להבין ענין התפילה, שאהבה מסותרת שבלב כל אחד ואחד מישראל היא בהעלם ובהסתר ובבחינת שינה. וצריך לעוררה משינתה… דהיינו בשחרית, וזהו "וישכם אברהם בבקר". וענין השינה של אהבה זו, הוא כמו למשל אדם הישן שהמחשבה שלו היא בבחינת הסתלקות למעלה מהמוח, ואינה מלובשת במוחו כלל, ולכן החלומות הם דמיונות בלבד… כמו כן העניין באהבה זו, כשהיא בבחינת שינה, אף שזוכר את ה' בליבו ויודע דרך כלל ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום יכול לעשות דבר עבירה שהוא נגד רצונו יתברך, ואפילו באותה שעה, כמאמר רבותינו ז"ל: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא", שיצליח בגנבתו… וצריך האדם לעורר את האהבה משנתה ולהכניסה בתוך מוחו ומחשבתו, על ידי התבוננויות רבות מהתחלת התפילה עד קריאת שמע

[ליקוטי תורה פרשת כי תבוא, ד"ה תחת אשר לא עבדת, דף מב, ע"ג] .

שינה

הנקודה שעולה פה היא שיש זמנים שבהם אין השעה ראויה, מתאימה או מסוגלת להעיר ולעורר, וכשמעירים ומעוררים בשעה כזו אין מגיעים לידי תוצאות. כאשר יש הערה והתעוררות בזמן הראוי, אז יכולה להיות התעוררות של ממש.

אפשר לראות את זה אצל אנשים: יש אנשים שצריך לעורר אותם גם בבוקר, ולפעמים צריך לא רק להעיר אותם אלא גם לעורר אותם ולנער אותם. יש אדם שאם מעירים אותו משנתו באמצע הלילה הוא יפקח את עיניו לרגע ואחר כך יסתובב וימשיך לישון, אבל אם אני מעיר אותו בזמן הראוי לכך, הוא קם. השאלה מהו הזמן הראוי והמסוגל בשביל להעיר ולעורר, שכן לא כל דבר יכול להתעורר על ידי עצם המאמץ להעיר אותו. פעמים שהזמן איננו ראוי לכך, והמאמץ והניסיון ללחוץ ולהגיע למקום מסוים לא תמיד מביאים לתוצאה, ואילו כשהזמן ראוי – מתעוררים.

ההנחה הרגילה היא שזמן ההתעוררות של רוב האנשים הוא בבוקר, וגם זמן הערנות של האהבה הוא בבוקר. הסמל לאהבה הזו הוא אברהם, שנקרא בכתוב "אברהם אוהבי" [ישעיהו מא, ח]. אברהם קם בבוקר מוקדם: "וישכם אברהם בבוקר" [בראשית יט, כז], פסוק שחז"ל מפרשים אותו לעניין תפילת שחרית, ומכאן שאפשר לעורר את מידת האהבה בתפילת הבוקר.

חלום

מה הכוונה שהאהבה ישנה? המוח ממשיך לפעול גם בזמן השינה, אלא שהוא יוצר אז חלומות ולא מחשבות סדורות. בחלום יש יצירה של צירופים שיכולים להיות רק בדמיון, והצירופים הלא-לוגיים הללו כלל לא מטרידים אותי בזמן החלום. רק כשאני מנסה אחר כך להיזכר בחלום, זה נראה לי מוזר שאהיה שרוי בתוך מצב שבו דברים כאלה מתרחשים. אבל תוך כדי החלום כשלעצמו, הדמיונות הללו הם חלק מהעולם של החלום. מדוע? מפני שאותו כוח שמפקח על המחשבה, שיוצר מערכת מוסדרת ומוגדרת של מחשבה, איננו נמצא במהלך השינה, ולכן השינה היא פעולת מוח שיוצרת רק דמיונות.

הבדל נוסף בין חלום למחשבה הוא במידת השליטה של האדם: כשאדם ער והמחשבה המודעת קיימת בתוכו, הוא יכול לחשוב על מה שהוא רוצה, וגם אם מתעוררים בתוכו כל מיני דמיונות הוא יכול להטות את המחשבה לתחומים אחרים, משום שיש לו שליטה מסוימת על נושא המחשבה שלו. רוב בני האדם שהולכים לעבוד, אולי בעל כורחם, חייבים לכוון את דעתם לדברים שהם עוסקים בהם, ופירושו של דבר הוא שאדם יכול במשך שמונה שעות או יותר לחשוב על סוג מסוים של דברים שנקבעים לפי החלטתו. בחלום אינני יכול להזמין את מה שאני רוצה לחלום בלילה, משום שכשאדם ישן יש לו הרבה פחות שליטה על מה שהוא חושב.

מה קורה כשאהבת ה' היא בבחינת שינה? אם אדם מתפלל פירושו של דבר שהוא מודע למציאות ה', ויותר מזה, הוא מאמין שבכוחו של ה' לשנות ולהשפיע על המציאות של העולם. אבל אם גנב מתפלל לה' ממש לפני הגניבה השאלה היא איך אדם יכול לצרף את שני הדברים הללו יחד? הרעיון הוא שהאדם יכול להיות בתוך חלום של כל מיני צירופים בלתי אפשריים, סתירות הנוגדות כל היגיון. אם אדם עומד ומתפלל ממש לפני הגניבה – אותו אדם לא נמצא בעולם של יקיצה, שהוא עולם לוגי, אלא בעולם של חלום, ובתוך החלום שני הדברים יכולים להיות יחד זה בצד זה, בלי שתהיה לו הרגשה שהוא נמצא במציאות בלתי אפשרית – שהוא מתפלל מה' שיעזור לו לגנוב.

יש יהודים שעוסקים במקצועות שבוודאי אינם מכבדים את בעליהם, והם אנשים מאוד דתיים, במובן הזה שהם אנשים בעלי אמונה והם בהחלט יכולים להתפלל. אדם כזה מתפלל בשביל להצליח בדברים שלכאורה לא שייך להתפלל עליהם; איך זה יכול להיות? הדבר הזה מתאפשר בגלל שזה מין עולם של חלום. אהבת ה' של האדם קיימת מתוך שינה, ומשום כך היא יכולה להכיל בתוכה סתירות, וזה יכול לא להפריע לבן-אדם.

ערות

התפילה היא זמן ניעור של אדם מהשינה, והדרך להתעורר היא על ידי התבוננות שמטרתה היא "לעורר את האהבה משנתה ולהכניסה בתוך מוחו". כאשר אדם מכניס את האהבה למוחו כמחשבה מסודרת, המחשבה הזו גם יוצרת תבנית עולם שמחויבת ממנה, ואחרי ההתבוננות, המחשבה הזו צריכה עדיין להתקיים. קורה לפעמים שאדם קורא את המילים של התפילה ואפילו נהנה מכל מילה ומילה, מהצלילים ומדקדוק האותיות, אבל כל זה היה בעצם מין אמירה מתוך שינה, חלום טוב ונחמד.

זוהי שאלה כללית לגבי העולם בכללו: מה מבחין ומבדיל בין חזיון שווא לחזיון של ממש? לפעמים יש דמיון שניכר מעצמו שהוא דמיון – הוא מטושטש, גרוטסקי, לא מסודר, ואז אני יודע שזה דמיון. אבל מה אני עושה כשהדמיון הוא ממש רפליקה, העתק מדויק של המציאות? אדם עומד באיזה מקום ורואה נווה במדבר, והשאלה היא: האם הוא רואה נווה במדבר או שזה חזיון תעתועים, פאטה מורגנה? כשהוא מסתכל הוא רואה חזיון בהיר: הוא רואה את המים, את העצים, את השמים, את הגמלים, הכל נמצא שם. אז איך הוא באמת יודע אם זה דמיון שווא או לא?

לשאלה הזו קיימת רק תשובה אחת שאיננה תלויה: אני צריך להגיע לשם. אם הגעתי למקום והתברר שהעץ עומד במקומו והמים נמצאים במקומם, פירושו של דבר הוא שראיתי דבר אמיתי. אבל אם הלכתי והתברר שהעץ איננו עץ והמים אינם מים – זה היה דמיון שווא. הוא הדין לגבי העניין של אהבת ה' או יראת ה'. לאדם הייתה חוויה גדולה ויוצאת מן הכלל והוא נרעש ונפעם – האם זה היה דמיון שווא או שזה היה עניין אמיתי? הוא בטוח שברגע הזה הייתה לו חוויה דתית עמוקה; איך אפשר לבדוק אם זו הייתה חוויה אמיתית או שזה היה דמיון? אם מתברר שאחרי החוויה לא נשארו עקבות – אז זה היה חזיון שווא. לרבים, בפרט בימינו, העולם הוא מקסם של חוויות, אבל השאלה היא האם נשאר משהו, וכדי לעשות זאת צריך להתקרב ולהתקרב, עד שהנוכחות תהיה בהירה וברורה, גם בתפילה.