מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שכאשר סיים ללמוד הלכות שחיטה והגיע לשלב הניסיון המעשי, החזיק את העוף בידו השמאלית, את סכין השחיטה בידו הימנית והתחיל לומר את ברכת השחיטה בדבקות גדולה. אמירת הברכה נמשכה זמן רב, ועד שסיים לומר אותה – השתחרר העוף מידו של הצדיק האוחזת בו ופרח לו לדרכו…
כשסיים רבי לוי יצחק לומר את הברכה ופקח את עיניו, לא הבין מה קרה. "היכן התרנגול"?! שאל בפליאה… ויש אומרים שבעקבות המעשה הזה לא חזר רבי לוי יצחק עוד למלאכת השחיטה.
לכאורה זהו סיפור חביב המלמד על גודל דבקותו של צדיק האמת בזמן ברכה ותפילה, אבל בהזדמנות מסוימת כאשר סיפר הרבי זי"ע את הסיפור הזה הסביר את ההוראה בעבודת ה' העולה ממנו:
התרנגול מסמל את הגוף והנפש הבהמית (כמבואר בתורת החסידות, הנפש הבהמית נמשלת לעתים לבהמת בקר, לעתים לצאן ולעתים לעוף – תלוי מי אתה וכמה היא דומיננטית אצלך… ואת הנפש הזו על כל סוגיה אנו נדרשים להקריב על מזבח עבודת ה' ולקרבה לאלוקות, כלשון הפסוק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם… ואם מן העוף וגו'"). ועבודת ה' שלמה צריכה להתבצע באופן כזה שהנפש האלוקית פועלת ומשפיעה גם על הנפש הבהמית, בכך שהיא מעדנת ומזככת אותה עד שגם היא נעשית חדורת התלהבות ודבקות בתורה ומצוות כמו הנפש האלוקית.
אבל, וחשוב לשים לה לזה, לפעמים ייתכן מצב בו הנפש האלוקית מתעוררת בדבקות כה גדולה, עד שהיא עלולה לשכוח מתפקידה לדאוג גם לנפש הבהמית, וכאשר תתעורר מדבקותה היא תגלה שהתרנגול ברח… כלומר, הנפש הבהמית נשארה במלוא כוחה ועוצמתה כי האדם לא טרח לטפל בה. ולכן עלינו לשים אל לבנו את הדרישה לעסוק בחינוך הנפש הבהמית והכשרתה להתקרב אל ה'.
כלפי מה הדברים אמורים?
רק לא מזמן חגגנו כולנו את חגי חודש תשרי – הזמן הנעלה ביותר בשנה והגדוש בימים קדושים ונעלים. אבל דווקא בגלל ההתעלות הרבה שזוכה לה האדם בחודש זה, עלול להיווצר מצב בו הוא אינו טורח לעיין בנעשה בגופו ובנפשו הבהמית, ובינתיים התרנגול בורח… ואם כן, ההוראה הנלמדת מהסיפור הזה היא שעלינו לזכור שכל תכלית העבודה בחודש תשרי היא לשחוט את התרנגול, את הנפש הבהמית – "אין ושחט אלא ומשך", כלשון הגמרא (חולין ל), כלומר: למשוך אותה, להעלות אותה ולהביא אותה לרשות הקדושה.
בחצר חב"ד נהוג מקדמת דנא להכריז במוצאי שמחת תורה "ויעקב הלך לדרכו". והכוונה בזה היא שאחרי החגים מתחילה התקופה בה יהודי יוצא לדרכו, לחיי היום יום הרגילים, כל אחד בהתאם למה שהועידה לו ההשגחה העליונה, כאשר המטרה היא לעשות את העולם דירה לה' יתברך.
זכורני התוועדות עם הרבי, בה הסביר בפרוטרוט כל מילה בהכרזה זו:
"ויעקב" – רמז לעקב הרגל. מה פירוש? כידוע, עם ישראל נקרא בשני שמות – יעקב וישראל, כשמותיו של יעקב אבינו, אביהם של שבטי ישראל. בחודש תשרי יהודי הוא בבחינת ישראל – אותיות 'לי ראש', שם בעל חשיבות ושררה של קדושה – "כי שרית… ותוכל", ואילו אחרי החגים יהודי יורד מרוּם המעלה לעשות את עבודתו במדרגת העקב, בעולם המעשה.
"הלך" – יהודי צריך להיות תמיד בבחינת "מהלך". לא להתקבע במדרגתו הרוחנית ולעמוד במקום אחד, אלא נדרש ממנו להתחדש ולהתעלות בעבודתו בכל יום – "ילכו מחיל אל חיל".
"לדרכו" – לאן יהודי הולך? לדרכו המיוחדת והפרטית. כלומר, בחודש תשרי כולנו מאוחדים סביב אותן מצוות, ובמשך רוב הזמן אנו שוהים כולנו יחד בבית הכנסת ובסעודות ואירועי החג. אבל שליחותו של יהודי בחיי היום־יום היא פרטנית ומשתנה בהתאם לכישוריו ויכולותיו ונסיבות חייו, ועל כל אחד מוטל לעבוד את ה' בדרכו המיוחדת שלו ושם נמצאת שליחותו. וכידוע הסיפור מרבי זושא מאניפולי שאמר על עצמו: כשאעלה השמימה בבוא זמני, לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי כמו משה רבינו או כמו הבעל שם טוב; ישאלו אותי: למה לא היית זושא?!…
הרעיון הזה של "ויעקב הלך לדרכו" הוא למעשה תהליך שלם הבנוי שלבים־שלבים. החל ממוצאי שמחת תורה, עובר דרך שבת בראשית, שבת פרשת נח, ראש חודש מרחשוון עד ז׳ מרחשוון, כשכל שלב מהווה התקדמות נוספת בעבודת ה' ובהליכה מחודש תשרי אל תוך עבודת השנה.
במחיצת הרבי הורגש באופן מיוחד כמה קשה לו הפרידה מחודש תשרי, ממש כדברי חז"ל הידועים "קשה עלי פרידתכם". כך למשל, זכורני שבאחת השנים, בימים לאחר שבת פרשת בראשית, עמדה קבוצת אורחים מחוץ לבית המדרש של הרבי כדי לקבל ממנו את ברכת הפרידה כנהוג, אלא שאז כשחלף הרבי על פניהם פנה לאחד האורחים ואמר: "מדוע אתם ממהרים לחזור? עוד תהיה שבת שמחה יחד!"
באותו זמן הייתי תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים' במונטריאול, קנדה, ולפי התוכנית עמדתי לעשות את דרכי לישיבה עם חבריי עוד לפני שבת פרשת נח. אבל כששמענו מילים מיוחדות כאלו מפי הרבי, ביקשנו וקיבלנו את רשות הנהלת הישיבה להישאר שבת נוספת עם הרבי וכך זכינו אכן לשבת שמחה ולהתוועדות מרוממת עד אין קץ.
לפני שהגיע המגיד ממזריטש לחצרו של הבעל שם טוב והפך לתלמידו המובהק, היה לו חבר שעסק יחד עמו בלימוד תורת הקבלה ובעבודת התפילה על פי כוונות האריז"ל. שנים לאחר מכן, כאשר נפגשו השניים, ראה הלה כי תפילתו של חברו המגיד אורכת זמן רב, בלי השוואה עם תפילתו שלו. כשסיים המגיד את תפילתו, פנה אליו חברו והביע את פליאתו בפניו – הרי גם הוא מתפלל עם כוונות האריז"ל, ולמרות זאת אינו מאריך בתפלה עד כדי כך.
במקום לענות על שאלתו ישירות, החל המגיד לשאול אותו על חייו ומעשיו ועל מקור פרנסתו. השיב הלה שיש בבעלותו עסק אותו מנהלת אשתו כדי שיוכל להגות בתורה במנוחה, אבל מזמן לזמן הוא נוסע אל היריד הגדול בלייפציג כדי לרכוש סחורה עבור העסק. נסיעה זו אורכת שבועות מספר, ובסיומה יכול הוא לשוב ולשקוד על התורה ועל העבודה.
שאל אותו המגיד: "אינני מבין, מדוע מבזבז אתה זמן כה יקר על הנסיעה ועל קניית הסחורה? הרי אתה יכול לשבת בביתך ולדמיין במחשבתך במשך רגעים ספורים את כל פרטי הנסיעה וקניית הסחורה!"
ענה לו חברו: "ידידי, ניכר עליך כי 'בטלן' היית ו'בטלן' נותרת… הרי כדי שיהיה מה למכור צריכים להשיג את הסחורה בפועל ולצורך זה יש לנסוע ליריד בפועל, ולא להסתפק במחשבת הדמיון לבדה".
נענה ואמר לו המגיד: "שומעות אוזניך מה שפיך דובר? זו גם התשובה לשאלתך. כשם שלצורך קניית הסחורה לא די במחשבה לבדה אלא צריכים לנסוע ולקנות את הסחורה בפועל, כך גם בעניין התפילה – לא די בידיעת כוונות האריז"ל, אלא יש להתבונן בעניינים אלו עד שהדברים יורגשו בנפש האדם פנימה. עבודה זו דורשת זמן רב, וזו הסיבה לאריכות התפילה".
סיפור זה ממחיש את משמעותו הפנימיות של ציווי ה' לנח "בא אתה וכל ביתך אל התיבה". תורה מפורסמת ממורנו הבעל שם טוב מלמדת שמי המבול רומזים על "המים הזדונים" – "מים רבים" של טרדות הפרנסה ובלבולים שונים בענייני העולם הזה הבאים למנוע מהאדם לעבוד את ה' ולבצע את תכלית כוונת ירידת נשמתו לעולם הזה – לעשות דירה לו יתברך בעולם התחתון. אי לכך, הדרך להתמודד עם טרדות ובלבולים אלו היא על ידי "בא אל התיבה": תיבה, במובן של מילה (כמו: ראשי תיבות), רומזת לתיבות התורה ותיבות התפילה. כלומר, על האדם להיכנס ולהידבק אל פנימיות תיבות התורה ותיבות התפילה, ולא להסתפק באמירת המילים מן השפה ולחוץ, ובכך יינצל משטף ההפרעות הסובבות אותו.
אבל אל התיבה לא הולכים לבד, צריך לדאוג להציל גם אחרים ולהביא אותם להתחמם גם הם באורה של תורה ובחומה של התפילה. וכנאמר בהמשך הפסוק "בא אל התיבה" – "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך". אל לו לאדם להסתפק בהצלת עצמו מ"המים הזדונים" על ידי ביאתו אל התיבה באמרו "אני את נפשי הצלתי". על אדם כזה היו פעם מתבטאים שהוא "צדיק במעיל פרווה", דהיינו שהתנהגותו היא כמו אדם המתעטף במעיל פרווה כדי להתחמם ולא אכפת לו מכך שאנשים אחרים סביבו סובלים מהקור, וכך גם צדיק זה דואג רק לעבודת ה' האישית שלו. את זה מגיע הפסוק ללמד אותנו שעל האדם מוטלת האחריות להביא אל התיבה את כל אלו שהוא בא עמם במגע, החל מבני ביתו ועד ל"בניך אלו התלמידים". זאת אומרת שעליו לפעול ולהשפיע על כל סביבתו שייכנסו גם הם לתיבות התורה והתפילה, ויחיו בחיים של תורה ומצוות.
אחרי הכל, עם תום המבול כאשר "יבשה הארץ", הגיע ציווי ה' אל נח – והפעם בכיוון ההפוך: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, כל החיה אשר איתך.. היצא איתך".
מהי המשמעות של ציווי זה בעבודת ה', ובפרט בהתייחס לתורת הבעש"ט האמורה על הפסוק "בא אל התיבה"?
על כך ביאר הרבי: חודש תשרי – חודש החגים – הוא מעין 'תיבת נח'. כאמור, בחודש זה ישנם חגים רבים ורובו ככולו מוקדש להתעסקות בעניינים נעלים כלימוד התורה, קיום המצוות ועבודת התפילה. באופן טבעי, לבו של יהודי נוטה להישאר בחודש זה ולא לצאת ממנו. אבל כאשר בא חודש חשון מגיע ציווי הקב"ה "צא מן התיבה": אל לו לאדם להישאר בתיבה, אלא עליו לצאת לעולם ולעשות ממנו דירה לו יתברך.
כך הדבר גם בכל יום ויום. בתחילת היום על האדם להתפלל וללמוד תורה – וכמו שאומרים חז"ל "מבית הכנסת לבית המדרש", אבל אחר כך יהודי יוצא למלאכתו – "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", כדברי הגמרא, ושם תפקידו לגלות אלוקות על ידי שמתנהג באהבת ישראל כלפי כל יהודי באשר הוא, ובאופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".
אלא שסדר הדברים הנכון הוא שתחילה יש להקדים ולקיים את הציווי "בא אל התיבה", ורק אז ניתן לקיים כראוי את הציווי "צא מן התיבה", שהיציאה לעולם תהיה באופן המתאים לרצון ה', וכך תתמלא הכוונה האלוקית בבריאת העולם – "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", עד לביאת משיח צדקנו במהרה.
