בס"ד

אדם אחד עצר איש ברחוב ושאל "מה השעה?".
"אין לי שעון", ענה האיש.
"אז מה אתה עושה כשאתה צריך לדעת מה השעה?" התפלא ההלך. והאיש ענה: "פשוט מאוד. אני משתמש בשופר". "בשופר???". "אה, זה פשוט מאוד, אני פותח את החלון, תוקע כמה תקיעות חזקות בשופר, וכל השכנים פותחים את החלונות וצועקים 'מי עושה רעש כזה בשתיים בלילה'…".
לכולנו יש סדר יום עמוס, ויש לנו שעון שמלחיץ אותנו להספיק הכל. לא קל לאבות להתפלל, ללמוד, לדאוג לפרנסה ולהיות אבא, ועוד יותר לא קל לאמהות. לא פשוט להיות רעיה, אמא, מורה, פסיכולוגית, שפית ומדריכה גם יחד. לכן קשה לנו למצוא זמן להשתלם בנושא החשוב שנקרא חינוך. לפעמים אנחנו צריכים שמישהו יתקע מולנו בשופר ויזכיר לנו שאפשר גם בלי השעון והמשימות הדחופות.
בכל שלב בחיים אנחנו לומדים. בינקות אנחנו לומדים לנעול נעליים ולהתלבש, בילדות לומדים לכתוב ובהמשך לומדים לנהוג במכונית. הבעיה היא שבשום שלב לא מלמדים אותו לחנך, להבין את נפש הילד, את השפה שלו, איך לחדור ללב שלו ואיך להפריח אותנו; לחנך אותו ולא רק לאלף אותו להצליח בחיים.
אפילו מחשב, שהוא בסך הכל רובוט, מצריך לימוד איך להפעיל אותו ועל איזה כפתורים כדאי ולא כדאי ללחוץ. ואם כך, בוודאי שחינוך ילדים, שהוא סיפור הרבה יותר עדין, רגיש ומסוכן, מצריך זמן והשקעה. אין לנו כפתורים ברורים וידועים, בכל סיטואציה צריך להרגיש את הילד ולהפעיל אותו ממקום אחר. זהו נושא שצריך ללמוד כל החיים.
חודש כסלו קשור לחינוך. "חנוכה" מלשון לחנוך. לחנוך בית, כלי או תפקיד זה להכניס את הדבר לאומנות המתאימה לו.
המקום המרכזי בתורה בו כתוב על מעלת החינוך הוא "ושיננתם לבניך". רש"י מסביר ש"בניך" אלו התלמידים, אז למה לא כתוב "ושיננתם לתלמידיך"? בשביל לומר לנו שמורה צריך לעמוד מול ילד כאב מול בנו ולתקשר אתו לא רק דרך השכל. לא מספיק לומר את המילים הנכונות, צריך ליצור קשר רגשי עמוק, שיגרום לילד להיות מקושר אלינו. כדי לחנך צריך לאהוב. הילד צריך להרגיש שאנחנו בצד שלו, ושבכל מצב שיהיה נישאר קשורים אליו. מורה צריך להתעניין בילד אם חם לו או קר לו. "תן לי הנפש", זה המפתח, ואז הילד "שייך" למורה. אם מורה ניגש לילד ואומר לו: "ראיתי שהיום הבקעת גול", זה ייגע בו. כמה מילים חמות, ונתת לו מבט אחר על החיים. כך הילד ידע שהמורה הוא לא רק זה שרוצה למצוץ לו את הדם אלא אוהב אותו כמו אבא. ה' נתן לכל אחד שעוסק בחינוך את הכוח לחנך, להוליד ילדים ממש. זו זכות אדירה שיש לנו וצריך להתנהל באחריות.
הייתי פעם בקשר עם בחור שלמד באחת הישיבות באנטוורפן, והבחור התלונן בפניי שהר"מ שלו לא מתייחס אליו ולא מדבר אתו. בהשגחה פרטית הייתה לי חברותא שבועית עם אותו רב. בהזדמנות הקרובה שיתפתי אותו בתחושות הבחור, והוא הזדעק: "מה זאת אומרת?! הרי רק בשבוע שעבר דיברתי אתו במשך שעה שלמה!". התפלאתי מאוד ושאלתי את הבחור, שהסביר: "בוודאי שהרב דיבר, אבל לא דיבר אתי אלא אליי. הוא נאם לי במשך שעה על כל מה שאני צריך לעשות, ולרגע אחד לא הקשיב או ניסה להבין אותי".

ההבדל הגדול בין חינוך לאילוף הוא שאילוף לא משנה מהות אלא התנהגות. החינוך, לעומתו, משנה ערכים ומשנה מהות. חסידים היו אומרים שהחינוך מתחיל רק אחרי שהילד שכח את כל מה שהוא למד… כשהילד נוטל ידיים כי כך הוא התרגל, זה יפה. אבל כשהוא מגיע לאתגר שמעולם לא הכינו אותו אליו, ושם הוא בוחר בטוב, זהו המדד לחינוך אמיתי. מחשב לא יודע להתמודד עם סיטואציה שלא קיימת בתוכנה שלו, אבל חינוך אמיתי מעניק תפיסת עולם שמתוכה יפעל האדם נכון בכל מצב.
רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי, תלה בכניסה לישיבתו את מילות הפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". כששאלו אותו למה בחר דווקא בפסוק הזה, הוא הסביר: "אני רוצה שגם כשהתלמידים שלי יעזבו את הישיבה, 'לכו בנים', גם אז יראו עליהם את יראת השמים שלהם".
מסופר שכשאדמו"ר הזקן מסר את בנו לידי מלמד שילמדו תורה, אמר לו: "לשנינו יש מצווה. לי יש מצוות 'ושיננתם לבניך', ולך יש מצווה לפרנס את בני ביתך. הבה נתחלף, אני אשלם לך משכורת לפרנסת ביתך, ואתה תלמד את בני תורה". האדמו"ר הזקן רצה להעביר למלמד מסר עמוק: אני לוקח אותך ברצינות ולוקח על עצמי את העול האישי שלך, כאילו שהמשפחה שלך היא שלי, גם אתה קח ברצינות את הלימוד של הילד שלי כאילו הוא הבן שלך. אל תלמד אותו כמו מלמד אלא כמו אבא.

לפני כמה שנים הלכתי עם משפחתי לגן החיות. ראינו שם עז שהמליטה. בתוך עשרים דקות הגדי התרומם והתחיל ללכת, והיה קשה להבחין מי הוא זה שנולד עכשיו. אמרתי לילדיי: אתם רואים? לפני עשרים דקות הוא נולד, וכבר הולך. ולאן יש לו להתקדם? בשנים הבאות הוא יהיה קצת גבוה ורחב יותר, אך בסך הכל אותו הדבר. לעומת זאת, כשבני אדם מולידים תינוק, אין לנו מושג מה יהיה אתו. לוקח לו הרבה זמן להפוך לאדם שלם.
במעשה בראשית, רק לגבי האדם אמר הקדוש ברוך הוא "נעשה", בלשון רבים. כי ביצירת האדם ה' נותן את החומר ואת הנפשות הבהמית והאלוקית, ואת שאר העבודה הוא משאיר לנו. אנחנו צריכים לעשות אותנו, ה' נתן לנו כוח נפלא לברוא את עצמנו. וזוהי העבודה הגדולה של מחנכים. הם לא צריכים להשתלט על הילד, או להנחיל לו השקפת עולם או ידע. למחנכים יש זכות להעניק לילדים את הכלים לעשות את עצמם, להשתתף ב"נעשה אדם".
לפני הרבה שנים הגיע הרב יונתן זקס לאמריקה. הוא היה אז בחור צעיר, סטודנט לפילוסופיה, והיו לו הרבה שאלות על העולם ועל רוחניות. הוא רצה לקבל תשובות, והמליצו לו לנסוע לרבי מלובביץ'. הוא כתב את כל השאלות על פתק, והרבי ענה לו על כל השאלות לפי הסדר. הוא הודה לרבי וכבר התכוון לצאת. לפתע פנה אליו הרבי ואמר: "אתה שאלת אותי הרבה שאלות, אפשר לשאול גם אותך שאלה?". "כן, כמובן", הוא היה סקרן איזו שאלה הרבי ישאל. "אתה סטודנט באוניברסיטה יוקרתית באנגליה, ומה אתה עושה באוניברסיטה כדי להזכיר ליהודים שהם יהודים? מה אתה עושה כדי לקרב אותם לתורה ומצוות?". הבחור היה נבוך. הוא אמר: "במצב בו אני נמצא, אני לא יכול להשפיע על מישהו". הרבי הביט בו וענה: "יהודי לעולם לא 'נמצא' במצב. הוא יוצר לעצמו את המצב!". התשובה כמובן פעלה על הרב זקס, שאחרי שנים הפך לרב הראשי של אנגליה וההשפעה שלו רבה מאוד. לאדם אסור לומר: זה המצב, ככה זה. ה' אומר לך "נעשה אדם", יש לך כוח ליצור מצב חדש, תעשה את עצמך.
כתוב שהאדם נחשב לעולם קטן וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. אנחנו רואים שבעולם הגדול יש אנשים שגרים כל החיים בכפר קטנטן ואפילו לא שמעו על מרחבים, על ארצות ויבשות. לכל אדם יש פוטנציאל ואוצרות של עולם גדול וארצות אדירות, רק צריך לחשוף ולגלות אותם. לך לגלות את הארצות שבך, את האינסוף שבתוכך!

לפני כמה שנים ישבתי בהתוועדות, ומישהו הצביע על איזה יהודי ואמר לי: "אתה רואה אותו? הוא היה אחד הטייסים שהפציצו את הכור האטומי בעיראק לפני שלושים וחמש שנה". ניגשתי אליו בסוף ההתוועדות ושאלתי, "מה הרגשת אז?". הוא ענה לי תשובה מדהימה: "הרגשתי שביד שלי מונחים שלושה מיליון יהודים" (כל האוכלוסייה אז בארץ). אם כל הורה ומחנך ירגיש שיש לו ביד כמה ילדים – אחד, חמישה, שלושים, ארבעים, שלוש מאות, והילדים האלה יהיו יום אחד בעלי משפחות, והם יעבירו את התמונות שאנחנו יוצרים אצלם הלאה – נבין איזו השפעה יש לנו. יש לנו ביד מאות ואלפי יהודים עתידיים שאנחנו משפיעים עליהם. אין לנו מושג מה המעשים והמילים שלנו פועלים. אנחנו לא זוכרים, אבל הם זוכרים…
בחגיגת בר מצווה אחת, אחרי שחתן בר המצווה סיים את הדרשה שלו, גם אבי החתן דרש דרשה. אחרי הדרשה ניגש אחד הנוכחים אל אבי החתן והודה לו בחום על הדרשה ואמר שהדברים נגעו ללבו. ואז הוא ראה דמעות בעיני האב. הוא שאל "למה אתה בוכה, מה כבר אמרתי?" והאבא סיפר: "עשיתי פעם מעשה קונדס בבית הספר והמורה שלח אותי למנהל. כשהגעתי למנהל הוא אמר לי: 'חבל על הזמן שלך פה, לא ייצא ממך שום דבר. מוטב שתלך לבית ספר למלאכה'. זה עשה לי שריטה עמוקה בלב. מאז התבגרתי, התחתנתי, נולדו לי ילדים אבל הפצע הזה מעולם לא הגליד. במחמאה שאמרת לי הרגע הרגשתי פתאום שהפצע נרפא".
איזו אחריות יש לכל מילה של מחנך! המילים מלוות אותנו עשרות שנים קדימה. פעם שאלנו בעל תשובה מהקהילה באנטוורפן מה עורר אותו לחזור בתשובה. הוא סיפר שפעם המורה לעברית בבית הספר הממשלתי אמרה להם שעוד מעט מגיע ראש השנה. הילדים שאלו מה זה ראש השנה, והמורה הסבירה שלכל אחד יש יצר טוב שדוחף אותו לדברים טובים וקדושים ויש גם יצר הרע שדוחף לדברים הפוכים, וכשמגיע ראש השנה זאת ההזדמנות לחזור בתשובה ולתקן את כל הפעמים בהן שמענו בקול היצר הרע. המשפטים של המורה לא נתנו לו מנוח ואחרי שנים הוא התחיל להתעניין ביהדות…
סיפרתי את הדברים לאשתי ואשתי רצתה לעשות למורה ההיא הרגשה טובה, וסיפרה לה שבזכות המילים שלה יהודי שינה את חייו וחזר בתשובה. כששמעה המורה את הדברים היא פרצה בבכי. אשתי נבהלה ושאלה מה לא בסדר, והמורה ענתה: "במשך שנים הלכתי ללמד את הילדים האלה והרגשתי שאני לא מעניינת אותם ואף אחד לא מקשיב לי. אם הייתי יודעת שלמילים שלי יש השפעה – הייתי מתייחסת אליהן אחרת לגמרי! אני לא יודעת כמה בעלי תשובה הפסדתי!".
פעם שאלו הגבאים בלובביץ' את האדמו"ר האמצעי את מי צריך להושיב ב'מזרח' בבית הכנסת. הרבי ענה שבמקומות החשובים ביותר יש להושיב את המחנכים. נכון אמנם שהרבנים והעשירים הם חשובים, אבל המחנכים הם אלה שמצמיחים את הרבנים, את העשירים שיקבעו מי יהיה רב העיר ואת הציבור שיקשיב לרבנים בדור הבא!
היה מורה בבית ספר לבנות שכתב מכתב לרבי מלובביץ'. הציעו לו להיות רב, והוא התלבט אם לקבל את המשרה או לא. מה הייתם עונים לו? "בהחלט, תהיה רב, זה תפקיד כל כך חשוב". אבל הרבי ענה אחרת: "תישאר מחנך. שהרי בגמרא כתוב שבית המקדש נחרב על שביטלו תורה מתינוקות של בית רבן, בגלל שלא שמו את החינוך במקום הנכון. מכאן שבונים את בית המקדש על ידי חינוך, לכן טוב שתישאר בתפקידך".
אם נשמע עכשיו שהמשיח בא – האם נישאר כאן או נלך לבנות אותו? בוודאי שנלך. היחידים שלא יגיעו הם המחנכים והמחנכות, הילדים והילדות שלומדים. בית המקדש זו אמנות נפלאה: בצלאל עשה את הארון, את הכלים. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המטרה של המקדש היא שהקדוש ברוך הוא ישכון בתוכנו, שהנפש האלוקית תופיע. לכן המחנכים פטורים מבנייתו – הם כבר בונים את המשכן הפנימי של כל ילד.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן