בס"ד

קרוב אליך ברשת

אז יחשבו שאתה משוגע

אז יחשבו שאתה משוגע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

פורים זה זמן לצאת מההגבלות שלנו, עד דלא ידע! לתת את עצמנו לקדוש ברוך הוא, כמו שבני ישראל בפורים התבטלו לקדוש ברוך הוא וסמכו רק עליו.

פלא פלאים לראות מתי התחיל הנס, הוא התחיל בשפל של השפל! בסעודה של אותו רשע – בה חיללו את כלי המקדש, או שהיה מעין עבודה זרה – ובני ישראל ישבו שם ונהנו! ה' ירחם. שם נגזרה הגזרה, אבל שם גם הקדוש ברוך הוא הכניס לאחשוורוש את השיגעון להביא את ושתי בכתר מלכות. אז ארע הפיצוץ ביניהם, ומשם הכל התגלגל בשביל לפנות דרך לאסתר המלכה.

אז לתת את עצמנו לקדוש ברוך הוא, לצאת מכל ההגבלות, זה לדעת לסמוך עליו גם כשאנחנו במצב על הפנים. גם כשאנחנו בשפל והמצב נראה אבוד לגמרי. תן את עצמך!

יש יהודי בשם ר' משה ג., לו ולאשתו הרבה שנים לא היו ילדים. הם הלכו לרופאים ומומחים וניסו בלי סוף, ועסקן אחד התמסר מאוד, בירר בשבילם על שיטות שונות וליווה אותם בדרך הייסורים הזאת. הוא הפנה אותם למומחה בארצות הברית, ששלח אותם להמון בדיקות. הם עשו הכל בדקדקנות ובסבלנות, אך בסוף הרופא התקשר לעסקן ובפיו בשורת איוב. לעסקן לא הייתה ברירה, הוא התקשר לזוג, ובכאב גדול נאלץ לומר להם את האמת: "אני מצטער, אבל אין סיכוי שאי פעם תזכו לפרי בטן. התפללנו והפכנו את העולם, אבל זה המצב. מחר אתקשר אליכם". הוא התכוון למחרת להתקשר, בשביל להמשיך לנחם אותם על הבשורה הקשה. אך למחרת בבוקר, הקדים אותו ר' משה וצלצל אליו: "תשמע, אני עושה מחר 'סיום', אני מזמין רק את המשפחה שלי אבל אתה כמו אח שלי. אתה עשית והשקעת כל כך הרבה בשבילי, נתת בשבילי, רצת בשבילי, נסעת בכל העולם בשבילי – תעשה לי טובה ותבוא לסיום".

"אני מאוד עסוק, אבל אני אבוא" ענה העסקן. הוא בא ורואה סעודה אמיתית, ר' משה הכין דגים וכל מיני סלטים. המנה הראשונה היתה משהו משהו, ואחרי המנה הראשונה כולם שאלו אותו "על מה הסיום, איזו מסכת למדת?". ור' משה ענה "תכף אומר לכם", וניגש לאותו עסקן ואמר לו "אתה רוצה לספר להם את מה שאמרת לי אתמול?". העסקן היה בשוק. אני הולך לספר להם שהתייאשו? שאמרו שאין סיכוי, אני?! למה? אבל ר' משה לא ויתר: "תעשה לי טובה, תעמוד ותספר להם לפרטי פרטים את כל מה שעשית, את כל מה שעברנו ביחד ואת הבשורה שקיבלת אתמול".

העסקן נשם עמוק, נעמד עם דמעות בעיניים וסיפר לכל המשפחה. כולם לא הבינו מה קורה לנגד עיניהם. העסקן התיישב וכולם היו באווירת תשעה באב. ואז ר' משה התחיל לדבר: "אני אגיד לכם על מה מסיבת הסיום. מסיבת הסיום שלי היא סיימתי עם ההשתדלות! הקדוש ברוך הוא אומר בתורה 'וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה' ואני עשיתי כל מה שיכולתי, ואפילו מעל הכוחות שלי. הוצאנו ים של כסף, רצנו והתרוצצנו בין מרפאות ובדיקות, עשינו הכל ואפסה כל תקווה בדרך הטבע. אני סיימתי את ההשתדלות ועכשיו אני נותן את עצמי לקב"ה עד דלא ידע!!"

ואתם יודעים מה קרה? אחרי אחד עשר חודשים הם עשו ברית מילה! אחרי אחד עשר חודשים בלי השתדלות, ה' נתן לו ילד. מה הייתה העבודה שלו? לתת את עצמו לקב"ה. להגיד לקב"ה 'אני עשיתי מה שיכולתי, אבל כל הזמן ידעתי שהברכה אצלך והכל תלוי בך. אמרת לי לעשות – אז עשיתי, עכשיו אין לי מה לעשות – ואני עדיין יודע בוודאות שהברכה בידיים שלך. אני שלך! תעשה איתי מה שאתה רוצה.

לחיים יהודים, לחיים עד דלא ידע!

פורים זה זמן לצאת מההגבלות שלנו, ולשמוח עד בלי די!

אתם יודעים מה תוקע לנו את השמחה? כשאנחנו מנסים להיות שמחים ממשהו, ממישהו, מדברים שמתרחשים מחוץ לנו. השמחות האלה הן תמיד מוגבלות, והשמחה האמיתית היא כשאני שמח מבפנים, לא תלוי בכלום. לא בכך שמעריכים אותי ולא בכך שמצליח לי, לא בגשמיות ולא ברוחניות, פשוט שמח כי אני שמח!

אם תלכו לבית הספר בהפסקה, תראו שם ילדים משחקים ונהנים. אם תעצרו ילד באמצע הריצה למשחק, ותשאלו אותו 'תגיד, אתה בשמחה?', הוא יסתכל עליכם במבט של 'מה אתה רוצה מהחיים שלי?' וילך. אם אני שואל בן אדם 'אתה מרגיש שאתה חי?' הוא גם לא יבין את השאלה. אני לא מרגיש שאני חי – אני פשוט אני. כל דבר שהוא מחוצה לי, אוצר או הנאה, אני יכול להרגיש. אבל את המהות שלי, את החיים שלי, אני לא מרגיש. אצל הילד הקטן השמחה מגיעה מהעצמיות שלו, ולכן הוא לא מבין מה אתה שואל בכלל.

וככה זה בפורים! אנחנו לא רק שמחים בעשיית מצוות, או שמחים בגלל החג, "ושמחת בחגך", אנחנו שמחים בעצמיות. שמחים בלי טעם ודעת, בלי הגיון והסברים, שמחים בקדוש ברוך הוא, שמחים בנשמה שלנו. כל כך שמחים עד שאנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו שמחים! אין לנו פנאי להסתכל על עצמנו מבחוץ ולתת ציונים, אני כן שמח אני לא שמח. למי יש זמן לשטויות האלה?

אתה מגיע לנקודה בנפש שבה אתה קשור אל הקב"ה, ובמקום של הקב"ה "עוז וחדווה במקומו", "נגילה ונשמחה בך". לא נגילה ונשמחה במה שה' נותן לנו בשפע, באוכל או בכסף, אלא "נגילה ונשמחה בך". מגיעים לנקודה הזאת, ששמחים בעצם, במהות שלנו.

כשהייתי בחור, היה בכפר חב"ד אחד המשפיעים הגדולים, קראו לו ר' שלמה חיים קסלמן. פעם הלכתי אליו הביתה ודיברנו, ושאלתי אותו: איך מגיעים לשמחה? לפני שהוא ענה לי, הוא אמר: "אגיד לך משהו, ואתה תחשוב שזה לא זה, שזה מידי פשוט, שלא יכולה להיות תשובה כל כך פשוטה לשאלה כל כך רצינית. אבל", הוא נעץ בי מבט, "זו התשובה האמיתית! וככל שתגדל, תוכל להזדהות עם התשובה הזאת".

ואחרי ההקדמה הזאת הוא אמר: "הכוח הכי גדול שה' נתן לבן אדם הוא כוח הבחירה. 'ראה נתתי לפניך את החיים.. ואת המוות.. ובחרת בחיים'. ה' נותן לנו בחירה אם לשמוח או להיות עצובים. בן אדם יכול להחליט 'אני רוצה להיות שמח, ויהי מה!'. אחרי זה תחשוב איך אני עושה את זה, אבל זה תלוי במחשבה ובבחירה שלנו".

וכמה שהוא צדק. אדם יכול להיכנס לעצבות, וברגע שהוא מחליט ש'חלאס, נגמר הסיפור', הוא קם, רוקד, מתחיל להתקשר לאנשים אחרים, הולך לעשות טוב ומתחיל לחשוב מחשבות טובות. פתאום, כמו נר, קצת אור דוחה הרבה מן החושך והעצבות נעלמת ואיננה. זה תלוי בנו! השמחה היא חלק מהעצמיות שלנו ולכן אנחנו יכולים לבחור בה בכל רגע שנעז.

לחיים יהודים, שנזכה לבחור בשמחה בלי שום סיבה!

אתם יודעים, המשפיע ר' מענדל פוטרפס ראה פעם את אחד התלמידים שלו, הרב טוביה בולטון, שהיה ראש ישיבה לבעלי תשובה, והפנים שלו היו קצת עצובות. אז ר' מענדל אמר לו: "מה אתה עצוב?" והרב בולטון התחיל לפרט, בגלל זה ובגלל זה… אמר לו ר' מענדל: "שמע, נשלחתי בעוונותיי למחנה עבודה ברוסיה, בסיביר, בקור כלבים, לכמה שנים טובות. אוכל כשר לא היה, ולא פעם ולא פעמיים לא היה בכלל אוכל. לשמור שבת היה מסירות נפש, על המון מצוות הייתה לי מסירות נפש, אבל אף פעם לא נתתי לעצמי מחמאה על כך ששמרתי שבת וכשרות, את זה יהודי צריך לעשות. אתה יודע על מה אני מחזיק טובה לעצמי, על מה אני נותן לעצמי מחמאה? על זה שאף פעם לא הייתי בעצבות. הרבה שנים בסיביר ומעולם לא נכנסתי למצב רוח כזה, על זה אני נותן לי טפיחה על השכם".

הזוהר אומר שברגע שאדם שמח פה למטה, גם הקב"ה שמח, וכשהקב"ה שמח זה פותח את כל שערי שמים ומשפיע שפע עצום.

בשמחת תורה תש"מ, הרבי אמר בהתוועדות שכל אחד יבחן את עצמו כמה הוא באמת שמח, שכל אחד יחליט בראש על סכום כסף גדול שהוא נותן לצדקה, ואם ירצה ה', הוא יקבל משמים פי ארבע, "ארבע פעמים ככה!". הרבי הדגיש שהוא לא אומר את זה כבדיחה אלא מאוד ברצינות.

החותן שלי היה שם, אבל אתם יודעים, התוועדויות של שמחת תורה הן ארוכות ואחרי מחסור גדול בשעות שינה… וחותני, שבדיוק לפני כמה ימים היה יום הזיכרון שלו, שההתוועדות הזאת תהיה לעילוי נשמתו, נרדם. אחרי ההתוועדות הוא שמע את דברי הרבי – שבן אדם יכול להחליט לתת סכום שהוא למעלה מכוחותיו, וה' ייתן לו ארבע פעמים ככה – ומיד הכניס לרבי צ'ק שמן. הרבי הוציא את הצ'ק והחזיר לו. הרבי הסביר שהדברים יועדו רק לאלו שהיו בהתוועדות, וזה היה מבחן לבן אדם – כמה הוא יוצא מההגבלות שלו. זו ממש רוח הקודש! מאיפה הרבי ידע שהחותן שלי נרדם באותו זמן? הוא ישב בספסל למטה וכמעט לא ראו אותו. איך הוא ידע את זה?

היה שם מישהו שגם העביר צ'ק וקיבל אותו בחזרה. הרבי אמר לו "לך אין כסף, אתה לוקח את הכסף מאבא שלך. לא לזה התכוונתי, התכוונתי כמה הבן אדם יכול לצאת מהגבולות של עצמו".

בכל מקרה, הרבי רצה שאנשים יצאו מהגבולות שלהם. לשבור את כל תקרות הזכוכית ולעשות דברים שעד לפני רגע נחשבו משונים ואפילו משוגעים. צא מההגבלות!

לחיים חברים! שה' יזכה אותנו להמשיך את פורים לכל השנה, עם הרבה שמחה, עם הרבה בריאות, עם הרבה שפע. אנחנו יודעים את הכלל – "כי בשמחה תצאו". בשמחה יוצאים מכל ההגבלות, מכל הצמצומים ושנזכה בקרוב ממש לביאת משיח!

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן