ר' בנימין קְלֶצְקֶר היה מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן. לפרנסתו עסק במסחר עצים, אבל כשלעצמו היה תלמיד חכם ומעמיק מאוד. כידוע, בבית המדרש של אדמו"ר הזקן היו שלוש קבוצות שהתחלקו ל'חדרים' – חדר א', חדר ב', חדר ג', כאשר תנאי הקבלה לחדרים אלו היו מחמירים מאוד, ואפשר לנסות לדמיין איזה תלמידי חכמים הסתובבו שם. לענייננו, ר' בנימין היה מתלמידי חדר א', ומסופר שכוח הריכוז שלו היה מופלא. למשל, הוא היה יכול להתעמק במשך כמה שעות רק בהתבוננות והפנמה – אחרי הלימוד עצמו – בתוכן מאמרי החסידות ששמע מרבו.
פעם אחת הוא יצא מבית הכנסת לאחר התפילה, כשנרתיק הטלית והתפילין תחת ידו, וצעד ליד השוק המקומי. פתאום הוא נזכר בנושא מסוים בחסידות שהעסיק אותו, והוא רצה לחשוב עליו. הוא הניח את הטלית והתפילין על עגלה רתומה לסוס שעמדה סמוך אליו, הציב רגל אחת על ציר הגלגל של העגלה ורגל אחת נותרה על הקרקע, וכך נעמד בצד הרחוב ונכנס לריכוז עמוק. הדקות חלפו והפכו לשעות. כבר הגיעה שעת בין הערביים, השוק עמד להיסגר, ור' בנימין עדיין נטוע על מקומו באותה תנוחה ראשונית…
בעל העגלה, גוי מקומי, סיים את ענייניו בשוק, עלה על עגלתו ויצא לדרכו, בלי לשים לב לתכולת העגלה ולמי שנשען עליה, כשר' בנימין נשאר עם הרגל באוויר… כעבור זמן הוריד את הרגל לקרקע והמשיך לחשוב בריכוז רב, כשהוא לא שם לב שהעגלה הלכה לה יחד עם הטלית ותפילין שלו – כך עד שהשמש עמדה לשקוע, ופתאום התעורר ר' בנימין ממחשבותיו והזדרז ללכת להתפלל מנחה…
בטח אתם דואגים, מה היה בסוף עם הטלית והתפילין? ובכן, כעבור זמן קצר הם חזרו אליו. הכיצד? הגוי בעל העגלה עצר ברחוב אחר והציע את מרכולתו ליהודי אחד שעבר שם. הלה הבחין בטלית והתפילין שעל העגלה ושיער שהם אינם שייכים לבעליה… הוא לקח אותם איתו וניסה לאתר את בעליהם, עד שנמצא המאבד המאושר.
את הסיפור המיוחד הזה סיפר הרבי הריי"צ לחתנו הרבי מליובאוויטש, שתיעד אותו במחברת ה'רשימות' המפורסמת שלו.
הסיפור הזה מובא גם במקורות אחרים ובנוסחאות אחרות, שם מפליגים בגודל כוח העיון שהיה לר' בנימין, והיכולת המופלאה שלו לעמוד משך זמן כה רב בריכוז עצום שכזה. אבל הרבי כותב במחברתו שכשהרבי הריי"צ סיפר זאת, סיים ואמר: "תא חזי [בוא וראה] עד היכן כוחה של יראת שמים" – למרות שהיה שקוע במחשבתו, עד שלא הרגיש שהעגלה עליה נשען נסעה לה והוא לגמרי לא שם לב היכן הוא עומד ומה קורה איתו, בכל זאת "זמנה של תפילה הרגיש, וזה עוררו מהתעמקותו".
ודאי אתם מכירים את דברי הגמרא האומרת שתפילות שחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד – תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. קרבנות אלו הוקרבו בזמן בית המקדש "תמידים כסדרם" כפשוטו, אבל מאז חרב הבית אנחנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" באמצעות התפילות שחרית ומנחה, וכך גם תפילת ערבית שנתקנה כנגד איברים ופרים שנשרפו באש המזבח במשך הלילה.
בפרשת הקרבנות מביא רש"י מדברי המדרש את הרקע לסמיכות פרשת הקרבנות לבקשת משה רבנו לפני פטירתו מהקב"ה למנות לו ממלא מקום, "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה". וכך מצוטטת שם התשובה שקיבל: "אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצווני על בני – צווה את בני עלי". כלומר, אתה מבקש שאני אחשוב עליהם, אבל אני מבקש ממך לדאוג לכך שהם יחשבו עלי ויקריבו לי קרבנות מדי יום.
אתם מבינים את זה? לכאורה זה ממש תמוה: הרי משה רבנו ביקש דבר כללי ביותר – כיוון שימיו קרבים, הוא מבקש שיתמנה מנהיג נאמן לעם ישראל אחריו, כיוון שאחרת יישארו כצאן שאין להם רועה, אז מה העניין של הקרבנות דחוף עכשיו? וכי ניתן להשוות בין ערך הקרבנות התמידיים, יום אחר יום, לערכה של בקשת משה רבנו?
רש"י בדבריו הוסיף וציטט משל מתוך המדרש: "משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם, והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו'". כלומר, היא רצתה להעביר לבעלה מסר על הדרך הנכונה בהנהגת וגידול הילדים, אבל מה ענה לה בעלה? לפני שאת אומרת לי מה וכיצד לעשות ולדאוג להם, דברי איתם והדריכי אותם כיצד עליהם להתנהג כלפיי.
זה לכאורה מדרש יפה, אבל צריך להבין במה הוא קשור לדברים בעומק העניין.
פעם אחת, כשהרבי זי"ע עסק בפעם בהתוועדות בדברי רש"י אלו, הוא אמר שאם נדייק במילות המשל נראה ש"בת מלך" הכוונה בנמשל כלפי משה רבנו, ו"בעלה" זהו הקב"ה. אבל על הקב"ה לא כתוב במשל שהוא "מלך" אלא סתם "בעלה". למה? לכאורה היה מתאים לכתוב "בעלה המלך" וכדומה, ולמה נכתב סתם בעל? אלא מסתבר שכוונת המשל שאכן היא התחתנה עם בעלה שהוא לאו דווקא מלך.
בואו נחשוב על זה: כשמדברים על מלך, בוודאי יש לו מדינה, עבדים ומשרתים, ויש לו גם ילדים. אם הילדים מתנהגים כראוי ומתגוררים סמוך אליו, 'מה טוב ומה נעים'. ואם הילדים חיים מחוץ למדינת אביהם המלך, הוא נאלץ להסתייע במשרתים ועבדים. אבל אם הבעל אינו מלך, אין לו משרתים ועבדים אלא רק בנים.
אם כן, במילים אחרות, יוצא מדברי המדרש כך: יש מדרגה של קשר בין יהודים עם הקב"ה, שאינה יותר מקשר של אב וילדים. לא מדובר במלך עם ילדים, אלא אב עם ילדיו, והוא צריך את הילדים שלו שיעזרו לו. אמנם משה רבנו, בתור "בת מלך", יש לו די תוקף כדי לבקש מהקב"ה שצריך למנות איש על העדה להנהיגם, אבל הקב"ה נמצא כנגדו במצב של 'בעל' ולא 'בעל־מלך', כי מדובר כאן בקשר האלוקי המיוחד של אב עם בניו.
אם כן, בשעה שיהודי מקריב כביכול קרבן, על ידי שמתפלל תפילת שחרית או מנחה, זהו ביטוי לקשר בין בן לאביו, ולכן הקב"ה – שכעת אינו מלך כביכול – צריך את הקרבנות והתפילות שלנו. ואמרו חז"ל שהקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל, וכמו שכתוב "את קרבני לחמי" – כשם שהלחם זהו דבר המוכרח לבריאות החיים והוא מה שמקשר ומחבר בין הנשמה לגוף, כך גם הקרבנות מחברים את הנוכחות של הקב"ה אל העולם, ובלעדיהם חסרה ח"ו הנשמה של העולם. כנאמר בגמרא "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם". ואם אנחנו רוצים שהעולם יתמלא באלוקות, עלינו לדאוג לספק לקב"ה כביכול את הלחם שלו – הם קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, והתפילות שחרית מנחה וערבית.
האם אנחנו מבינים את גודל מעלתה של התפילה?! הקב"ה אומר למשה רבנו: "צווה את בני עלי", כי כשיהודי מתפלל תפילה פשוטה של שחרית, זה נוגע כביכול לחייו של הקב"ה ולנוכחותו בעולם – "קרבני לחמי לאישי"!
הרבי למד מהדברים הללו הוראה חשובה לגבי היוקר והחשיבות שיש בתפילה פשוטה ושגרתית. לפעמים אדם חושב לעצמו: די לי לעסוק בזוטות, אני צריך לחולל מהפכות, לעשות דברים גדולים באמת… אבל כאן באים ואומרים לו: דע לך, תפילת שחרית או מנחה שלך היום יקרה בעיני ה', הוא לא יכול בלעדיה, והוא מבקש אותה ממך.
אנחנו צריכים אפוא ללמוד לייקר את ה'תמיד', את העבודה הסדירה. הרי יש קרבנות התמיד ויש קרבנות המוספים, ובעבודת ה' באופן טבעי יש תשומת לב והתחדשות במוספים שאינם באים כל יום. כך למשל, כשמגיע יום־טוב אנשים מתחדשים. החג מעניק להם חיות חדשה, עונג וששון ושמחה. אבל על כך אומר לנו הקב"ה: אדרבה, דווקא הדברים הפשוטים – קרבנות ה'תמיד' השגרתיים – זה הלחם שלי, אני מבקש ממך לתת לי אותם, ואני ממתין לתפילות שחרית ומנחה שלך.
הדברים הללו מתחברים עם התורה של הבעש"ט בעניין חורבן הבית. אם לא הכרתם את הוורט הנפלא הזה, תקשיבו היטב:
כזכור, הגמרא אומרת "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה בית מקדשנו", כמסופר על השתלשלות המעשה עם קמצא ובר קמצא וכו' עד לפסיקה של זכריה בן אבקולס שלא לפגוע במי שעמד להלשין למלך על שהיהודים לא רצו להקריב את קרבנו בעל המום, מה שהביא לחורבן הבית. ולכאורה נשאלת שאלה פשוטה: איך ייתכן שבגלל ענווה, שהיא מידה טובה, ייחרב בית המקדש ותסתלק השראת השכינה?!
אלא, מסביר הבעש"ט, ישנה גם ענווה פסולה, ענווה שלא במקומה. זאת כאשר אדם חושב לעצמו, למשל, שהתפילה שלו לא משפיעה בעולם ולא מחוללת שום שינוי לטובה. "שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפלתו. שאלו היה מאמין זה – כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה…".
זה פירוש הכתוב בתהלים "אם תשכבון בין שפתיים" – זו השכינה הקדושה המשתוקקת לתפילתו של יהודי, עד ששוכבת כביכול בין שפתיו ונושקת למילות התפילה היוצאות מהן. "שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה, כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו ורחימו". כל המלאכים והאופנים והספירות העליונות – כולם ממתינים לאותיות התפילה הבוקעות משפתותיהם של בני ישראל, כי הם יודעים כמה חיוּת זה נותן להקב"ה.
ובכן, אם יהודי היה יודע כמה נוגעת ומשפיעה התפילה שלו למעלה, כמה יקר הוא אצל הקב"ה למרות שהוא א־ל רם ונישא, היה מייקר כל מילה בתפילה. "ואם ישים אליו לבו, בוודאי מי הוא זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע, שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה חדל אישים…". אבל כשיהודי ממעיט בערך עצמו וחושב: מי אני ומה אני – זה מה שגורם לחורבן הבית, ענוותנותו הפסולה מחריבה את בית המקדש. הרי אתם זוכרים, מתי הובקעה חומת ירושלים? כשפסקה אספקת קרבנות התמיד. ובעומק הדברים, הכוונה שהפסיקו את התפילות ה'פשוטות', הפסיקו להאמין בכוחה של התפילה – זה היה הפתח לחורבן בית המקדש…
מסופר במדרש ילקוט שמעוני שפעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים עם רבי יהושע בן חנניה, והגיעו למקום בית המקדש. התחיל רבי יהושע לומר "אוי לנו על הבית שחרב", ור' יוחנן השיב לו: "אל ירע לך, שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, זה גמילות חסדים".
משמעות הדברים בפשטות היא שלמרות שחרב הבית, יש עניין אחד מעבודת בית המקדש שאפשר לשחזר גם כשהבית חרב, וזו גמילות חסדים שבאה במקום הקרבנות. אבל אדמו"ר הצמח צדק מסביר ש"גמילות חסדים" בהקשר זה אינה כפשוטו, דהיינו צדקה, אלא הכוונה לעניין התפילה שבה האדם גומל חסד עם נפשו. כי מצוות הצדקה כפשוטה צדקה הייתה גם בזמן הבית, אבל לאחר חורבן הבית התחדש עניין התפילה כמצווה שעומדת במקום הקרבנות, ובאמצעות ההשקעה בה ובכוונתה האדם המתפלל גומל חסד עם עצמו, עם הנפש האלוקית והנפש הבהמית שלו.
לחיים, לחיים ולברכה. בואו נזכור שבתפילת היום־יומיות שלנו, שחרית מנחה וערבית, אנחנו מחוללים פלאים – אנחנו גומלים חסד עם נפשנו, ועל ידי זה הקב"ה ממשיך חסד והשפעה בעולם, "את קרבני לחמי לאישי". מה אתם חושבים, נראה לכם שלתפילה מתוך מודעות שכזו אפשר להתרגל אי־פעם?!…
