בימים עברו פריצים היו זורקים אנשים שלא שילמו להם את דמי החכירה במועד – לבור. זה היה סוג של בית כלא מתחת לפני האדמה. כל עשרים וארבע שעות מִכסה הבור היה מורם ואוכל הושלך פנימה לאסירים. לפעמים מאסר כזה נמשך שנים ארוכות ואפילו דורות… אותם ילדים שגדלו בתוך הבור, אף פעם לא ראו עולם. הם לא ראו לא שמש ולא ירח. ובכל זאת הם ידעו על קיומם.
איך? הם החזיקו במסורת שקיבלו מהוריהם, שאולי גם הם עצמם קיבלו אותה בירושה מההורים שלהם. הילדים למדו להאמין שיש בחוץ עולם עם אור שנוצר מדבר הנקרא שמש. ויש שם פריץ ששולח להם אוכל פעם ביום. וכשהמכסה של הבור נפתח, נכנס אור מבחוץ. אבל היו גם ילדים שנולדו וגדלו בתוך הבור ולא האמינו לכל הסיפור הזה. הם טענו: אנחנו אף פעם לא ראינו בעיניים שלנו עולם אחר, מואר. ולא פגשנו מעולם את הפריץ. מ
איפה אם כן בא האוכל שמושלך אלינו פעם ביממה? "זה הטבע", הם טענו. ומדוע כשאוכל מושלך אליהם נכנסת יחד איתו אלומת אור? "גם זה הטבע". בין המאמינים בקיומו של עולם חיצוני ובין אלה שכפרו בכך, התנהל ויכוח תמידי. יום אחד נפתח הפתח, אלא שבמקום אוכל הושלכה אל תוך הבור עוד משפחה. הם נשמעו והתנהגו כמו אנשים נורמליים לגמרי, והסיפורים שסיפרו לדיירי הבור הוותיקים היו מרתקים. הם תיארו באוזניהם חיים שלמים, מלאי אור ועניין, בעולם החיצוני שמחוץ לבור.
כעת היו בתוך הבור שלוש קבוצות: קבוצה אחת טענה שיש עולם חיצוני גדול, כי כך סיפרו אבותיהם. קבוצה שנייה כפרה בכך לגמרי. ואנשי הקבוצה השלישית דיברו בוודאות מלאה על מציאותו של העולם החיצוני, אך לא מתוך אמונה אלא מתוך מה שהם בעצמם ראו והכירו מקרוב. תגידו אתם, איזה שתי קבוצות דומות יותר? מן הסתם תאמרו שהראשונים דומים לאחרונים, מכיוון ששניהם מחזיקים באותה דעה שעולם יפה קיים בחוץ – אלה מתוך אמונה ואלה מתוך ראייה. אבל האמת היא לא כך.
האמת היא שבני הקבוצה הראשונה דומים יותר לבני הקבוצה השנייה. מדוע? מפני שלכל אדם יש את המהות האישית שלו ויש את מה שהתווסף אליה. כל תושבי הבור הוותיקים אינם מדברים מתוך המהות שלהם. אלה טוענים מה שטוענים מפני ששמעו כך מהוריהם, ואלה מסרבים להאמין להוריהם ומתעקשים לדבוק במה שהם רואים. הראשונים תומכים את עמדתם בהוכחות ובראיות, אבל 'הוכחה' היא דבר שהוא נוסף על האדם עצמו. בן אדם שצריך הוכחה למשהו, סימן שהדבר המוכח איננו חלק ממהותו. אף אחד, לדוגמה, לא זקוק להוכחה שהוא חי.
הקבוצה השלישית, אלו שנזרקו היום לבור, הם היחידים שמדברים על העולם שמחוץ לבור לא מתוך שכל, כי הם באים מתוך העולם הזה והם למעשה חלק ממנו. במילים אחרות: מבחינת תוכן הדברים, הקבוצה הראשונה והאחרונה דומות. אבל מבחינת המהות, ה'עצם', הקבוצה הראשונה והשניה דומות יותר. הנמשל מובן: הקדוש ברוך הוא ברא עולם שהגדר שלו הוא "עולם, מלשון העלם והסתר". ובכן, יש כאלה שאצלם האמונה מבוססת אך ורק על מסורת אבות. ויש כאלה שאצלם האמונה בנויה בעיקר על הוכחות שכליות. יש הרבה ספרי חקירה שמוכיחים בהוכחות חזקות שאי אפשר להפריך אותן, ש"יש בעל הבית לבירה זו". אבל יהודי איננו בנוי על הוכחות שׂכליות. ליהודי יש נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש".
ובחסידות מבואר שיהודים מאמינים כי "מזלייהו חזי" (=מזלם רואה). ה'מזל', דהיינו אותו חלק עליון בנשמה, רואה. הוא רואה אלוקות. אלא מה? האמת הזו לא תמיד מאירה. ובמיוחד כשנמצאים בדור של 'עקבתא דמשיחא' שבו החושך הרוחני רב ביותר. אך כאשר קשורים עם יהודי שאצלו 'עולם האצילות' מאיר כאן בעולם הזה הגשמי – אזי האמת האלוקית מאירה כמות שהיא ואין צורך בהוכחות שׂכליות. בתורת החסידות יש שני עניינים. יש את ההסברה השׂכלית הרחבה והעמוקה, וזה גם כן דבר גדול מאוד.
אבל העיקר הוא העניין השני שיש בחסידות והוא – מי אמר את אותה חסידות ומי כתב אותה. מי? לא חכם, ולא 'משכיל', ולא מחשב חשבונות. כל זה יש בכל אחד מהאדמו"רים, אבל לא זו ההגדרה של רבי. לא זוהי המהות שלו. העניין הוא שאת החסידות שאנחנו לומדים כתב ואמר יהודי שאצלו אלוקות מאירה בפשיטות ובתכלית הגילוי. ועל ידי שלומדים את החסידות שלו אפשר במידה מסויימת להרגיש משהו ממה שהוא מרגיש.
חסידות זה לא (רק) שׂכל. חסידות זה אלוקות. זה אור אלוקי שלמעלה לגמרי מגדרי הבריאה. צדיק שאומר חסידות, הוא לא אומר הסברים על החסידות, הוא אומר חסידות. העניינים הכי גבוהים, מאירים אצלו. מאמרים וספרים שכתבו אנשים על חסידות, הם מאה אחוז נכונים, אבל חסר בהם 'העניין' עצמו. כי העיקר הוא לא ההסבר הרהוט וגם לא ההנגשה. כשלומדים מאמר או שיחה של צדיק שרואה אלוקות ומגלה אלוקות – מתחברים לאור האלוקי שבחסידות. אנחנו לומדים חסידות, כדי לצאת סוף סוף מהבור!
אנחנו לא רוצים להמשיך לחיות בתוך הבור ולהסתמך על מסורת מאבותינו שקיבלו אותה מאבותיהם. מה גם שבמקרה כזה נצטרך קודם כל להוכיח שהאבא והסבא (המספרים על עולם חי בחוץ) הם דוברי אמת. אנחנו גם לא מעוניינים להביא הוכחות לכך שיש בחוץ עולם חי ומואר. אנחנו כן רוצים להתחבר ליהודי כזה שמאפשר לנו לצאת מהבור ולראות את העולם האלוקי. היה יהודי שקראו לו "פעטער ר' יוס'לה" ("הדוד ר' יוסל'ה"). הוא היה דודו של הרבי ה'צמח צדק'. היה איש מוזר. איש פלא. יהודי בעל מדרגה. היו לו זמנים שבהם הוא התנהג כאדם מן השורה, וזמנים אחרים שבהם התעוררו אצלו רגשות נעלים ואז הוא היה כמו איש אחר.
באותם ימים היה מנהג של בעלי בתים, שביום שישי, אחרי ההליכה לבית המרחץ הם היו מזמינים זה את זה לבוא ולשתות יחד בירה. ופעם אחת, ר' יוסל'ה זה הזמין אחד ממכריו לבוא אליו ביום שישי ולשתות איתו בירה. אלא שאחרי הטבילה במקווה התעוררו אצל ר' יוסל'ה העניינים שלו. המדרגות שלו. הוא בא הביתה והחל להכין עצמו לקבלת שבת. פתאום דפיקות בדלת. מי זה? זה היה היהודי שהוא הזמין אליו הביתה לכוס בירה. והוא, ר' יוסל'ה, היה עסוק בהכנות לשבת. אז הוא שאל את האורח, "למה באת?", והלה השיב: "באתי לשתות איתך בירה".
ר' יוסל'ה התנפל עליו, "מה אתה מקשקש במוח… כעת ערב שבת… למי יש עכשיו זמן לשתות בירה…". האיש הנבוך הסתובב לאחור והלך. מאוחר יותר ניגש אליו ר' יוסל'ה להסביר את עצמו. "אצלי 'העיניים יוצאות מהראש' כשאני צריך להפשיט בגדי חול וללבוש בגדי שבת; אז אתה בא אליי ומדבר איתי על כוס בירה?!". האיש הזכיר לו שהוא עצמו הזמין אותו אליו הביתה לשתיית בירה. בתגובה אמר לו ר' יוסל'ה: "אה! זה היה כשהייתי שמה, בבית המרחץ, אבל אחרי שהגעתי הביתה והתחלתי בהכנות לשבת, מה זה קשור?…". ובכן זה היה ה"פעטער ר' יוסל'ה". הסיפור הזה הוא רק כדי להכיר קצת את סוג הבן אדם.
ובכן הוא היה אומר כך: "בכל עניין ועניין, יש איך שהוא באופן חיצוני ואיך שהוא באופן פנימי. כשלומדים 'נגלה', גם שם צריך להתעמק ולא להסתפק בלימוד שטחי וחיצוני. אבל כשלומדים עניין בחסידות, ושם ללמוד בשטחיות?! זה כבר לגמרי 'לא לעניין'. כי כל מהותה של חסידות זה פנימיות וממילא אין בה כל מקום לחיצוניות…".
ככה זה בכל עניין. כשלומדים מאמר חסידות או שיחה, לפני הכול צריך לדעת שזה מאמר או שיחה של הרבי. אם זה היה רק שׂכל, אז אפשר היה ללמוד מאמרים גם של גדולי החסידים. אבל אצל הרבי, כאמור, מאיר העניין בעצמו. לחיים! כשאצל יהודי מאיר האור האלוקי, הוא מסתכל אחרת על כל העולם; הוא יודע וחי ש"אני לא נבראתי", אין לי כל מציאות משלי, "אלא לשמש את קוני!"; הוא מאמין שיש לכל העולם הזה כוונה והיא לעשות ממנו "דירה לו יתברך בתחתונים" – אזי בדרך ממילא הוא מצפה לביאת המשיח.
זה לא אומר שהוא כבר מושלם בכל ענייניו והנהגותיו. ייתכן בהחלט שיש לו חסרונות רבים. אבל המהות שלו נמצאת במקום הנכון. כי מתי מצפים לעתיד? כאשר יודעים וחשים שההווה איננו כשורה. כאשר מונח אצל האדם שהעולם איננו קיים מצד עצמו, אלא הקדוש ברוך הוא הוא זה שמהווה, מחיה ומקיים אותו בכל רגע ורגע מחדש – אזי הוא משתוקק שהאמת הזו תהיה גלויה לעין כל. וכל עוד לא זהו המצב, הוא מבין שההווה לא בסדר. ממילא הוא מצפה לעתיד. הוא מצפה ל"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". שהעולם יחדל להיות העלם והסתר, ואלוקות תמלא אותו באופן גלוי ופשוט.
ניקח לדוגמה את עניין השליחוּת. לא כולם עושים את הצעד הזה. למה? מפני שזה לגמרי לא פשוט. אתה צריך לוותר על כל ענייני הנוחות שלך כדי להיות שליח. ולמעשה גם זה תלוי בהנחה היסודית של כל אחד ואחד. אתה שואל בן אדם, "מי אתה ומה עניינך?". בדרך כלל התשובה תהיה: "מה הפירוש מי אני? אני בן אדם! בן אדם עם עיניים ופה ואוזניים וחושים ורצונות וכו'". אם זוהי ההנחה היסודית, ברור שהוא לא ירצה לוותר על כל זה בשביל לצאת לשליחוּת. הוא לא ייתן לזה לבוא 'על חשבונו'. על חשבון המציאות שלו. החינוך של חסידות והחינוך של הרבי הוא לשנות את הנחת היסוד. מי אני? "אני לא נבראתי".
אני בכלל לא קיים (כמציאות בפני עצמה). מה כן קיים?! הקדוש ברוך הוא קיים! הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולמות ובכללם גם אותי, בדיוק בשביל התכלית הזו, בשביל "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"; ולי יש הזכות להיות חלק מזה! בכוחי וביכולתי לקחת חלק פעיל בהשגת התכלית הזו. ממילא אני רוצה לצאת לשליחוּת! לחיים לחיים! שנזכה לצאת מעצמנו ולמלא את שליחותנו!
