לחיים, לחיים ולברכה. חנוכה שמח ומאיר!
רציתי לשתף אתכם בסיפור מיוחד ששמעתי מהחסיד הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, שמשקף את ראשית ימי הפעילות היהודית במדינות חבר העמים לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, לפני כשלושים וחמש שנה. וכך הוא מספר:
זו הייתה חוויה מסעירה. מסע בזמן. שערי מסך הברזל כבר נפתחו, ואני הייתי מחברי הקבוצה הראשונה שנכנסה למטרת פעילות יהודית גלויה ומוצהרת בשערי ברית המועצות, המקום שהיה סגור ומסוגר יותר משבעים שנה.
אני והחברותא שלי נבחרנו לנסוע יחד לשליחות בעיר חרסון שבדרום אוקראינה. עשרים וארבע שעות ושתי דקות ארכה הנסיעה ממוסקבה בה נחתנו לחרסון, ובתחנת הרכבת המתינו לנו ראשי קהילת חרסון שקיבלו את פנינו בחמימות רבה.
במעמד הזה נרשמה מבוכה קלה. פשוט לא הייתה לנו כל דרך לתקשר עם היהודים החביבים הללו… הם יצאו מגדרם כדי להביע את שמחתם ואהבתם כלפינו, אבל לא הייתה בינינו שפה משותפת. אוצר המילים הרוסי שלנו היה דל ביותר, ומשכך נדרשנו להיפגש עם המתורגמנית, מַרִיָה. היא שלטה ביידיש שגם אנחנו יכולנו לדבר בה, והיה ברור שבלעדיה לא נוכל לזוז ימינה או שמאלה.
קיצורו של דבר, התחלנו בפעילות במלוא המרץ, ולאחר תקופה בת חודש החלטנו כי בשלה השעה לפתיחת ישיבה. זו התבררה אמנם כמשימה מאתגרת, אבל לקחנו אותה על עצמנו בהתלהבות. אספנו אחד עשר צעירים, רובם בני גילנו, בני עשרים, ופתחנו את הישיבה. לישיבה היו סדרי לימוד כמו בכל ישיבה רגילה, אבל תכני הלימוד היו 'מעט' שונים: חסידות בוקר וערב, לימוד עברית וקריאה, חומש ומעט משניות, הלכה, המון שיחות נפש, והעולה על הכל – ההתוועדויות החמימות.
באחד הבקרים של השבוע השני להקמתה של הישיבה, התחוללה דרמה קטנה. התחלתי ללמד פרק ב' בתניא: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש…". הסברתי ביידיש פשוטה את הנלמד, וחיכיתי שמריה תתרגם אותי עבור הבחורים המקשיבים. אבל מריה הביטה עלי ולא מיהרה לתרגם. "אתה יכול לחזור שוב על הדברים?", היא ביקשה בטון המורה על כך שברור לה שלא אמרתי את מה שהיא חושבת שאמרתי… חזרתי על הדברים, אבל מריה שוב הביטה עליי בחשדנות: "משה, אתה שם לב למה שאתה אומר?", השבתי כמובן בחיוב – מה שגרם לה למבוכה גדולה יותר.
הטון החשדני וחילופי הדברים רק יצרו סקרנות יתר אצל הבחורים. הם ניסו לברר אצל מריה מה אמרתי שכל כך מסעיר אותה, וביקשתי ממנה לתרגם את הדברים כמות שהם. היא חזרה עליהם, והיה רגע של שתיקה. אחריו, גם הם בתורם ביקשו ממנה לחזור על הדברים, וכך עשתה…
ויטלי – לימים החסיד הרב חיים מאכלין, משליחי חב"ד במוסקבה – הביט בי בעיניים חודרות, ואמר לי ברוסית שיכולתי בזמנו כבר להבין: "משה, מה קרה לך? עוד לא עברה לך הוודקה של ההתוועדות האחרונה?…". המשפט הזה נשמע להם הזוי ומופרך. אנחנו? חלק אלוקה??
ניסיתי את כוחי להסביר: כאשר חותכים תפוח, גם בחתיכה הקטנה קיימת כל האיכות של הפרי. הסברתי את ההבדל בין 'דיבור' ל'נפיחה', בין 'מחשבה' ל'דיבור', ואת המשל מאב ובן (ראו בתניא שם), אבל הם עדיין לא הבינו… בדיעבד, השיעור הזה היה פתיחתה של סערה שלא שככה – כמעט עד נסיעתנו משם.
לקראת עזיבתנו, הגברנו את תדירות ההתוועדויות הליליות. התוועדות אחת ומיוחדת נחרתה עמוק מאוד בליבי. היא זכורה לי היטב, כל פרט ממנה, כאילו התקיימה בשבוע שעבר. כטוב לב התלמידים ביין, אחד החבר'ה, גריגורי היה שמו, השתיק את חבריו וביקש לדבר. גריגורי היה אדם רציני מאוד, אולי התלמיד הכי עמוק שהיה באותו זמן בישיבה.
"רבי משה, אני רוצה לספר לך משהו על גריגורי האלוקי…", כך פתח בנימה צינית משהו. נכנס יין יצא סוד, והוא התחיל לספר על עברו. לא נעים, אבל זו הייתה באמת קופה של שרצים… הוא בכה ודיבר מעומק ליבו. כאב רב נחשף שם. נאלמתי דום. חשבתי שאני מכיר אותו, והופתעתי מאוד לגלות שממש לא. נראה לי שגם חבריו הקרובים הופתעו. בסיום דבריו, הוא אמר לי "נו, משה, אתה עדיין חושב שאני חלק אלוקה?". גריגורי רק פתח את הצינור. אחריו המשיכו גם מרבית החברים האחרים. כולם ביקשו להוכיח את ה'אבסורד' לשייך את נשמתם לממד אלוקי. בשלב הזה הותשתי, ולא פציתי את פי עד לסיומה של ההתוועדות…
למחרת החלטתי לקיים התוועדות נוספת. החלטתי לא להיכנס שוב לנושא, אלא פשוט להסתער על עולם המעשה. באתי מלא אנרגיה, ורציתי 'לכפר' על ההתוועדות הקשה של אתמול. כאשר השעה הייתה כשרה לכך, התחלתי לדבר על ברית מילה. אף אחד מהם לא היה מהול, וביקשתי מהם שמתנת הפרידה תהיה ברית דם. בעצם, ביקשתי מסירות נפש.
ההתחלה הייתה קשה מאוד, ממש כקריעת ים סוף. בשלב מסוים הייתי קרוב להרים ידיים, אבל אז בדיוק הגיעה ההסכמה הראשונה. אחרי הבחור הראשון, הצטרפו בזה אחר זה עוד שבעה בחורים. זמן רב לאחר שכבר האיר השחר ספרתי ב"ה תשע הסכמות. יצאנו כולנו בריקודים על ההחלטה, ומי שלא ראה שמחה טהורה זו לא ראה שמחה טהורה מימיו.
באמצע הריקודים עצרתי אותם להפוגה, ואז זרקתי לאוויר את השאלה: "האם ההחלטה של בחורים צעירים למול את עצמם זה דבר נורמלי? והאם הריקוד והשמחה על הזכות שבדבר לא מעידים על הנפש היהודית ועוצמותיה?".
בשאלה הזו לא רציתי להזכיר שוב את צמד המילים "חלק אלוקה", אבל הם היו מספיק חכמים כדי להבין את המסר. אכן, הנפש השנית בישראל "היא חלק אלוקה ממעל ממש".
אנחנו בעיצומו של חג החנוכה, והשאלה נשאלת: אם כוונת היוונים כשחדרו לבית המקדש הייתה להשפיל את עם ישראל ולהראות לכולם 'מי כאן בעל הבית' כביכול, מתבקש היה שיחריבו וישרפו אותו – ממש כפי שעשו הבבלים, ובהמשך גם הרומאים, ברשעותם. מדוע, אם כן, השאירו היוונים את בית המקדש על מכונו והסתפקו בכך ששלחו את ידם לטמא את השמנים בלבד? ובכלל, למה טרחו היוונים לטמא את השמנים, ולא ניתצו את כדי ופכי השמן ושפכו את תכולתם כדרכם של מתריסים?
מסתבר, אם כן, שהיוונים לא התנגדו לעצם קיומו של בית המקדש והעבודה בו, ולכן לא החריבו אותו ולא גזלו את כליו. ייתכן שאפילו הם ראו בעין יפה את הדלקת המנורה כשלעצמה, אבל התנגדו לכך שהיא תיעשה בטהרה! הם לא רצו לשפוך את השמן, אבל בהחלט ביקשו לטמא אותו. והיוונים – שנודעו בחוכמתם – כנראה ידעו היטב למה…
שלא כמשקים אחרים, שמן שנוצק אל תוך מים – איננו מתערב בהם ושומר על ייחודו. לא זו בלבד שהוא מתבדל מהם, אלא הוא צף מעליהם. מאידך גיסא, השמן בולט גם בהיותו 'מפעפע בכל דבר' ונכנס אל תוך קרביו. די אם נשפוך מעט שמן על מנעול חלוד ותקוע, וזה כבר ישמן אותו ויחליק אותו מבפנים. וכמובן, השמן הוא גם חומר בעירהמצוין, הנמשך אחר הפתילה והופך למקור אור טהור וזך.
תכונות אלה מביאות את תורת החסידות לראות בשמן משל וסמל למדרגת ה'יחידה' – הגבוהה ביותר בין חמש מדרגות הנשמה. כשם שהשמן שומר בקנאות ובכל מצב על היבדלות וייחוד, גם ה'יחידה' כן. לא משנה איך יהודי מתנהג ומה הם מעשיו, ה'יחידה' תישאר בשלמותה. וכמו השמן הזה הצף ומתגבה לו מעל לאחרים, גם ה'יחידה' מרוממת מכל השאר – לפחות עשרה טפחים. אלא שבד בבד עם שמירתה על בידול וייחוד, היא ממש לא חיה בניתוק. אדרבה, דווקא הרוממות של היחידה מאפשרת לה להשפיע על אחרים, מבלי שתהיה מושפעת על ידם בעצמה, והיא 'מפעפעת בכל דבר' במלוא העוצמה.
ה'יחידה' היא גם זו העומדת מאחורי תופעת טבע חריגה ובלתי מובנת, הנשזרת לכל אורך ההיסטוריה היהודית – מסירות הנפש על קידוש השם, גם של יהודים שהיהדות הייתה רחוקה מאורחות חייהם כרחוק מזרח ממערב. בישראל כברוסיה הקומוניסטית, ובאינקוויזיציה כבמסעי הצלב. אין לתופעה זו אח ורע בדתות אחרות, ואין לה הסבר רציונלי המניח את הדעת. אין זה אלא ש'היחידה' שלהם תמיד הייתה ונותרה קשורה, ושום כוח בעולם לא יוכל לעמוד כנגדה. אחרת, איך ייתכן שהכופר ו'המומר להכעיס', לפתע ובלי סיבה ברורה מבקש לשוב לצור מחצבתו, אם לא שהיחידה לפתע התעוררה בו והציתה אש קודש בליבו.
עכשיו אנחנו כבר מבינים את טיבה של מלחמת היוונים בישראל, ואת המטרה שעמדה מאחורי המאמץ שלהם לטמא את כל השמנים:
היוונים היו עם תרבותי מאוד. עם שאהב ארכיטקטורה והאדיר אסתטיקה, העריץ חכמה ואפילו ידע להוקיר תורה. בדיוק מהסיבה הזו הם לא ראו לנכון להעלות את בית המקדש באש ולנתץ את כליו, שהרי אלה היו יצירות מופת אמנותיות – תאווה לעיניים. גם את הדלקת המנורה לא ראו היוונים בעין שמאל, שהרי שילוב של מנורת זהב ואש – הוא מראה מרהיב בסך הכל…
אבל מה, הם סלדו בתכלית הסלידה מחרדת הקודש בה ניגשו ישראל לעבודת המקדש, ורצו לבטל ולעקור מהשורש את הממד הרוחני שבחיים היהודיים. בהתאם לזה, הם החלו לטמא בשיטתיות את השמנים. בכך, הם כביכול הכריזו: יהודים, אין לנו שום דבר נגד פולחן מסורתי בתור תרבות ופולקלור המעשירים את החיים; רק דבר אחד אנחנו רוצים: תעשו זאת כאקט אנושי ולא כמצווה אלוקית. המשיכו להדליק את המנורה, אבל התעלמו מההוראה להדליק דווקא בטהרה. הרי בינינו – הם אמרו – אין שום הבדל הגיוני בין שמן טהור לטמא… גם לגבי התורה – המשיכו ללמוד תורה כחכמה מופלאה ועתיקה, אבל בשום אופן לא בתור אמת שאין בלתה…
ואתם יודעים מה? הגישה הזו, דווקא בגלל שהיא לא שללה מכל וכל קיום אורח חיים מסורתי – ורק ביקשה לסרס אותו וליטול ממנו את היסוד האמוני – קנתה שביתה בלבבות והפילה ברשתה חללים רבים.
על זה בדיוק נלחמו החשמונאים. הם החזיקו בכל כוחם בפך השמן הטהור, ולא היו מוכנים אפילו לשמוע על עשיית מצוות במנותק מהקב"ה – מְצַווה המצוות. ומכוח אותו שמן ואותה התבטלות לרצון ה' עליה נלחמו, היה בהם העוז להילחם מלחמה שאין כל היתכנות בדרך הטבע לנצח בה. כי שמן זה, המהווה כינוי ל'יחידה', הוא גם מקור ההתבטלות לה' ומקור מסירות הנפש עבור התורה.
זה הסיפור של ויטלי וגריגורי, הנשמות היקרות מאוקראינה, וזה הסיפור שלי ושלכם.
לחיים, לחיים! אחיי ורעיי, בואו נלמד כולנו מדרכם של החשמונאים: נעמיד את השכל והדעת שלנו במינון הנכון, ומעבר להם נעמיד את רצון ה' – אותו נקיים בכל מצב, גם אם חסרה לנו הבנה. כמובן, היהדות איננה מקדשת חלילה את הבורות, וחלק בלתי נפרד ממנה הם השכל וההיגיון, אבל הם באים בתור רק אחרי ההתבטלות לרצון ה'.
יהי רצון שנצליח להביא לידי ביטוי תדיר בחיינו את פך השמן, זה שאצל כל יהודי נותר זך וטהור, וכשנתחבר אל הפך השמן הזה ונגיע אל נקודת ה'יחידה', יהיה לנו התוקף הדרוש כדי להתמיד ולהתחזק במצוות, ונזכה שבקרב תחודש העבודה במקדש בגאולה השלמה, "והדליקו נרות בחצרות קדשך".
