החסיד ר' מענדל גוראריה (אביו של ר' שמריהו גוראריה שהיה חתנו של הרבי הריי"צ וגיסו של הרבי) נסע פעם אחת ברכבת בחזרה מלובביץ'. תוך כדי נסיעה – שנמשכה כמה ימים ולילות – הוא חיפש פנים יהודיות כדי להחליף מילה. לדבר משהו.
הוא עבר לאורך הרכבת ופתאום הבחין בנוסע השוכב על המדף העליון, עטוף בשמיכה. הבין ר' מענדל שלנוסע אין כרטיס ותעודות נדרשות והחוש שלו אמר לו שזהו כנראה יהודי.
הוא הרים קצת את השמיכה וראה שזה באמת יהודי. מי היה אותו יהודי? היה זה החסיד ר' גרשון בער מהעיר פאהאר.
כמה מילים על ר' גרשון בער: הוא נולד כמה חודשים אחרי פטירת אביו ונקרא על שמו. לאחר מכן חונך על ידי סבו. גם סבו וגם אביו היו מחסידי האדמו"ר הזקן. ר' גרשון בער עצמו ראה בפעם הראשונה את האדמו"ר הצמח צדק, כאשר נכנס ל'יחידות' לקבל ברכה לרגל היכנסו בעול המצוות. הוא היה 'עובד' ו'משכיל' נפלא, והרבי הריי"צ מספר עליו ברשימותיו, שכן בילדותו הלך אליו בהוראת אביו (הרבי הרש"ב) לשמוע ממנו סיפורי חסידים.
ובכן, ר' גרשון בער רואה את ר' מענדל מולו ושואל אותו: "אברך, מי אתה?". ר' מענדל אומר את שמו. "ולאיפה אתה נוסע?", שואל ר' גרשון בער. משיב ר' מענדל: "הביתה, אל האישה והילדים". אומר לו ר' גרשון בער: "כשאתה מגיע הביתה, תחדיר בבני הבית שלך שהוא לבדו הוא ואין זולתו".
למה הוא אמר את זה? כי זה מה שהוא חשב וזה מה שהוא חי. הוא התעטף בשמיכה לא כדי לברוח מהשלטונות, אלא כדי להתנתק מכל הסובב אותו ולהיות מונח ב"הוא לבדו הוא ואין זולתו". ממילא, כשר' מענדל התחיל לדבר איתו, אז זה מה שהיה לו לומר. בדיוק כפי שאדמו"ר האמצעי רצה ואיחל לעצמו: שכששני חסידים ייפגשו, הם ידברו ביניהם חסידות. ידברו על אחדות ה'. על אין עוד מלבדו.
ועל הדבר הזה בדיוק חסידים התייגעו כל חייהם. הם למדו את זה, חשבו על זה, התבוננו בזה וממילא גם דיברו על זה איש עם רעהו.
כשאנחנו שומעים כאלה סיפורים, אנחנו מיד רוצים להיות גם כן כאלה. מתעורר בנו פתאום רצון לעלות על רכבת, להתעטף בשמיכה ולחשוב על "הוא לבדו הוא ואין זולתו"…
אבל זה לא המצב שלנו. בשביל להתבונן בחסידות אנחנו זקוקים לרכבת שתיסע לפחות שלושה ימים ברציפות. כאן בארץ אתה עולה לרכבת ועוד לפני שהספקת להתעטף בשמיכה, כבר אתה צריך לרדת…
ברור שלא זאת הכוונה.
אנחנו נמצאים בח"י אלול, יום הולדתם של הבעל שם טוב ושל האדמו"ר הזקן. זהו יום מאיר והסיפורים עליהם ועל גדולי החסידים שהלכו לאורם מבעירים את הרצון לעבוד את ה' בדרגה הכי גבוהה. אנחנו שומעים סיפורים על 'ציורים' כאלה, וה'ציור' הזה תופס אותנו. למה הוא תופס אותנו? בגלל שזו אמת. אבל הרי ברור לנו שאי אפשר לקפוץ היישר אל האמת הזו. אז מה עושים?
יש כאלה שנשברים. הם אומרים לעצמם, ממה נפשך: או שאני יכול לחשוב שש שעות חסידות, או שאני בכלל לא שייך לכל העניין.
טבע האדם שהוא נמשך או לכאן או לכאן. חסד או גבורה. אז או שאני נדבק בזה ונדלק מהר ומיד אני מחפש 'מדרגות' ו'הרגשים' ו'ציורים', או שאני חלילה מאבד עניין לגמרי.
היה יהודי שקראו לו הרב ר' אברהם הערש כהן. הוא עמד בראש כולל האברכים בכפר חב"ד והוא אהב להדביק לכל אברך תואר: זה ר' עקיבא אייגר, זה פני יהושע, זה 'חתיכת' קצות… וכל זאת למרות שמדובר היה באברכים מהשורה. אברכים טובים אמנם, אך לא גאוני עולם. אלא מה? זאת הייתה השיטה שלו לעודד את האברכים.
אז אולי ננהג כך גם בחסידות?… נתחיל להצמיד לכל אחד ואחד תואר: זה ר' הלל מפאריטש, זה ר' אייזיק מהומיל, זה ר' שילם קוראטין וזה ר' איצ'ה המתמיד. סתם כך ללמוד חסידות ולהתייגע? לעסוק ב'קטנות'? זה פחות מעניין. אמרת "ר' הלל", אמרת משהו ממשי…
חצי שנה אתה כבר לומד חסידות ואתה רוצה שהלימוד יביא אותך להכרה הברורה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". אבל זה לא עובד ככה. לא מדובר כאן בסגולה כזו שאם תלמד חסידות כך וכך שעות או כך וכך ימים ושבועות, אז ההכרה באחדות ה' תחדור בך ותאיר אצלך. העבודה צריכה להיות מן הקל אל הכבד, 'מלמטה למעלה'. וזו החכמה של חסיד. מצד אחד לא לשַׁטות בעצמך ולא לרמות את עצמך שאתה שייך לדרגות של חסידים גדולים, ומצד שני לדעת שאתה בכיווּן הנכון ולכן אין כל סיבה לייאוש חס ושלום.
יש כאלו שהם נוטים לקו ה…נקרא לזה שאפתני. ויש כאלה שהם בקצה השני. הם רוצים להיות אמיתיים עד הסוף. אנשים פרקטיים בטבעם שאומרים לעצמם, "זה לא שייך אלינו". נכון אמנם שהחסידות היא אמת עמוקה, אבל דווקא משום כך ברור לי שזה לא שייך אליי או שאני לא שייך לזה. אז מלכתחילה הם לומדים חסידות באופן כזה שזה מנותק מהם. לא שייך אליהם.
אלו שתי הדרכים שבאופן טבעי כל אדם נמשך לאחת מהן. ובדרך כלל זה מתחלק בין בעלי 'מרה לבנה' ובעלי 'מרה שחורה'.
המשפיע ר' מענדל פוטרפס הסביר לי פעם מה ההבדל בינו לבין ר' אבא פליסקין. ר' אבא היה חברו מילדות ועד זקנה. ביחד הם הלכו לחיידר ולאחר מכן ביחד למדו ב'תומכי תמימים', וביחד הם גם עסקו ב'מבצעים' בחרקוב עיר מגוריהם. בין השאר הם קירבו את אבא שלי ואת הדוד שלי לחסידות. זה היה בתקופה הקשה של הקומוניזם ושל הנוער הקומוניסטי. הכל היה בסכנה והם קירבו את הצעירים לאידישקייט ולחסידות.
ר' אבא יצא מרוסיה, נשלח על ידי הרבי הריי"צ לאוסטרליה ולאחר מכן הגיע לקראון הייטס. ואילו ר' מענדל יצא מאוחר יותר מרוסיה והגיע לארץ. אבל בהמשך הם נפגשו אצל הרבי והם טיפחו חברוּת קרובה עד סוף ימיהם.
ובכן פעם אחת שאל אותי ר' מענדל, "אתה יודע מה ההבדל ביני לבין ר' אבא?" והוא סיפר בחיוך כך: "כשאנחנו היינו ילדים בחיידר, הלכנו ברחוב והשקָאצים (גויים צעירים) היו זורקים עלינו אבנים. זאת כמובן הייתה חוויה מאוד לא נעימה. באנו הביתה וסיפרנו לאימהות שלנו את שקרה. כשאמא של ר' אבא שאלה אותו כמה אבנים השקאצים זרקו עלינו, הוא ענה לה: 'שש־שבע אבנים'. אני לעומת זאת, עניתי: 'שבע־שמונה אבנים'. זה כל ההבדל בינינו…"
זה ההבדל בין 'מרה לבנה' ל'מרה שחורה'. ר' אבא חשב שזרקו עליהם שבע אבנים, אבל היה לו ספק אז הוא הפחית אבן אחת. ייתכן שזרקו רק שש אבנים. ר' מענדל גם הוא חשב שזרקו עליהם שבע אבנים, אך כשהיה לו ספק אם המספר מדוייק, הוא הוסיף אבן אחת…
בנוגע לענייננו: ישנו כאמור מי שמיד נתפס לעניינים הכי מופלאים בחסידות. ולעומתו ישנו הטיפוס המעשי, שאינו נוטה לדמיונות ולרעיונות מופשטים. מה שהוא רואה בעיניים – קיים, ומה שלא – צריך להוכיח שקיים.
התוצאות השליליות של שתי הגישות האלה יכולות להיות: או אחד שמדמיין דמיונות ומרמה את עצמו או אחד כזה שאומר שכל העניינים היפים והנעלים בחסידות כלל לא שייכים אליו. הם היו מתאימים לתקופת אדמו"ר הזקן, אבל לא לזמננו. אז מבחינתו אין התבוננות, אין ייחודא תתאה, אין ייחודא עילאה, אין אתכפיא ואתהפכא…
על שניהם אפשר לומר "אלו ואלו בלהג מלהגים" או "בבלבול מבלבלים"… שניהם טועים ומבלבלים באותה המידה. למה באותה המידה? כי שניהם לא תפסו את נקודת העניין. הסיבה לכך היא שכל אחד מהם מחפש את ה'ישות' שלו ולא את האמת. כי כאשר אתה מחפש את האמת, אז מצד אחד אתה יודע שאינך יכול להיות ר' הלל וממילא אתה גם לא צריך להיות ר' הלל. אבל באותה מידה ממש אתה גם יודע שזו טעות חמורה ביותר לטעון שחסידות וכל הדברים שהיא תובעת, אינם שייכים אלינו. שעבודת התפילה לא שייכת אלינו. שאדמו"ר הזקן דיבר לדור שלו בלבד.
אז מה כן?
צריך למצוא את הדרך האמצעית – לדעת שזה כן שייך אלינו, אבל כפי שזה באמת שייך אלינו. ואת זה עושים לאט לאט. ללמוד חסידות בהתאם לכלים שלנו. ולעסוק בעבודת התפילה בהתאם לכלים שלנו. וכשמדברים על עבודת התפילה זה לאו דווקא תפילה שש שעות, אלא תפילה עם פירוש המילות. בזה גופא, יש פירוש המילות בפשטות; להבין מה שאומרים. ויש פירוש המילות חסידי. כלומר, לחשוב ולהתעכב במחשבה על התוכן שחסידות מוסיפה ויוצקת למילות התפילה. אבל מה? לא לחשוב רק על הבנת העניין, אלא גם על המשמעות שלו. מה התוכן של הדברים. מה המסר שלהם אלינו. כך נוכל להשתייך לדרכם של הבעל שם טוב ושל האדמו"ר הזקן, שתבעו מכל אחד לעבוד את ה' לפי הדרגה האמיתית שלו.
לחיים, לחיים ולברכה!!!