הנה, בכרובים שהיו בבית המקדש כתיב: "ופניהם איש אל אחיו… ועשית שנים כרובים", ״כרוב אחד מקצה מזה״. וענין הכרובים יובן על פי מה שאמרו חז"ל: "היינו פני כרוב היינו פני אדם" – ״אפי רברבי ואפי זוטרי״. וצריך להבין, שהרי אין לו דמות הגוף. אך העניין, שהתורה נקראת 'אדם', התורה כמו שהיא למעלה, שהתורה לפנינו צריך להיות על ידי צמצום, וזהו שאמרו רז"ל: "צמצם שכינתו בין בדי ארון". כי מפני שמשם הקול מדבר למשה הוא על ידי שצמצם וכו'. ובחינה זו נקראת כרוב, אפי זוטרי, בחינת אדם הקטן כמשל הקטן שהגילוי במוחין שלו מצומצם יותר מבאדם הגדול… וזהו "כרוב אחד מקצה מזה" שהוא המשכה מלמעלה למטה, ו"כרוב אחד מקצה מזה" הוא כדי להיות ירידה זו הוא על ידי אתערותא דלתתא

[תורה אור, פרשת תרומה, ד"ה "מי יתנך כאח לי", דף ע"ט ע"ב]

כרובים

בתורה יש לנו תיאור כולל של הכרובים: "ועשית שנים כרובים… כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב אחד מקצה מזה… והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו" [שמות כה, יח-כ]. כל מה שאנחנו יודעים הוא שיש שני כרובים, שיש להם רגליים ויש להם כנפיים, אבל אין לנו מושג איך הם נראים, איזה גוף יש להם, ואם יש להם בכלל גוף. 

חז"ל אומרים שפני הכרובים הם פני אדם [חגיגה יג, ע"ב]. אולי אין להם גוף של אדם, אבל יש להם פנים של אדם .למסקנה הזו מגיעים מהשוואה של שני התיאורים של המרכבה של יחזקאל. בתיאור אחד (יחזקאל א), יש ארבע פנים למרכבה – פני אדם, פני שור, פני אריה ופני נשר, ולפי תיאור אחר (יחזקאל י, יד), במקום ׳פני שור׳ מופיע ׳פני כרוב׳, וההסבר שם הוא שלכרובים יש פני אדם, אבל יש לאדם שני סוגי פנים: ״אפי רברבי ואפי זוטרי״ (שם) [= פנים גדולות ופנים קטנות], ומכאן בא העניין הזה שאנחנו אומרים ש׳פני אדם׳ הם פנים של אדם מבוגר, ו׳כרוב׳ הוא פנים של תינוק. זו הסיבה שאפילו באנגלית, ואני חושב שבעוד שפות, אומרים שלמישהו יש פרצוף של כרוב – Cherubic – פני מלאך או פני ילד, ומכאן גם מגיע כל הקיטש בציורים של מלאכים קטנים עם פרצופים של ילדים.

הכרובים כצמצום שכינה

כאשר משה נכנס למקדש הוא שומע את הקול מידבר אליו מבין הכרובים, וחז"ל אומרים שהקב"ה צמצם את שכינתו בין בדי הארון. השכינה במהותה גדולה מכדי שתהא בה השגה אנושית. אנחנו יכולים להשיג רק מה שבתחום שלנו, אבל מה שמעל לגדלים שלנו לא נעשה קליט בכלל, ולכן אין לקיום של מה שמעבר לתחום ההשגה שלנו שום נקודת חיתוך או נקודת פגישה עם הקיום שלנו. אני יכול להתייחס רק לדבר שאני יכול איכשהו להכיל אותו בתוך הכלים שלי, לכלול אותו בתוך ההוויה שלי.

כדי שיהיה גילוי שכינה, צריך שיהיה צמצום של השכינה, ולכן הקול מדבר למשה מבין בדי הארון. הקול של ה' הוא "קול ה׳ בכח", ולכן הוא קול שאני לא יכול להקשיב לו, ונמצא מעבר למה שאני מסוגל לקלוט, ולכן אני צריך שהקול יישמע באופן אחר. וזה שהקול יכול לדבר – ולו רק למשה רבינו – הוא רק אחרי שהקב"ה צמצם שכינתו, כך שיכול להיות קול כזה שמשה רבינו יכול להבין אותו. משה מסוגל לשמוע רק את הקול של המהות המצומצמת, הקול שיוצא מבין הכרובים, מפני שהכרובים הם 'אפי זוטרי' = הפנים הקטנות, הצמצום.

מה זה פני כרוב? פנים של תינוקות, פנים יותר קטנות. ההבדל הוא לא רק בגודל הפרצוף, אלא ביכולת התפיסה. גם לקטן יש מוח וגם הקטן חושב, אלא שאצלו המחשבה היא מחשבה קטנה, בעוד שאצל הגדול, אם הוא רוצה, המחשבה יכולה להיות מחשבה גדולה. ההבדל בין הקטן והגדול, בין התינוק והמבוגר, הוא בין המחשבה הרחבה והמקיפה לבין המחשבה הצרה והמצומצמת.

למה ה' מדבר מבין הכרובים? בלשון פשוטה יותר אפשר לומר שה' מדבר מתוך פרצוף של תינוקות משום שזה האופן היחיד שאותו אנחנו מסוגלים להבין. אם הוא ידבר כמו שמדברים למבוגרים, אז זה לא דיבור בשבילנו, מפני שאנחנו לא מסוגלים להבין. כשמדברים כמו שמדברים אל תינוקות, זה מה שאנחנו מסוגלים להשיג. את פני הכרוב אני מסוגל להבין. להבדיל כמה הבדלות, לפעמים רואים שאם מושיבים ילד קטן עם איזו חיה, אז מתברר שיש קומוניקציה הרבה יותר טובה, מפני שיש להם יכולת לשוחח ולהעביר דברים בצורה מאוד פשוטה. לילד הקטן יש כך וכך דברים שהוא מבין ומשיג והיצור הזה גם כן מבין ומשיג את אותם דברים, אז הם יוצרים קומוניקציה. אבל כשבא בן אדם מבוגר ורוצה לדבר על הבעיות שלו עם הכלב, אז הכלב אולי מקשיב אבל הוא לא יכול להבין את עומק העניין. כדי שתהיה קומוניקציה, צריך שיהיה צמצום, וזה מה שהוא אומר על כך שהקול מדבר אל משה מבין הכרובים.

שני כרובים

למה אין רק כרוב אחד? למה יש שני כרובים? אם חושבים על זה, למנורה ולשולחן יש מבנה של כלי אחד שיש לו מרכז וציר, ואילו הארון בנוי מעיקרו כשׁניּוּת. הרעיון הוא שדבר שיש בו זרימה, כמו חשמל, צריך שיהיו לו שני קטבים. כאשר תיאורטית יש רק דבר אחד, לא יכולה להיות בתוכו זרימה מפני שזרימה מותנית בזה שיש שני קטבים – קוטב חיובי וקוטב שלילי.

שני הכרובים מסמלים את הקב"ה וכנסת ישראל, או את הקדוש ברוך הוא והשכינה, את האור של מעלה והאור של מטה; ומבין הכרובים נשמע הקול. שהוא ההמשכה מלמעלה למטה. הכרובים עומדים משני קצות הכפורת, מפני שיש בין שני הכרובים מתח וזרם. השפע של הקב"ה לא יכול לזרום מלמעלה למטה אם חסר המבנה הבסיסי של יחס בין שני כרובים – יחס בין שני דברים שיש להם דמיון, שאחד מהם הוא גדול והאחר הוא קטן. כדי שתהיה זרימה מלמעלה למטה, צריך שיהיה דמיון ביניהם, אך כדי שיהיה אפשר גם להעביר מתח ביניהם – צריך שבצד אחד תהיה מלאות, ושבצד הנגדי יהיה חסר, שצד אחד יהיה נותן והצד השני – מקבל. הכרוב האחד הוא בעצם פני האדם המבוגר, והכרוב השני הוא התינוק, ולמרות שהם דומים, הזרימה היא מן הגדול המעניק ונותן אל הקטן.

הצירוף הזה של שני הכרובים קשור למבנה של זרימה, וכדי שתהיה השפעה מלמעלה למטה, צריך שתהיה שאיפה מלמטה למעלה. הכרוב הקטן מייצג את הפרצוף של העולם מלמטה – התפיסה המצומצמת – והכרוב הזה צריך שיהיה לו געגועים למעלה. כדי שהקב"ה יוכל להופיע בדרך מצומצמת הוא צריך לצמצם את שכינתו ולהוריד את השפע שלו למטה, אבל האדם צריך לרצות בכך, ולבטל את עצמו כלפי הקדוש ברוך הוא. ברגע שהצד של מטה מבטל את עצמו כלפי הקדוש ברוך הוא, אז הקדוש ברוך הוא יכול להשפיע. אם הצד השני משדר כל הזמן: "אני, אני, אני", אי אפשר להשפיע אליו, כי הוא לא במצב של קליטה של השדר שמלמעלה.

החיבור והאחדות בין הכרובים תלויה אפוא בכך ששני הכרובים הללו יהיו "פניהם איש אל אחיו" – הם צריכים להסתכל זה על זה. הכרובים לא רק עומדים על שני הקצוות של הכפורת, אלא גם עומדים ומסתכלים אחד על השני, והמבט יוצר געגועים כפולים, אהבה, ורק בדרך זו הצד הגדול יכול להשפיע מלמעלה על הצד הקטן שלמטה.