אחיי ורעיי, לאחרונה אני נתקל בתופעה שיש עליה את הדעת. אני מקבל פניות חוזרות ונשנות, בסגנונות שונים אבל תוכן השאלה זהה: האם דאגה לעצמי וטיפול בעצמי, התעסקות בטיפוח הגוף והנפש ויצירת מרחבים עבור הצרכים הפיזיים, הרגשיים והנפשיים שלי – היא תוצאה מאנוכיות ונרקיסיזם, או אולי… לאו דווקא?
האם חובת האדם בעולמו היא למסור את ה'אני' לחלוטין למען משפחתו, החברה שלו וכלל ישראל, או אולי התבלבלנו קצת ולא זו הדרך?
לפעמים הורים לא מודעים למשמעותן של מילים החודרות למרחבים של ילדיהם. כך למשל, אישה אחת סיפרה לי שבכל פעם שהיא יושבת על הספה עם כוס קפה, היא מרגישה תחושת אשמה מנקרת בה. בתוך ליבה היא שומעת את קול אימה החוזרת ואומרת לה, כמו שהייתה אומרת לה בצעירותה כשהייתה מתרווחת למנוחה קצרה על הספה בבית הוריה: "מה? איך לך כבר לעשות בעולם שאת מפרגנת לעצמך גן עדן עלי אדמות?!…"
אתם ודאי מכירים את הדילמה המפורסמת ואת הדיון ההלכתי לגביה, בניסיון לקבוע מהו רצון ה' בסוגיה כואבת זו:
שני יהודים יצאו למסע ארוך במדבר, בעודם רחוקים ממקום ישוב. גם הטלפון הנייד שלהם כבה, והם אינם יכולים להזעיק עזרה. המים נגמרו להם לאיטם, כך שעכשיו רק לאחד מהם נשאר כד אחד של מים, ואין בו די מים כדי להציל את שניהם מצמא עד שיגיעו למקור מים. אם הם יחלקו את המים ביניהם, שניהם ימותו מצמא; אם בעל המים ישאיר את המים לעצמו, הוא יינצל והשני ימות, רחמנא ליצלן. מה עושים?
ובכן, כך למדנו במסכת בבא מציעא: "שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם. אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ".
האדמו"ר מגור, בעל חידושי הרי"ם זי"ע, תמה על הלשון הבלתי רגילה: "עד שבא רבי עקיבא ולימד"… הרי ברוב הפעמים בש"ס, כשיש מחלוקת תנאים או אמוראים הלשון היא, למשל, "רבי מאיר אומר… רבי יוסי אומר", או "בית שמאי אומרים… בית הלל אומרים". גם כאן היינו מצפים ללשון דומה: "בן פטורא אומר…. רבי עקיבא אומר…". מדוע כאן משתמשת הגמרא בלשון שונה, "דרש בן פטורא… עד שבא רבי עקיבא ולימד…"?.
התובנה של בעל חידושי הרי"ם (בספרו על התורה פרשת קדושים ופרשת בהר) היא נפלאה ומרתקת. כדרכו וכדרך תלמידיו רושמי דבריו נכתבו הדברים בתמציתיות, קיצור בתוך קיצור, ואנסה להרחיב בע"ה כפי שהבנתי את דבריו.
הנה לשונו: "מהו הלשון 'עד שבא רבי עקיבא'? אלא כל אחד מישראל צריך לרצות לעשות כבן פטורא, כי איך יוכל לראות במיתת חבירו?! רק מטעם שרבי עקיבא מלמדו להקדים חיי עצמו לכך הוא מוכרח לשתות".
וממשיך שם: "ר׳ עקיבא יכול לומר זה, כמו שכתוב בברכות (סא, ב) 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך וכו׳ מתי יבוא לידי ואקיימנו'. דכל ימיו חיכה לתת חייו על קידוש השם. ורק הוא יכול לומר חייך קודמין, שלא היה צריך חיותו עבור עצמו ולטובת עצמו, אבל מי שחי לשם הנאה ותענוג אין לו רשות לומר שחייו קודמין לחיי חבירו".
הסבר הדברים:
החכמים בדורו של בן פטורא אכן חלקו עליו ולא הסכימו עם קביעתו. אלא מאי, אף אחד לא הרגיש שהוא יכול לחלוק על ההכרעה הקשה שהציע, בשל שתי סיבות – סיבה רגשית וסיבה אידאולוגית.
מבחינה רגשית כולם הבינו את הרגש החם הפועם בשיטתו של בן פטורא. נכון אמנם שאם שני ההולכים בדרך יחלקו ביניהם את קיתון המים שניהם ימותו, ואם כן מהו ההיגיון שימותו שני אנשים כשאפשר להציל אחד? מבחינה לוגית צריך לפחות להציל יהודי אחד! בכל זאת, טוען בן פטורא, איך אני יכול לראות במיתתו של יהודי אחר?! ואם אני אעניק לו את הקיתון, איך הוא יוכל לראות במיתתי ח"ו? יהודי לא יכול לשאת המצב בו יהודי אחר מת בפניו.
הרי אפילו הָגָר הבינה זאת, כשהתרחקה מבנה הצמא למים ואמרה "אל אראה במות הילד!" וכל שכן וקל וחומר יהודי שהוא רחמן בן רחמנים, מזרע "אברהם אוהבי", שבכל עורק בגופו זורמים אהבה, חמלה וחסד – איך הוא יכול לחיות כאשר יהודי אחר מת מצימאון חלילה?
זהו דבר שלא יכול לקרות, זועק בן פטורא. אני לא יכול להישאר בחיים אם יהודי אחר מת כתוצאה מכך שאני אשאר בחיים. ולכן אין ברירה אלא להכריע: "מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ"…
מבחינה רגשית לא יכלו חכמים לחלוק על דבריו. כיצד אפשר לומר ליהודי שישתה את כל המים ויראה איך יהודי זולתו, אח מבני עמו, נופח את נשמתו לפניו?
כמו כן, גם מבחינה אידיאולוגית לא יכלו חכמים לחלוק על בן פטורא. שכן יסוד היסודות של מקצוע ההלכה הוא הכנות והאמת. חכמי המסורה השתוקקו לדבר אחד ויחיד: לחתור אל הכוונה העליונה, לדעת מהו רצון ה' במקרה זה או אחר, ולא יותר. הסכנה הכי גדולה להלכה היא השוחד, הנטייה לכופף את דעת התורה לנטיות שלי, להתאים את רצון ה' לרצוני. ואילו חכמינו ז"ל, כמובן, כל מהותם חתרה לדבר אחד: האמת ולא לדבר בלתה.
והנה, במקרה זה חששו חז"ל שהמחלוקת שלהם עם בן פטורא אולי יש בה גם מניע טבעי של אנוכיות. כלומר, כיוון שכל אחד רוצה ומשתוקק מטבעו לחיות, לכן הם חלוקים עם בן פטורא וסוברים שחייך קודמים. אולי אולי – חששו החכמים – באמת הקב"ה מסכים עם בן פטורא; אלא מאי, בגלל נטייתם הטבעית לחיים הפיזיים הם מסלפים את התורה ח"ו ומחליטים ש"חייך קודמים".
אי לכך, לאחר שבן פטורא פסק מה שפסק, נתקבל הדבר והוכרע בישראל כפסק דין, כי אף אחד לא העז לחלוק על המסקנה הרגשית שאי אפשר לעמוד ולהביט במיתתו של יהודי אחר.
אבל זה לא סוף הסיפור. הפרק הבא נקרא "עד שבא רבי עקיבא ולימד"… – רבי עקיבא שינה את התמונה כולה.
רבי עקיבא היה, כידוע, מעשרה הרוגי מלכות. וכך נאמר על הסיום הנורא של יריעת חייו המופלאה: "בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה – זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״, אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ! וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ?! הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״.
על רבי עקיבא איש כבר לא היה יכול לומר שהוא אינו מרגיש את פעימת הלב של יהודי אחר, ואינו מצטער מספיק על מיתתו של חברו, הלא הוא בעל המאמר "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". על רבי עקיבא גם לא היו יכולים לומר שפסק הדין "חייך קודמים" מונע מאנוכיות, מהתשוקה הפיזית לחיים הגשמיים, שהרי רבי עקיבא הוא זה שכל חייו הם סיפור אחד ארוך של מסירות נפש! רבי עקיבא הוא שהעיד על עצמו: "כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ!" כל חייו השתוקק לדבקות מוחלטת ומושלמת עם הקב"ה, ללא גרם של אנוכיות ואגואיזם, גם במחיר מסירת החיים עצמם.
אם כן, כשרבי עקיבא בא ולימד ש"חייך קודמים", הבינו כולם שאין הדבר נובע מחסרון אמפתיה ח"ו או ממניע אגואיסטי חלילה, מרצון האיש החומרי לשרוד בכל מצב, לא ולא! אצל רבי עקיבא "חייך קודמין" היא מצוה בתורה! "חייך קודמין" הוא קיום רצון ה', מפני שהקב"ה רוצה ומתאווה "להיות לו דירה בתחתונים", כדברי המדרש הידועים, והוא רוצה שהנשמה שלך תחיה בעולם הזה כדי למלא את שליחותה הייחודית להאיר את הגוף והנפש הבהמית והעולם באור התורה והמצווה.
זהו אפוא המענה לשאלתנו והמסר העולה ממנו בעבודת כל אחד בחיי היום־יום:
אם העיסוק שלי בטיפוח עצמי הוא מפני האגו שלי והניתוק שלי מאלוקים חיים, אזי עליי לעבוד על עצמי ולדאוג שהכיוון של חיי משתנה. אבל אם "חייך קודמים" בגלל שהחיים האלה שייכים לאוצרות המלך, אם אני שלוחו של הקב"ה ואני משתוקק להיות צינור להשפיע את אורו בעולמנו, אזי "חייך קודמים" היא מצוה גדולה בתורה!
לחיים, לחיים ולברכה.
