמדת שאין לה פתרון, ועל זה אומרים את הכתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שיש יכולת מיוחדת בתוך המים הרבים הללו. המים הרבים אמנם אינם מכבים, אבל הם מטלטלים את האהבה הזאת מקצה לקצה. לאדם עסוק יש רגע אחד שיכול להיות בתפילת שחרית או ערבית או בתפילה של שבת, ודווקא מפני שהוא עסוק כל כך בענייני העולם הזה – הוא יכול בתוך הרגע הזה למצוא נקודה של שחרור, ולהרגיש את העניין הזה של "ממעמקים קראתיך", ממעמקי מצוקת הנפש, מן ההרגשה שהוא נמצא כל כך בחושך, הוא יכול להגיד "מי לי בשמיים ועמך לא חפצתי בארץ" [תהלים עג, כה]. יש לי נקודה שבה דווקא בעולם הזה שאני כל כך קשור בו, שהוא כל כך מחניק אותי, אני יכול להשתחרר ממנו, לצאת ולומר: אני לא רוצה שום דבר, רק את הקב"ה.

נקודת ההתגברות, ההיחלצות וההשתחררות שיש לאיש הזה ששקוע כל הזמן בדאגות שלו, נמצאת מעל ומעבר למה שיכולה נשמה טהורה לעשות בגן עדן. הנשמה לא יכולה ולא רוצה להיחלץ כי נוח לה היכן שהיא, במקום בו היא מצויה במצב תמידי של אהבה "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל היא לא יכולה לחוש את הקושי של הנשמה הטרודה. מתוך המיצר יכולה הנשמה להגיע למעבר ולקפיצה הפתאומית של אהבת "בכל מאודך" הנשמה בגן עדן לא יכולה להרגיש את הדבר הזה, מפני שהיא אולי מבינה את התיאולוגיה, אבל לא יכולה להבין את התשוקה ואת ההתגלות שיש – אפילו לרגע אחד – למי ששקוע כל כך בתוך הטרדות של העולם הזה. מי שדווקא מפני שהוא טובע כל הזמן בתוך ענייני העולם הזה ודאגותיו, נוצר אצלו רגע אמיתי בתפילה.  

בשם הבעל שם טוב אומרים שהולך לו יהודי ומסתובב בשוק יום שלם, מתרוצץ ולא יודע שום דבר על שום דבר, כל הזמן בהתרוצצות. פתאום הוא נזכר שהגיע זמן מנחה, והוא קופץ לבית כנסת ושומע שאומרים קדושה והוא מצטרף ואומר קדושה, ולא מבין מילה ממה שהוא אומר, וכל שרפי מרום מזדעזעים על כל הברה והברה, מפני שזה קשור לאותה נקודה בעצמה. האיש הזה שמסתובב ומתרוצץ לו יום שלם, הוא כבר לא יודע באיזה מקום הוא נמצא, ופתאום הוא נאנח ונזכר: משהו חסר. הנקודה הזאת היא נקודה שהנשמה שהייתה בגן עדן איננה יכולה להשיג.

[בעריכת אוריאל סגל]

הקטעים באדיבות ישיבת תקוע ומרכז שטיינזלץ

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן