בס"ד

באש, במים ובמטוס!

באש, במים ובמטוס!

יש טיפוסים של אש, ויש טיפוסים של מים. לכל אחד מהם יש מעלה וחיסרון. אנשי האש מלאים בהתלהבות ובחום. הם כל הזמן רוצים להתחדש, לשאוף ליותר. אם כך, איזה חיסרון יש להם? דבר ראשון, לאנשי אש לעולם אין מנוחת הנפש. דבר שני, מי שבוערת בו אש חזקה מדי יכול לשרוף את העולם – הוא רואה בכל מקום רק את השלילי ואת החסר. הוא לעולם לא יהיה שבע רצון ממה שיש לו, ואם מה שהיה אתמול יהיה גם היום – הוא ירגיש חוסר סיפוק. אנשי אש מרגישים צמאים כל הזמן, הם נושאים את מבטם למעלה, אל השמיים, ומחפשים להרוות את הצמא העז שלהם, ללא הצלחה.
אדם של מים הוא בדיוק להפך: רגוע, שקט, מרוצה ממה שהשיג. היום שלו יכול להיראות כך: הוא הולך לבית הכנסת, פותח את הסידור, מתפלל, חוזר הביתה, אומר לאשתו 'התפללתי', מחלק צדקה, לומד תורה. הוא חושב לעצמו "אני טוב, הקדוש ברוך הוא טוב, הכל בסדר". עושה שלום עם החיים, טוב לו עם מה שהוא עושה. הוא מרגיש שבע, רווי – כמו מים.
במבט ראשון נראה כאילו לא חסר להם כלום, יש לאנשי המים חיים טובים ומאושרים, אך למען האמת גם להם יש חיסרון – הם לא פורצים קדימה, לא מגלים עולמות חדשים שהיו יכולים להגיע אליהם. למרות שגם להם יש לאן להתקדם, איך אפשר לצאת מההגבלות כשאתה בכלל לא מרגיש שיש לך הגבלות?
אם כן, מה הדרך הישרה? למזג אש ומים ביחד. שנה אחת לפני פסח, הרבי נתן הוראה לחלק מצה שמורה לכמה שיותר יהודים. לפי ספר הזוהר, מצה היא לחם האמונה, וכשיהודים אוכלים מצה הם מכניסים לעצמם אמונה. סיפר פעם הרב צבי גרינבלט, השליח הראשי בארגנטינה, שבאותה שנה הוא נכנס לרבי ליחידות אחרי פסח. הוא סיפר לרבי כמה מצות הוא חילק בארגנטינה – כמדומני, קרוב למאה אלף מצות! כשהרבי שמע זאת, הוא חייך אליו בהנאה. לרבי היה חיוך שאי אפשר לעמוד בפניו, וגם הרב גרינבלט חייך חזרה. הוא היה מרוצה מכך שהרבי מרוצה על שמאה אלף נשמות אכלו את מאכל האמונה. אבל לאחר זמן קצר הרבי שינה את פניו ושאל את הרב גרינבלט: "תאמר לי, כמה יהודים יש בארגנטינה?" הרב גרינבלט ענה, "בערך חצי מיליון". ואז שאל הרבי: "ומה עם שאר היהודים שלא קיבלו מצה לחג?"
כאן אנחנו רואים את האיחוד שבין מים ואש. מצד אחד, התנועה של הרבי היתה של מים – שביעות רצון ושמחה מכל הפעילות המדהימה, אבל אחרי המים בא הצימאון של האש, לרצות עוד. זו הדרך האידאלית, לאחד את המים והאש ביחד.
בקרבן פסח מצאנו דבר מעניין. התורה אומרת שקרבן פסח צריך להיות "צלי אש" ואסור לו לבוא במגע עם שום נוזל. לכן אסור לבשל אותו בסיר או בכל כלי אחר, אסור שתהיה חציצה בינו ובין האש – הבשר צריך ממש לגעת באש עצמה. כיוון שאסור לשבור בו שום עצם, צולים אותו שלם על שיפוד. השאלה היא, מה שונה כל כך קרבן פסח מכל יתר הקרבנות, שאת כל הקרבנות אפשר להביא בצורת צלי או בבישול, ואילו קרבן פסח צריך להיות דווקא צלי אש, ללא שום טיפה של נוזל?
מצד שני, התורה מספרת על קרבן הנזיר. שכאשר אדם נודר להיות נזיר לה', בגמר תקופת הנזירות הוא צריך להביא קרבן לבית המקדש. אך בשונה מקרבן הפסח, קרבן הנזיר צריך דווקא להתבשל בסיר ולא להיות צלוי. גם כאן נשאלת השאלה, מדוע רק פה הקרבן חייב להיות דווקא מבושל?
ההבדל נעוץ בכך שפסח עניינו הוא יציאה לחירות, יציאה מההגבלות ומהמצרים שאוחזים אותנו בתוך גבולות. כדי לצאת ממצרים צריך לחשוב מחוץ לקופסה. צריך להאמין שהמחר יהיה לא כמו היום, שהתפיסה שלנו על העולם תהיה אחרת. כדי לצאת ממצרים מוכרחים להיות בתנועה של אש. כדי לצאת מההגבלות מוכרחים להרגיש צימאון למצב אחר, ולא להיות שבעי רצון מההווה. לא להשלים עם המצב הקיים. זו הסיבה שקרבן הפסח צריך להיות דווקא צלוי באש, כי הוא מעורר באדם את כוח האש הנדרש לו כדי לצאת ממצרים.
מאידך, הנזיר קיבל על עצמו נדר לה'. הנזיר הוא כבר במדרגה של אש, הוא שואף לברוח מהעולם הזה ומהגשמיות שלו ולהתקרב לה'. הוא כבר נמצא בתנועה של יציאה מהמצרים שלו כלפי מעלה, המילה נזיר היא מלשון נזר – כתר. אולם, אם הנזיר נמצא רק בתנועה של יציאה מעצמו, הוא יישאר בלתי מרוצה ממה שעשה ופעל. התורה דורשת מאיתנו התכללות, להיות אחוזים בזה ובזה. לכן כשהנזיר מסיים את הנזירות שלו הוא צריך לחוש מרוצה, להרגיש את השמחה במה שהשיג, וזה יתן לו כוח להמשיך הלאה. לכן קרבן נזיר צריך להיות דווקא מבושל במים, כדי לאזן את האש. נמצא שכל אחד צריך את החלק המשלים שלו – האדם שהיה מים והשלים עם מציאות השעבוד למצרים זקוק לאש, ואילו הנזיר שנמצא בתהליך של התעלות והתקדמות צריך את המים בשביל לנחות.
זו ההגדרה של יראת שמיים. לכאורה היה צריך לומר יראת ה', אך מה זה יראת שמים? יראת "שם־מים", מלשון אש ומים. מצד אחד, אתה צריך להרגיש את החלק האלוקי שבך, להיות מרוצה מהחסד שעשית, מהתורה שלמדת, מהמצווה שקיימת, ומצד שני לא לשכוח שאתה רוצה להגיע למצב אחר, גבוה ומתוקן יותר מזה שאתה נמצא בו כרגע.
לפני שבועיים קרתה טרגדיה איומה. בראשון לציון גר הרב החסיד אלי סגל עם אשתו חני ותשעת ילדיהם, בלי עין הרע. הם הקימו בית חב"ד גדול באחת השכונות, ערכו הרבה פעילויות והיו בקשר מצוין עם תושבי השכונה. זמן מה לפני ראש השנה האחרון גילו שחני חלתה במחלה קשה במצב מתקדם, והם חיפשו מקום מתאים לטיפולים הנדרשים. בסופו של דבר מצאו רופא מומחה בטקסס ונסעו אליו. אבל הטיפולים לא הועילו, וחני נפטרה לאחר מאבק קצר.
אחרי פטירתה, חזר הרב אלי במטוס, כשבתא המטען הארון ובו אשתו. בדרך כלל אדם במצב כזה בוכה, עסוק עם עצמו, אבל הרב אלי קם ממקומו תוך כדי הטיסה והחל להציע לאנשים להניח תפילין מבלי שהם מודעים לטרגדיה שפקדה אותו זה עתה.
אחד האנשים שאליהם פנה, סירב להניח. "הנחתי כבר בבר מצווה, ואני כלל אינני מאמין בזה". הרב אלי שאל אותו מהיכן הוא מגיע, ואותו יהודי ענה שהוא נסע עם אשתו לביקור באמריקה וכעת הם בדרכם חזרה לארץ. הרב אלי אמר לו, "יש לי משהו לומר לך שאולי יגרום לך לשנות את דעתך". אשתו אמרה שבעלה לא מאמין ואין שום סיכוי, אך הרב אלי אמר: "אתה היית באמריקה בטיול עם אשתך ועכשיו אתה חוזר איתה במטוס, וגם אני חוזר עם אשתי". היהודי שאל, "ואיפה אשתך? אני לא רואה אותה כאן". הרב אלי אמר, "היא בארון בתא המטען". היהודי היה בהלם, לא מאמין. אבל כשהוא ראה שלרב אלי עומדות דמעות בעיניים, הוא הבין שהעניין רציני. אשתו ההמומה הניחה את ידיה על הראש. היהודי שאל את הרב אלי, "אז מה אתה עושה פה? עכשיו זו השעה המתאימה להניח תפילין לאנשים?". הרב אלי אמר לו, "ישבתי במקום שלי אבל נזכרתי איך הבן הקטן שלי כל הזמן שואל איפה אמא, איפה אמא. ואני בוכה, מה אפשר לעשות? רציתי להתרומם קצת מהמצב שלי, והחלטתי שאלך להציע לאנשים להניח תפילין. עכשיו אני מבקש גם ממך להניח".
היהודי מיד הושיט את ידו, קיפל את השרוול ואמר לו: "קדימה, אני מניח". לאחר שסיימו עם התפילין הוא שאל את הרב אלי, "מה עוד אני יכול לעשות בשבילך?". אפשר היה לחשוב על הרבה דברים שהוא יוכל לעשות בשבילו – לתת צדקה, לסייע בעניינים לוגיסטיים, לא חסר. אבל במקום זה הרב אלי ענה: "יש לי רק בקשה אחת ממך. בכל פעם שתעבור ליד דוכן תפילין, אל תסרב".
מה קורה פה? אדם מתאבל על אשתו – הוא במצב נמוך ביותר של עצבות ומרירות, מתכנס בעצמו. הוא בטח חשב לעצמו: איך אני ממשיך לחיות עכשיו? בלי אשתי, וגם לגדל תשעה ילדים. איך עושים את זה? וגם כשהוא בתוך הצער, גם כשהוא לא יודע איך ממשיכים לחיות, הוא מגלה בתוכו את האש, יוצא מעצמו והולך לעזור לאנשים אחרים. הגדולה היא למצוא את ההתכללות, להכיל את שתי התנועות האלה בנפש. רואים פה אדם, שעם כל המצב שלו לא נכנע ולא מסתגר. במקום זה הוא בוחר להיות אש, לפיד של קדושה, להוסיף אור וחמימות יהודית בעולם. אשתו בתא המטען למטה – והוא הולך להוסיף לאנשים קדושה. באמת בלתי נתפס, אבל זו המשימה שלנו.
שנזכה, לחיים!


לעילוי נשמת השליחה חני סגל ע"ה

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן