הנה שתי בחינות יין: יין המשמח והוא בחינת חמר חווריין עתיק [יין לבן], להתענג על ה', המשכת קדושה העליונה על ידי שמחה של מצווה; אך צריך לעורר תחילה בנפשו תחילה יין המשכר [יין אדום], גבורות קדושות..
ויש שתי בחינות לבושין: לבוש הגוף ולבוש הראש והפנים. והנה על ידי בחינת יין המשמח נמשך בחינת לבוש לבחינת הגוף של הנפש שהוא בחינת לבושי מדות הנפש אהבה ויראה, אבל על ידי בחינת דם ענבים נמשך לבוש לבחינת הראש והפנים של הנפש
[תורה אור פרשת ויחי, ד"ה אסרי לגפן עירה, בראשית מו, ע"ב]
יין משמח
כדי להגיע לשמחה של מצווה, בדרך כלל, יש צורך בהקדמה של התבוננות. התבוננות נותנת לאדם את החוש להעריך מה בעצם הוא עושה, ושמחת המצווה נובעת מהערכה של המצווה. העניין של שמחה של מצווה זה להתענג על ה', וכדי להתענג צריך להתבונן במהות המצווה.
אם אדם מרגיש שכל מצווה היא חוויה חדשה, הוא מרגיש את ההתקשרות שבאה מכוחה של המצווה. יש סיפור במסכת ברכות על אחד החכמים שהצליח פעם אחת לסמוך גאולה לתפילה, ולא פסק צחוק מפיו כל אותו היום. הוא עשה מצווה, והוא מאושר שהוא זכה למשהו, ובכל פעם הוא נזכר "עשיתי את זה!" אז כל היום הוא מרגיש את עצמו במציאות אחרת. בשביל זה אני צריך להבין מה אני עושה, ואז אני מרגיש: הנה עשיתי דבר גדול ונפלא.
לפעמים יש מי שמזמינים אותו לאיזו פגישה עם מישהו מפורסם, והוא מחזיק את כרטיס ההזמנה בידו ויושב ומונה את השעות, את הימים, מתי יבוא ויזכה ויגיע למקום הזה והזה. יש אנשים שנוהגים לספר דברים כאלה חצי מימי חייהם, על החוויה שהייתה: הנה הוא היה במקום כזה וכזה, והוא מחזיק את הקטע מהעיתון ושומר אותו לדור דורים. אני רואה אצל כל מיני אנשים בארה"ב: יש לאדם תמונות במשרד, איך הוא לוחץ יד עם סנאטור פלוני, עם סגן נשיא פלוני, עם נשיא פלוני, והוא זוכר את זה לזכר עולם. באמת גם מצווה היא פגישה אצל הקדוש ברוך הוא. אם בן אדם, למשל, מניח תפילין, בוודאי הוא זכה ליותר מאשר לחיצת יד, ולא עם סנאטור פלוני אלא עם מלך מלכי המלכים, אז היה צריך לשים תמונה כזו כדי להראות: ביום כך וכך הגעתי למדרגה הזו והזו שאני לוחץ יד למלך, מה יכול להיות מעולה מזה?
יין משכר
כדי שאדם יוכל להגיע למצב שבו הוא יכול באמת להתענג על ה', נדרשת הכנת הנפש לא על ידי שמחה, אלא על ידי התעוררות. השמחה היא כמו שתיית יין לבן, אבל היין האדום הוא יין מעורר ומשכר, יין שמביא טלטלה. אנשים ששותים יין יכולים להגיב בדרכים שונות: יש אנשים שנעשים אלימים ומכים, יש אנשים ששותים ובוכים. יש אנשים שיין מביא אותם למלנכוליה, יש אנשים שהיין מביא להתפרצות, ויש אנשים שהיין מביא לרגיעה או לאופוריה. כאן הוא מדבר על היכולת של היין האדום, היין המשכר, לגרום לאנשים להרגיש את חסרון עצמם, ועל ידי זה להגיע להתעוררות גדלה והולכת שנובעת מהרגשת המחסור והמועקה.
אם אני רוצה שאדם יגיע להרגשה של "שמחה של מצווה", להבין שהוא קיבל עולם ומלואו, יש לכך שלבים קודמים: בשלב הראשון צריך שאדם יעמיד את עצמו לתיקון על ידי שיקבל ביקורת עצמית או ביקורת חיצונית. אחר כך צריך שהביקורת לא רק תחליק על הגב, אלא תגרום להרגשה של שבר פנימי, למרירות ולכאב. אך גם לא מספיק שהלב שבור ונשאר שבור, צריך גם שהמיץ שיצא מהענב יהיה תוסס, והלב הנשבר צריך לגרום לתהליך של תסיסה ולהגברה של רגש, ולא למלנכוליה ודיכאון. בתהליך הזיקוק, אדם נעשה טהור יותר, ואחרי זה אפשר שאדם יהיה מוכן לשמוע דברים חדשים. כמו ביין, התסיסה דועכת ונרגעת, ואדם יכול להגיע לרגיעה ולשמחה מן היין.
אם הלב נשבר מעצמו – אני לא צריך לעשות שום דבר. אבל מה קורה כשיש לבן אדם לב שלא נשבר? יש זמנים שצריכים לשבור אותו בכוונה, אדם עושה תרגיל פנימי כדי לשבור את עצמו, כדי להגיע לשבירת לב כחוויה. שברון הלב הוא חלק חיוני להבראה. יש כל מיני דרכים להעיר אנשים שמגיעים לערפול חושים או התעלפות, והדרכים העתיקות שהיו בשביל להוציא אדם מהתעלפות היו להריח משהו שהקפיץ אותו או שנתנו לו סטירת לחי. הרעיון הוא לבנות זעזוע במערכת כדי שהיא תתחיל לתפקד, משום שאחרת המערכת לא מתפקדת. כאשר מערכת מגיעה לרמה שאין לה תפקוד, צריך לייצר עבורה זעזוע גם בדרך חיצונית, אך לא מכוח מאורע חיצוני, אלא מכוח ביקורת פנימית שאדם מפעיל כלפי עצמו.
עמדת הפתיחה היא להיות מוכן לביקורת. יש אנשים שתמיד צודקים, ולא רק קשה להתווכח איתם, אלא אין דרך להציע להם תיקון, מפני שאין דבר שמשפיל אותם, וכל דבר מתפרש אצלם כחלק מגדולתם האישית, ובדרך זו הם מסיטים הצידה כל זעזוע. אבל מי שמוכן לדרוך על עצמו – להביא את עצמו לסוג של משבר מבוקר – עשוי להוציא מזה יין.
כבס ביין לבושו
אם קרבת אלוקים לא נוגעת לי הרבה – זה שמספרים לי שיש קרבת אלוקים, לא יוצר לי את התחושה הזו של עונג. אני צריך קודם לרצות בדבר, ואז אני יכול להתענג ממילוי התשוקה הזו. כאשר אינני רוצה, או כשאני רוצה דברים אחרים – ממילא הרגשת העונג תהיה פגומה, או שלא תהיה קיימת בכלל. כדי שאדם יגיע למעלה הזו, הוא צריך שיעבור תחילה שינויים מופלגים בתוך תהליכי הרצייה בנפשו. וככל שהרצון עמוק יותר, כך העונג שיהיה ממילוי הרצון יהיה עונג שלם יותר.
כדי להגיע לרצון או לתשוקה לעונג מסוג חדש, צריך שאדם לא יהיה שבע רצון ממצבו הנוכחי, ממצב הקיום העכשווי, והיין המשכר גורם למרירות, אבל כתוצאה מתחושת החוסר גם מביא ליותר התעוררות ולתשוקה עזה יותר. המרירות שאדם מתמרמר על עצמו, על העולם, או על דברים אחרים, היא לא רגש סימפטי, אבל במהותה היא רגש אקטיבי. ככל שאני מתמרמר יותר אני בועט יותר, ורוצה בדברים חדשים שישנו את עולמי.
היין המשמח גורם שינוי לרגשות האהבה והיראה, למבנה האמוציונלי של הנפש, אבל איננו משנה את האופן בו אדם רואה וחושב על דברים. אבל המרירות של היין המשכר היא במהותה ביקורת על מצבו הנוכחי של האדם כפי שהוא, וקוראת לו לשינוי מהותי של האופן שבו הוא רואה ושומע.
קורה לאנשים מפעם לפעם שהם מגיעים או נתקלים בדבר שאפשר לקרוא לו "שמחה של מצווה". יש אנשים שבאים בכוונה לשמחת תורה להשתתף בשמחה של מצווה, וקורה גם שאדם אפילו מצטרף לריקוד של מצווה. ואז בוודאי התחושה הופכת מתחושה של איום, שכל התורה כולה אינה אלא מערכת אחת גדולה של חומרות ומגבלות – "לא ולא ולא" – לתחושה נעימה יותר של שמחה. אבל שינוי כזה הוא אמוציונלי, ולא גורם בהכרח לשינוי בהסתכלות הכוללת. אבל הביקורת העצמית על מהות האדם, על המקום שהוא עומד בו, המקום שהוא צריך לעמוד בו, יוצרת שינוי אחר, לא רק במה שאני עושה אלא גם באופן בו אני מסתכל על הדברים שאני עושה.
ברגע שאני מוכן לראות את חסרונות עצמי, כל דרך ההסתכלות שלי על המציאות היא אחרת. אז אני בונה החלטות שאינן רגשיות, איפה יותר נעים ונוח להיות, אלא החלטות הרבה יותר מעמיקות, מה צריך לעשות ומה ראוי לעשות, החלטות הבאות דווקא ממרירות הנפש.
