בס"ד

האדמו"ר והתזונאי

האדמו"ר והתזונאי

לאחרונה פנה אליי ראש ישיבה שקיבל מכתב אנונימי מאחד הבחורים בישיבה, ובו התוודה הבחור שהוא כבר לא מניח תפילין. ראש הישיבה הזדעזע, איזה מין דבר זה לא להניח תפילין? זה נשמע לו הדבר הכי גרוע בעולם, לא רק מפני שמצוות תפילין יקרה וחשובה. הוא לא היה מסוגל להבין מה גורם לבחור להיכשל בכך.
ראש הישיבה היה נסער. בינתיים הוא גם מצא מחברת עם חידושי תורה של מישהו וזיהה בה את כתב היד. הוא פנה אל הבחור הנזכר, שהודה בפניו שהיא שלו. אותו ראש ישיבה שאל אותי איך קורה שבחור כזה מגיע למצב כזה. אם אדם נכשל בדבר שיש בו קנאה או תאווה אפשר להבין את היצר הרע הזה, אבל לא להניח תפילין – איזו הנאה יש בכך? מה כבר צריך לעשות, לפנות כמה דקות ולהניח תפילין?!
אמרתי לו את דברי האדמו"ר הזקן על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", במיוחד בדורנו זהו פירוש חשוב, שיוכל לעזור בעבודת ה' להרבה מאוד יהודים. האדמו"ר הזקן אומר שמצווה היא נר. 'נר' בלשון חז"ל הוא כינוי לכל החלק הגשמי של הנר – הכלי, השמן והפתילה. אבל כל זמן שאין אור שידליק אותו, הנר לא מאיר. "נר מצוה – ותורה אור", הקיום המעשי של המצווה הוא נר ואילו האור הוא התורה. כל זמן שהמצווה ספוגה בתורה, במיוחד תורה שמדברת על המצווה הספציפית הזו, האור מאיר. נמצא שאם אתה מקיים מצווה רק בגלל שאמרו לך או שכך הורגלת או למדת בשולחן ערוך, זה נר כבוי, בלי שלהבת. אבל שכשאתה לומד על המצווה – הלכה, מחשבה, חסידות, אמונה – אתה מכניס בה אור, והמצווה מתחילה להאיר.
בדורות הקודמים מצאנו מנהג ישן נושן, שחסידים, ואפילו הלא חסידים, היו לומדים את פרטי המצווה ואת הכוונות שלה לפני קיום המצווה. בסוכות למדו על מצוות סוכה וארבעת המינים, בחנוכה למדו על הדלקת הנרות. לא רק כדי לדעת את פרטי ההלכות, כמו שעוסקים שלושים יום לפני החג בהלכותיו, אלא כדי להכניס במצווה אור.
לבחור הזה לא היה יצר הרע שגרם לו לוותר על התפילין, פשוט לא היה לו יצר טוב! הצעתי לראש הישיבה לשאול את הבחור אם הוא למד אי פעם בחייו על תפילין, חוץ ממה שאבא שלו לימד אותו לפני הבר מצווה. הוא ידע כמובן איך תפילין נראות, היו לו כיסויים יפים ותיק שאמא שלו סרגה, הוא גם ידע כיצד מניחים אותן ושהתפילין שלו עלו המון כסף והסופר שכתב אותן הוא ממש מומחה, אבל בכל זאת אמרתי לו שיברר… ואכן הבחור לא ידע דבר. גם ב'לשם יחוד' שאומרים לפני הנחת תפילין מזכירים קצת את הרעיון שלהן, אבל כמו כל האמירות, גם כאן לא חושבים על מה שאומרים. אמרתי לו שידאג שהבחור יתחיל ללמוד על תפילין.
יש לנו שיעור קבוע בשבת בבוקר בליקוטי תורה, ובשבת אחת סיפרתי את הסיפור הזה. בין המשתתפים נמצא גם חסיד אמשינוב, והוא סיפר מעשה: פעם אחת בא מישהו לאדמו"ר מאמשינוב וביקש עצה – אין לו שום השתוקקות להניח תפילין, הוא לא מרגיש כלום. האדמו"ר הנהן ואמר לו