יש בגמרא סיפור על שני חכמים שרצו ללמוד, אחד רצה הלכה ואחד רצה אגדה ושניהם סירבו להתפשר. הפתרון היה שהרב אמר להם משהו בלול קצת בהלכה וקצת באגדה (בבא קמא ס): "'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' – תֵּצֵא מֵעַצְמָהּ; 'שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי. אֲנִי הִצַּיתִּי אֵשׁ בְּצִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדוֹתֶיהָ', וַאֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ'".
המאמר הזה הוא דיון חצי הלכתי וחצי אגדתי שעוסק בשתי בעיות: הבעיה האחת היא מהי ההגדרה של אש. אנחנו מכירים בארבעה אבות נזיקין את אב הנזיקין שהוא אש. השאלה היא: משום מה אני מחייב את זה שמבעיר את הבעירה – האם הוא מתחייב באותו סוג של אחריות כפי שהוא מתחייב על ממונו, או האם הוא מתחייב משום חיציו?
קשה להגדיר את נזקי האש; אם האש הייתה דבר שיש בו ממש, היו יכולים להגדיר אותה בקלות כחלק מהנזקים שנעשים על ידי דבר ששייך לי, שהוא בעצם ההגדרה הכוללת של דיני המזיקין. זאת אומרת, אני אחראי לא רק על עצמי, אלא אני אחראי באיזו מידה גם על דברים השייכים לי. אבל כאשר אני מגיע לעניין הזה של נזקי אש, אני עומד במצב של תהייה, משום שמצד האש כשלעצמה, קשה לדבר על אש ששייכת למישהו. בפרט כשהשאלה האם מדברים פה על אותה אש או על אש אחרת, וזו שאלה לא פשוטה – האם האש שאני מדליק פה היא אותה האש שהלכה לשם?
לגבי שור המזיק, השור שלי היה פה, ועכשיו השור שלי שם. אני יכול לומר שגוף הדבר היה פה ועכשיו הוא נמצא במקום אחר, ולכן מבחינה זו הרעיון של ההיזק שיש בדברים האלה הוא פשוט, אני אחראי בשביל הדבר הזה בכל מקום שהוא הולך, בין שהוא יציב בין שהוא נגח. אבל כאשר אני מגיע לעניין של אש, השאלה היא האם אפשר להגיד שאני גרמתי לפעולה.
המשמעות של "אישו משום חיציו" היא שהאש היא בעצם המשך של פעולה שאני יצרתי, זה דבר שלי שהולך ועושה דברים. אחת התוצאות של ההגדרה הזו היא, שהרגע הקובע לגבי המזיק מבחינת מחוייבותו הוא הרגע של הצתת האש, כמו הרגע של יריית החץ.
מעניין שאת אותו עניין עצמו רואים בעניין חורבן הבית, שזה החלק השני של המימרה, החלק האגדי. יש ויכוח גדול במסכת תענית, ולעומתו שיטה לגמרי אחרת בירושלמי, ביחס לזמן שבו נשרף בית המקדש. בסופו של דבר, אנחנו מסכמים שהקביעה של האבלות החמורה בתשעה באב היא לא רק בגלל חומרת הדבר וחומרת המאורע, אלא גם מצד אחר – האבלות נובעת מזה שהיה בו אותו חורבן פעמיים. זאת אומרת, שחורבן בית ראשון וחורבן בית שני חלים פחות או יותר באותו זמן, ולכן למעשה אנחנו מבכים לפחות שני חורבנות ביחד.
כאן אנחנו גם מגיעים לבעיה ההלכתית של הנושא הזה, כמו שמתואר בגמרא: בית המקדש נשרף, ורוב רובה של השריפה לא הייתה בתשיעי אלא בעשירי באב. כתוב שבתשעה באב רק התחילה הבעירה, ובעשירי באב היה עיקרו של העניין שבאש נחרב בית המקדש.
בצד מסויים, הטעם של חכמי ההלכה בעניין הזה הוא אותו הטעם של אישו משום חיציו. מכיוון שאנחנו אומרים שנקודת ההתחלה, נקודת היצירה, היא הנקודה הקובעת, לכן אנחנו קובעים את התאריך של שריפת בית אלוקינו דווקא בתשיעי ולא בעשירי. למרות שגמר השריפה וכל עניינה היה בעשירי, מכל מקום אנחנו עושים את זה לפי התשיעי שהוא זמן הדלקת האש.
למי אכפת?
כפי שאמרתי, הגמרא דנה מצד אחד בעניין של "אישו משום חיציו" ובחיוב של "שלם ישלם המבעיר את הבעירה", ומצד שני בכך שמבעיר הבעירה הוא הקב"ה, ובכך שבעצם הקב"ה יבנה מחדש את בית המקדש באש. מכאן נובע הביטוי שאנחנו אומרים בתשעה באב בתפילת 'נחם': "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".
את העניין של "באש הצתה" – החורבן באש שמתואר כאן – אנחנו מכירים היטב, האש הזו בוערת גם בימינו הן בגשמיות והן לא בגשמיות. "באש הצתה" זה שמשהו בוער. מחלוקת, שנאה, קנאה, תחרות, ועוד כל מיני סוגים של אש. יש האש הציבורית ויש גם אצל כל אחד ואחד בתוך ליבו, כך וכך בעירות פרטיות שלא פחות מציקות מאשר הבעירה הכללית של הקנאה השנאה או המחלוקת. כל מיני האש הללו הם בוודאי חורבן בית המקדש. בסופו של דבר, כל הדברים שבגללם חרב הבית: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – הם כולם עבירות של אש. כל אחת מן העבירות הללו נעשית בשלמות רק אם היא נעשית ברתיחה. זהו צד אחד של העניין של "באש הצתה", גם באופן גשמי וגם באופן רוחני.
כאשר אנחנו מדברים על הבניין בעתיד, אנחנו אומרים נקודה מאוד חשובה ומאוד משמעותית: הנחמה צריכה להיות מאותו הסוג ובאותו האופן של החורבן. הרי לכאורה היה צריך להיות "באש הצתה ובמים אתה עתיד לבנותה". לכאורה אם המקדש נשרף באש המחלוקת, באש השנאה ובאש התאוות מכל הסוגים הפרטיים והכלליים, אז בשביל לבנות את המקדש צריך ליצור בריות צוננות יותר, והבריות הצוננות האלה יגרמו לכך שלא תהיה מחלוקת, לא תהיה שנאה ולא תהיה אש. לכאורה, אם אני רוצה להימנע מכל סוג של מחלוקת, הדרך הטובה ביותר היא להגיע למצב שלי לא אכפת ולשני לא אכפת, וכך לעולם אין מחלוקת. מתי נוצרת מחלוקת? כשלמישהו אכפת, כשמשהו נוגע בליבו בצורה אישית או כללית – אז נוצרת מחלוקת.
לשם האילוסטרציה, בימים עברו כשהיו ויכוחים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות על נוסח התפילה, היו אנשים סוטרים זה לזה. עכשיו ברוך ה' נהיה שקט בעולם… אחד אומר "ויצמח פורקניה", אחד לא אומר "ויצמח פורקניה", אחד מתחיל ככה ואחד מתחיל ככה, וכולם יושבים בצוותא חדא ואף אחד לא מתרגש. מדוע לא מתרגשים, מפני שלאף אחד לא אכפת. מי שנוגע הדבר הזה בליבו – כועס שאמרו כך או כועס שאמרו אחרת. מי שלא נוגע הדבר בליבו, יכול לקחת את העניין בשלוה גמורה ולבלוע אותו בפשטות – כי הרי מה אכפת לי אם אומרים ככה או אומרים ככה…
הנקודה היא, למרות שהיינו מצפים שהבניין שבא לתקן את חורבן האש יהיה ההיפך של אש, בפועל אנחנו אומרים "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה". אי אפשר לבנות את הבניין של העתיד מחומרים שאש חדשה תוכל לשרוף אותו, אי אפשר לבנות דבר כזה שאש נוספת תוכל לשרוף אותו ולכלות אותו מן העולם. התרופה לאש איננה מים, התרופה לאש היא אש אחרת.
מהו פתרון אמיתי
אוסיף דבר אחד שהיה נכון גם בהיסטוריה וגם בהווה, וגם בתוך המציאות הפרטית של בני אדם: כמעט בשום תחום אין אנשים שהם באמת בלתי פגיעים ובאמת לגמרי מחוסנים מפני דברים מסויימים. בדרך כלל, האנשים שנראים כחסינים הם בסך הכול אנשים שיש להם רגישות יותר נמוכה, ואדם שיש לו רגישות יותר נמוכה צריך משהו גדול יותר שיסעיר אותו ויוציא אותו מכליו.
הדברים הגדולים הללו לא מתרחשים הרבה, ולכן האנשים הללו נראים כמכילים ובלתי פגיעים, אבל כאשר סוף־סוף מתרחש משהו גדול – מתברר שאי־הפגיעות הייתה בסך הכול מעטה. יכול להיות שיש הרבה עניינים שלא אכפת לי מהם, ובמובן הזה אני מחוסן מפני השנאה והמחלוקת, אלא שאי אפשר לייצר מצב שבו לעולם לא יהיה משהו שאכפת לי ממנו. במילים אחרות, הפתרון שאנשים כיום סבורים שהוא נקרא "שלום", שעשוי על ידי זה שמורידים את סף האכפתיות, הוא לא באמת פתרון אמיתי.
הייתי פעם בבית חולים גדול בארה"ב, והיה שם שלט שבקומה פלונית נמצא בית כנסת. מכיוון שהייתי עדיין בגדר מהלך, אמרתי לעצמי שאמנם אין שם מניין, אבל לפחות אוכל להתפלל בבית כנסת. עליתי לבית הכנסת וראיתי בית כנסת שכל כולו דרכי שלום. היה בו ארון קודש מצד אחד, ואת אותו האיש צלוב מהצד השני, שניהם יושבים יחד אחד ליד השני. מה יכולתי לעשות? יש אנשים שמלאים יותר ממני בשלום ובאהבת הבריות, והם אולי היו מתפללים שם ומרגישים שזו שלמות הנפש. אני הלכתי להתפלל במקום אחר… הרבה פעמים מציעים לתקן את בעיית האש על ידי פתרון של דו־קיום שמבוסס על חוסר אכפתיות, אבל האמת היא שזה לא פותר את הבעיות, זה רק דוחה בעיות מסוימות. הבניין של חוסר האכפתיות הוא בניין של מים וכשאדם בונה בניין של מים, זה לא בניין שמחזיק מעמד, צריך רק אש גדולה יותר כדי לשרוף אותו.
אפשר לראות את הנקודה בהרבה מאוד תחומים. יש שני אופנים שבהם פותרים בעיות. זה נכון גם לגבי שאלות בגמרא, גם לגבי שאלות בפילוסופיה וגם לגבי שאלות בהוויות העולם – פתרון שלם של בעיה נעשה רק כאשר השאלה נפתרת מתוכה. ברגע שאני מנסה לפרק את השאלה ומנסה לשנות את מהותה ולהעמיד אותה בצורה אחרת – אזי יש לה פתרון. אם אני מנסה לפתור בעיה בצורה חיצונית, בצורה כזו ובצורה אחרת – איני אלא דוחה את העניין. פתרון אמיתי לשאלה הוא פתרון שמפרק אותה כך שהיא לא נשארת בגדר שאלה כלל.
באותו אופן, העניין של "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" הוא פתרון אמיתי של הבעיה גם של החורבן וגם של החטא. פתרון שנעשה לא על ידי בריחה מהתחום של ההתלהבות וההתלהטות והכניסה הנפשית לדברים, אלא על ידי עשייה של כל אלה בתחום אחר. הסגולה נגד ה'אש הזרה' היא אש של קדושה. במסכת יומא, בסוף הפרק הראשון, ישנם כמה מיני אש: יש אש כזו ואש כזו, אש אוכלת אש שותה, והאש של הקב"ה שהיא אש אוכלת אש. יש אש שאוכלת עצים, יש אש שמלחכת אבנים, יש אש שאוכלת אש, והאש של הקב"ה היא אש כזו שאוכלת את האישים האחרות. המשמעות של "באש אתה עתיד לבנותה" היא שידלק משהו אחר, שתידלק אש חדשה שתשרוף את כל מיני האש האחרים.
בתים של אמת
אם אנשים בונים בניינים של יהדות שהם לא בניינים של אש, אז היה חבל לבנות את זה. הבתים האלה כבר עלו באש. הבתים שבונים אותם רק לשם איזשהו דבר, בקור גדול ובמתינות גדולה, ובחוסר עניין רב – הבתים הללו הם לא בתים של אמת. ההצדקה היחידה של המאמצים שלנו היא אם אנחנו בונים בניין של אש. המבחן האמיתי של האדם הוא האם בכל מה שהוא עושה הוא בונה בניין של אש. אם הוא לא יכול לעשות את זה, אז הוא בעצם בונה את הבית שנחרב.
הדיון הזה של "אשו משום חיציו" קשור בדיוק לעניין הזה. כמו שכאשר אני מדליק אש, או כמו שאני יורה בקשת, כל מה שאני עושה אינו אלא הכנה. הדלקתי גפרור קטן, כמה אש תיווצר מזה? זה דבר שיימשך הלאה. כשאני מושך בקשת, אני רק עושה את חציה של הפעולה, הירייה אחר כך תפגע באיזשהו מקום. ואף על פי כן הנקודה הקובעת היא זה שאני מושך בקשת, הנקודה הקובעת היא בזה שאני מדליק את האש.
זאת אומרת, האדם שמדליק את האש הוא בעצם ממשיך את התקדמות האש הלאה. אם מישהו נכנס ללמוד, והוא נכנס ללמוד בגדר הזה שהוא מנסה להדליק את האש, אז יכול להיות שזה יקח הרבה מאוד זמן עד שמשהו יתחמם. יש אנשים שזה קורה להם מהר מפני שהם אנשים של קש, זה נדלק מהר בראש חודש אלול וכשמגיע יום כיפור כל האש כבר כבתה… אם מדברים על בריות שאינן של קש ועל אש יותר גדולה ועל עניין יותר רציני וגדול, אז זה לוקח הרבה יותר זמן, והתהליך הרבה יותר איטי וזה עניין של סבלנות. ליורה בקשת, כמו לזה שמדליק את האש, יש אותו דבר: יש נקודה של מאמץ שלא נותנת פירות מיד. אני צריך להמשיך כל זמן שאני עושה את המאמץ שלי ואינני יכול להרפות. זה אשו משום חיציו.
המצב הזה שאני עושה דברים באופן של: "טוב, אפשר ככה ואפשר גם ככה", בשלום ובשלווה, באופן שאני נשאר בשלום עם עצמי, עם הבריות ועם העולם, הכול בסדר, הכול כמנהגו נוהג – צריך לדעת שאותם הבתים כבר נחרבו מזמן. כל בית ישראל נשרף כבר. עכשיו הבניין שיכול להיבנות הוא בניין שנבנה באש, זה הבניין שאנחנו צריכים לבנות.
