חסידים מספרים, שפעם נכנס מישהו לרבי מצאנז, ואמר לו: "רבי! אני ממש עצוב ומלא מרירות! איך אוכל להגיע לשמחה?". אמר לו הרבי מצאנז: "אתה יודע, מחוץ לעיר יש קרקס. בקרקס הזה יש ליצן שעושה הצגות ומספר הרבה בדיחות. לך לקרקס, ושם תוכל לצחוק ולשמוח". היהודי המשיך להקשות: "אבל רבי! אני בעצמי הליצן מהקרקס…".
אושר הוא דבר מתעתע. כולם רוצים להיות מאושרים, נוסעים עד לקצה העולם וצוברים חוויות, עובדים קשה בשביל לקנות מכונית יפה או דירה חדשה, אבל לטווח ארוך כלום לא עוזר. אנשים אמנם מאושרים לרגע, מצטלמים מחוייכים, אבל החיוך לא נשאר להם על השפתיים אחרי שהצלם הולך. האושר החמקמק הזה נעלם להם בין האצבעות. המון מפורסמים, שלכאורה אמורים לחיות בפסגת האושר, סיימו את חייהם בצורה טראגית או החריבו את משפחתם והתגרשו.
ככל שנרוץ יותר אחרי האושר הנוצץ, יברח מאיתנו האושר האמיתי. ואיפה נמצא האושר האמיתי? במקום שאנשים לא מעלים על דעתם.
##
בזמן מתן תורה התחדשו הרבה דברים לעם ישראל ולעולם כולו. אחד מהם הוא החירות. על הפסוק: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אומרת המשנה במסכת אבות: "אַל תִּקְרָא 'חָרוּת' אֶלָּא 'חֵירוּת', שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". כלומר, בנתינת התורה עם ישראל נעשה לעם של בני חורין. במתן תורה התחדש העניין של החירות.
למה לקרוא לקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות – חופש? ובכלל, איך חז"ל הגיעו לדרשה הזאת, מה הקשר בין הפשט – שהאותיות היו חרותות על הלוחות – ובין המדרש שמדבר על חירות?
##
כידוע, הבריאה מתחלקת לארבע מדרגות דצח"מ: דומם, צומח, חי, מדבר. בין כל אחת מהדרגות יש פערים עצומים, ובעיקר האדם הוא המסובך מכולם, הוא חי עם סתירות פנימיות מובנות.
כל אחד מאיתנו מכיר את עצמו – לפעמים יש לנו, לכל אחד מאתנו, זמנים של שמחה והתלהבות, ולפעמים בזמן קצר מאוד המצב משתנה לעצבות גדולה. לפעמים יש לנו התרוממות רוח והרגשה טובה, ולפעמים פתאום נכנסים לדיכאון. אותו אדם יכול להיות פזרן וקמצן, רגיש ואדיש. אנחנו מורכבים משתי מהויות שסותרות אחת את השניה. יש בנו הפכים, נפש אלוקית ונפש בהמית שהם כמו אש ומים ביחד. מה הפלא שאנחנו מסובכים?!
מחקר שעשו לא מזמן באמריקה, דרך חברת פלאפונים, הראה שהמילה בה בן-אדם משתמש הכי הרבה, זאת המילה 'אני'. אני אמרתי ואני הלכתי ואני רוצה ועוד ועוד. האגו של האדם, הנפש הבהמית שרואה בעצמה את מרכז העולם, היא המקור של כל הבעיות.
אנחנו לא שמים לב עד כמה הנפש הבהמית ממש משעבדת אותנו. תשמעו סיפור: היה לנו באנטוורפן שכן רוסי, בן אדם זהב. פעם אחת, באמצע הלילה, אחרי שכבר הלכתי לישון, אני לא זוכר בדיוק את השעה, בערך באחת וחצי-שתיים בלילה, התעוררתי מדפיקות בדלת. פתחתי וראיתי את השכן. הוא עמד בדלת עם פיג'מה וביקש ממני: "אולי יש לך במקרה סיגריה? אני יודע שאתה לא מעשן, אבל אולי בכל זאת יש לך במקרה?" ידעתי שאין לי, אבל בשביל הנימוס הלכתי לחפש וכמובן לא מצאתי.
הוא הלך, ולמחרת בבוקר פגשתי אותו שוב. שאלתי אותו מה הוא עשה אחר כך, והוא אמר לי: "אתה שואל מה היה? עליתי חזרה הביתה, הורדתי את הפיג'מה, לבשתי בגדים, יצאתי ולקחתי את האוטו ונסעתי לתחנת הרכבת, ושם חיפשתי ממי אני יכול להשיג סיגריות". הוא המשיך ואמר בשמחה: "ברוסיה, בשעה כזאת בלילה, אי אפשר להסתובב ברחובות. מזל שכאן באנטוורפן אפשר לעשות את זה". שמעתי אותו ואמרתי לו "וואו! איזה כוח גדול השתלט עליך? כוח שהכריח אותך לצאת מהמיטה, להתלבש, להיכנס למכונית, ולהתחיל לחפש איפה אפשר למצוא סיגריה!". הוא הקשיב, ופתאום הוא תפס את גודל השעבוד שלו.
אני מכיר בן אדם שהיה מעשן כבד, עד שיום אחד הוא קרא ספר בשם: 'הדרך הקלה להפסיק לעשן'. את הספר הזה כתב אדם ששמו אלן קאר. בספר הזה, המחבר מסביר בטוב טעם ודעת עד כמה העישון משעבד אנשים. הוא מתאר שכאילו נכנסת לתוך הבן אדם מפלצת כזאת, והיא שואבת את הכוחות שלו ומושכת אותו כל הזמן לעשן עוד ועוד. אותו מעשן כבד סיפר לי שבאותו יום שהוא קלט עד כמה הוא משועבד למשהו חיצוני, למשהו שהוא לא באמת רוצה, מיד הוא הפסיק לעשן. הוא אמר לי: "פתאום הבנתי שכשאני אומר 'אני רוצה לעשן', בעצם זה לא באמת אני שרוצה לעשן. אני בכלל לא רוצה, אבל יש לי התמכרות שמשעבדת אותי".
ככה למעשה הנפש הבהמית משעבדת אותנו. כל הזמן היא מכניסה אותנו למקומות שאנחנו לא באמת רוצים אותם, והבעיה הגדולה היא שאנחנו בכלל לא מרגישים משועבדים. אם אתה משועבד, ומרגיש ומודע לזה שאתה משועבד, אז המצב שלך די טוב, ואולי יש סיכוי שתצא מהשעבוד שאתה נתון בו. הצרה היא שאם יהודי לא מרגיש ולא יודע בכלל שהוא משועבד, והוא כבר חושב שזאת כל המציאות של החיים שלו, הוא מאבד את הרצון בכלל להשתחרר. הוא חושב שהשעבוד אלה הם החיים הנורמליים.
##
אנחנו מכירים כל מיני אנשים שאומרים בגאווה: "פעם עישנתי, וכבר הפסקתי לעשן". לעומת זאת, לא תשמעו אף אחד שמספר בגאווה: "אני מעשן שתי קופסאות ביום". או מישהו שאומר בגאווה: "אני לוקח סמים". הגאווה היא תמיד אצל אנשים שהפסיקו עם התמכרות או הרגל לא טוב. אז בן אדם אומר לכולם בשמחה: "אני עשיתי את זה, והפסקתי!" הסיבה לזה היא פשוטה מאוד: העוצמה הפנימית שלנו, ה'בן חורין' האמיתי שלנו, מתגלה ביכולת לצאת מהשעבוד של הנפש הבהמית, לצאת מהשעבוד של התאוות והאגו שלך. כשבן אדם מצליח לעשות את זה, אז הוא מרגיש בן אדם!
לכן אמרו חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". רק מי שקשור לתורה יודע את סוד השליטה האמיתית על האגו. רק באמצעות התורה אתה יכול לצאת מהמרובע שלך ומהצמצום שלך, ובמקום להיות סמרטוט להפוך להיות אדם ויהודי עם גו זקוף. אז אתה נקרא באמת בן חורין.
##
אותיות כתובות נעשות על ידי חיבור של שני דברים – נייר ודיו, ולכן אפשר גם למחוק אותן. הנייר יישאר נייר גם בלי האותיות. לעומת זאת, אותיות החקיקה הן משהו אחר, החומר והאותיות הם אחד, ואז אי אפשר למחוק את האותיות מהאבן.
אם הקשר בין הקב"ה לישראל היה דרך תורה עם אותיות כתובות, זה היה קשר בין שני דברים שונים, ואז חלילה אפשר גם למחוק את האותיות. הקב"ה עשה נס שבלוחות הברית האותיות היו חקוקות לא רק מצד לצד אלא מארבעה צדדים, כמו שכתוב בירושלמי. הרעיון הוא שאין חתיכה אחת באבן הזאת שאין בה אותיות שהן חלק ממנה. וכך גם בעם ישראל: המגלה עמוקות כותב שהשם 'ישראל' הוא ראשי תיבות 'יש שישים רבוא אותיות לתורה'. הפירוש הוא שכמו האותיות כך גם כל יהודי לא יכול להיפרד מהתורה. התורה היא חלק בלתי נפרד ממנו. היא המהות האמתית שלו, ואף אחד, אף פעם, לא יכול לנתק את הלוחות מהכתב. אף אחד, אף פעם, לא יכול לנתק את היהודי מהתורה.
אתם יודעים, יש אתר ברשת שנקרא 'אסק-מוזס'. דרך האתר הזה אנשים שואלים שאלות ומקבלים תשובות בנושאי יהדות. בגלל שיש שלוחים של הרבי בכל רחבי העולם, אז עונים שם במשך 24 שעות ביממה. פעם אחת, מישהו שלח שם שאלה כזאת: "אני עברתי את מלחמת העולם, והחלטתי אחריה שאני רוצה להתנתק מעם ישראל. התחתנתי עם אישה גויה, הילדים שלי גויים שהולכים לבתי ספר נוצריים. אפילו קניתי לי מקום בבית הקברות הנוצרי והזמנתי קבורה בארון עם 'שתי וערב'. אין לי שום קשר ליהדות, ואני הולך כל שבוע לכנסיה עם המשפחה"…
כך היהודי הזה כתב, והוא מסיים את השאלה: "ראביי! אני אשאל אותך שאלה מאוד קשה, ואתה הרי צריך לעזור לכל מי שפונה אליך. תגיד לי בבקשה, מה אני צריך עוד לעשות בשביל לקבל נייר כלשהו, או מסמך רשמי מהרבנות, שאני לא יהודי?"… עצם השאלה שלו מוכיחה בבירור – לא משנה מה עשית: גם אם התחתנת עם גויה, הילדים שלך לא יהודים, אתה הולך לכנסיה, קנית לך קבר בבית קברות של נוצרים והזמנת ארון עם שתי וערב – לא השתנה כלום! גם אם הבית שלו מלא שתי וערב, בכל זאת הוא ירגיש יהודי ושום דבר לא יכול לשנות את זה. זאת המשמעות בכך שהאותיות חקוקות בעם ישראל, אי אפשר לברוח מהן.
##
הרבי מלובביץ' מסביר את העניין הזה ומבאר בצורה נפלאה: מתי אתה בן חורין? רק כשאתה מתחבר למהות שלך, לעצמיות האמיתית שלך. אם ניקח למשל את הדומם, הוא לא צריך אפשרות לזוז. גם אם תשים אותו בחדר סגור הוא לא מרגיש כלוא, ולא צריך לצאת משם. הצומח צריך קצת יותר, הוא צריך מקום לגדול. אם תסגור אותו בתוך קופסה הוא לא יכול לצמוח, כי זה סותר את המהות שלו. החי, גם אם תיתן לו את כל האוכל שבעולם אבל תסגור אותו בתוך כלוב שהוא לא יכול לזוז, הוא ירגיש משועבד. המהות שלו אחרת מהדומם ומהצומח, והוא צריך לזוז. בן אדם גם צריך לזוז, אבל הוא צריך עוד משהו – הוא צריך שתהיה לו אפשרות לחשוב. זאת המהות שלו, ולכן הוא חייב את זה. האדם צריך גם קשר עם החברה. לכן אנשים בבתי סוהר נשברים, מכיוון שאין להם עם מי לדבר.
ליהודי, הקב"ה אומר: "אתה יהודי, והמהות שלך היא תורה ומצוות". לכן, אם יהודי חלילה לא מגלה את הפנימיות שלו, אם הוא לא מנקה את החול שמכסה על האותיות החקוקות בלוחות, הוא ממש חסום. לכל אחד מאיתנו ישנן האותיות שחקוקות בו, ולפעמים החול והלכלוך מכסים עליהן, אבל צריך לזכור שהמהות שלך זאת התורה! המהות שלך אלה אותן אותיות קדושות שחקוקות בנשמה שלך, אבל אם אתה לא מנקה את הלכלוך ולא מתקשר לתורה ולנשמה שלך, לא תהיה בן חורין. לכן דווקא במתן תורה עם ישראל נעשו בני חורין. אז המהות שלהם נעשתה קשורה לתורה.
כך מסביר הרבי את העומק של "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כדי להיות בן חורין אתה צריך לגעת בעצם – בעצמיות שלך.
אספר עוד סיפור: הייתה כאן בעיר שלנו נערה שלמדה בבית הספר ולא כל כך הצליחה בלימודים. עשו לה אבחון מקצועי, והמאבחן אמר שלפי התוצאות יש לה חוש מוזיקלי. וייתכן שבגלל שהיא לא מגלה את החוש הזה ולא מפתחת אותו, היא חסומה בכל התחומים. הנערה התחילה ללמוד מוזיקה, ובתוך חצי שנה היא נהייתה מהבנות הכי טובות בכיתה – בכל התחומים. מה קרה פתאום? היא פשוט נגעה במהות שלה. כל עוד הכוח של המוזיקה היה סתום וחתום, היא לא יכלה להיפתח. הסיפור הזה הוא רק דוגמה, כי באמת הקשר של עם ישראל לתורה הוא הרבה יותר עמוק ופנימי מכישרון למוזיקה. על ידי התורה, אדם באמת נוגע במהות שלו. אדם שאין לו נגיעה במהות שלו, אף פעם לא יהיה מאושר.
זהו הפשט של הרעיון "אל תקרי חרות אלא חירות". החרות, החקיקה על הלוחות, היא זאת שעשתה את החירות.
##
יש עוד דבר נפלא שאפשר להבין עם ההסבר הזה. במדרש יש שלושה הסברים על הפסוק "קול גדול ולא יסף" שהיה במתן תורה. הסבר אחד הוא ש"קול גדול" אומר שהיה קול אחד שנחלק לשבעה, ואחר כך שבעת הקולות נחלקים לשבעים הלשונות. הסבר שני אומר שמה"קול גדול" התנבאו כל הנביאים בכל הדורות. ההסבר השלישי אומר שלא היה לקול הגדול הזה הד. לא היתה לו בת קול, וזה הפשט של "ולא יסף". על ההסבר השלישי הרבי שואל: לכאורה, אם אין לקול הזה בת קול, זה סימן שהוא חלש וממש לא גדול!
הרבי מתרץ ואומר: ממה נוצר בדרך כלל ההד? כל הקולות הרגילים, כשהם נחסמים על ידי איזה קיר או סלע, הם חוזרים אחורה, וכך נעשית הבת קול. אבל הקול של הקב"ה לא חזר אחורה, אלא חדר לגמרי אל תוך החומר! אלו היו אותיות של דיבור שנכנסו ונחקקו בתוכנו פנימה. הן חדרו בנו והפכו להיות עצם מעצמנו. קול גדול גדול – ולא יסף! לא נוסף בנו שום דבר נוסף, המהות שלנו ספגה לתוכה אלוקות והתהפכה לגמרי. מאז, בלי אלוקות אנחנו לא מסוגלים להיות אנחנו.
