לאחרונה פנה אליי ראש ישיבה שקיבל מכתב אנונימי מאחד הבחורים בישיבה, ובו התוודה הבחור שהוא כבר לא מניח תפילין. ראש הישיבה הזדעזע, איזה מין דבר זה לא להניח תפילין? זה נשמע לו הדבר הכי גרוע בעולם, לא רק מפני שמצוות תפילין יקרה וחשובה. הוא לא היה מסוגל להבין מה גורם לבחור להיכשל בכך.
ראש הישיבה היה נסער. בינתיים הוא גם מצא מחברת עם חידושי תורה של מישהו וזיהה בה את כתב היד. הוא פנה אל הבחור הנזכר, שהודה בפניו שהיא שלו. אותו ראש ישיבה שאל אותי איך קורה שבחור כזה מגיע למצב כזה. אם אדם נכשל בדבר שיש בו קנאה או תאווה אפשר להבין את היצר הרע הזה, אבל לא להניח תפילין – איזו הנאה יש בכך? מה כבר צריך לעשות, לפנות כמה דקות ולהניח תפילין?!
אמרתי לו את דברי האדמו"ר הזקן על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", במיוחד בדורנו זהו פירוש חשוב, שיוכל לעזור בעבודת ה' להרבה מאוד יהודים. האדמו"ר הזקן אומר שמצווה היא נר. 'נר' בלשון חז"ל הוא כינוי לכל החלק הגשמי של הנר – הכלי, השמן והפתילה. אבל כל זמן שאין אור שידליק אותו, הנר לא מאיר. "נר מצוה – ותורה אור", הקיום המעשי של המצווה הוא נר ואילו האור הוא התורה. כל זמן שהמצווה ספוגה בתורה, במיוחד תורה שמדברת על המצווה הספציפית הזו, האור מאיר. נמצא שאם אתה מקיים מצווה רק בגלל שאמרו לך או שכך הורגלת או למדת בשולחן ערוך, זה נר כבוי, בלי שלהבת. אבל שכשאתה לומד על המצווה – הלכה, מחשבה, חסידות, אמונה – אתה מכניס בה אור, והמצווה מתחילה להאיר.
בדורות הקודמים מצאנו מנהג ישן נושן, שחסידים, ואפילו הלא חסידים, היו לומדים את פרטי המצווה ואת הכוונות שלה לפני קיום המצווה. בסוכות למדו על מצוות סוכה וארבעת המינים, בחנוכה למדו על הדלקת הנרות. לא רק כדי לדעת את פרטי ההלכות, כמו שעוסקים שלושים יום לפני החג בהלכותיו, אלא כדי להכניס במצווה אור.
לבחור הזה לא היה יצר הרע שגרם לו לוותר על התפילין, פשוט לא היה לו יצר טוב! הצעתי לראש הישיבה לשאול את הבחור אם הוא למד אי פעם בחייו על תפילין, חוץ ממה שאבא שלו לימד אותו לפני הבר מצווה. הוא ידע כמובן איך תפילין נראות, היו לו כיסויים יפים ותיק שאמא שלו סרגה, הוא גם ידע כיצד מניחים אותן ושהתפילין שלו עלו המון כסף והסופר שכתב אותן הוא ממש מומחה, אבל בכל זאת אמרתי לו שיברר… ואכן הבחור לא ידע דבר. גם ב'לשם יחוד' שאומרים לפני הנחת תפילין מזכירים קצת את הרעיון שלהן, אבל כמו כל האמירות, גם כאן לא חושבים על מה שאומרים. אמרתי לו שידאג שהבחור יתחיל ללמוד על תפילין.
יש לנו שיעור קבוע בשבת בבוקר בליקוטי תורה, ובשבת אחת סיפרתי את הסיפור הזה. בין המשתתפים נמצא גם חסיד אמשינוב, והוא סיפר מעשה: פעם אחת בא מישהו לאדמו"ר מאמשינוב וביקש עצה – אין לו שום השתוקקות להניח תפילין, הוא לא מרגיש כלום. האדמו"ר הנהן ואמר לו: "אתה צריך ללמוד על תפילין. הלכה, אגדה, מחשבה, חסידות, הכל הולך. אחרי שתלמד מה זה תפילין, אז כשתניח תפילין… כבר לא יהיה אכפת לך מה אתה מרגיש".
ברגע שהוא סיפר לי את המעשה, תפסתי שזה דבר גדול. למה? כי הסברה אומרת שהוא היה צריך לסיים במשהו כמו "תלמד על תפילין, ואז תרגיש תענוג והתלהבות". אבל הוא לא אמר כך, אלא כשתלמד מה התפילין באמת פועלות בעולם, כבר לא יהיה אכפת לך אם תרגיש או לא תרגיש.
יש משל מהחיים שימחיש את העניין: מי יותר קשור לאוכל – מי שאוכל מה שבא לו ומה שטעים, או מי שמקפיד על תזונה בריאה? לכאורה מי שזולל את כל מה שטעים לו קשור יותר לאוכל, אבל האמת היא הפוכה: סתם אדם אוכל וממשיך הלאה. מה שטעים טעים, וזהו זה. אבל מי שתזונה בריאה חשובה לו, עוסק בכך המון. לומד על זה, מעיין בכך, משקיע זמן וכסף כדי להשתלם בתחום. מי שאוכל רק מה שבריא, שקוע כל כולו באוכל. הוא כל הזמן חושב על אוכל, מתעניין באוכל, הוא מוכן אפילו לוותר על דברים טעימים בשביל לאכול בריא, וזאת ההוכחה לכך שהוא מאוד מחשיב את העניין. אדם שמחפש רק דברים טעימים לא מוכן לוותר על שום דבר למען אוכל, ומכאן שבפנימיותו הוא פחות קשור למטבח.
כתוב שעונג אמיתי חייב להיות משולב עם שכל. הטעם ההגיוני נותן טעם טוב ומהנה למעשה הפיזי. זהו סימן מובהק. אם אתה רוצה לדעת מי אתה באמת, תבדוק איך אתה מרגיש אחרי שכבר אכלת משהו לא בריא. אם אתה אומר "אוי, למה עשיתי את זה", סימן שההנאה שלך היא לא עונג של ממש, הנאת הפה סותרת את ההיגיון שלך ולכן אתה לא נהנה עד הסוף. דווקא מישהו שיכול לאכול סתם ירקות חיים ללא מלח ומוותר על מגוון מאכלים וטעמים, מתענג יותר.
אותו הדבר בקיום מצוות. התענוג האמיתי אינו נמדד לפי רמת ההתלהבות בעת קיום המצווה. כשאדם לומד על מצווה הוא נהיה מחובר אליה, וגם אם אינו מכיר בכך – הוא מתענג. מספרים על אחד שלמד הלכות טרפות, הוא למד היטב בעיון על כל אבר ואבר והלכותיו. הייתה רק בעיה אחת – הוא לא ראה את האברים עצמם… בפעם הראשונה ששאלו אותו על טריפה, הוא לא ידע בכלל מה מראים לו, ואותו אדם שבא לשאול הסביר – "זה קורקבן". התלמיד החכם התפעל מאוד ואמר "אה, זה הקורקבן הקדוש שכתבו עליו כל כך הרבה בספרים!"
הלימוד גורם לנו להעריך ולהחשיב את המצווה, וזה הדבר שבאמת מחבר אותנו. כשאנחנו לומדים על מצווה אנחנו מדליקים את האור של ה"נר מצוה" והמצווה מדליקה אותנו, בין אם אנחנו נהנים ובין אם לא. חשיבות המצווה היא העניין ש'לוקח' אותנו.
ועוד דבר שצריך לדעת: כשאדם מקפיד על תזונה בריאה, הוא לא רואה מיד את התוצאות. עוברים חודשים, אפילו שנים, עד שרואים שינוי. אבל במשך הזמן הוא יבחין שהוא הופך לאדם אחר. משהו משתנה בו, בדקוּת. וכך גם ברוחניות, ברגע שאתה מקיים את המצווה אחרי שלמדת עליה, אתה לא מרגיש מיד שינוי. הדבר מבוסס על אמון. מי שיבקש ממך 'תוכיח לי' או 'אני רוצה לראות את זה בעיניים', יצטרך הרבה סבלנות. אלה אינם דברים שקורים בן לילה.
בפעם הראשונה שהלכתי לתזונאי, הגעתי אחרי שסבלתי רבות והיה לי ברור שזה קשור למה שאני אוכל בשבת. ניסיתי לשנות את התזונה בעצמי – הורדתי את הצ'ולנט, הורדתי את היין, אבל כלום לא עזר. בסופו של דבר הלכתי לתזונאי, שאמר שהכל בגלל הלחם הלבן. אחרי שעברתי לאכול רק לחם בריא, נפטרתי מסבל שממש השבית אותי. אפשר לומר שקיבלתי עוד יום בשבוע. אבל זה ארך זמן ודרש התמדה יום יומית.
תלמד על המצווה, ואז גם אם לא תרגיש אותה בלב, אפילו אם היא לא תהיה 'טעימה' לך, זה לא כל כך יפריע לך. הלימוד ייצור התקשרות. לכל אדם יש מצווה שהוא מרגיש חלש בה. איך מתחזקים? אחת הדרכים הטובות היא ללמוד על אותה 'מצווה חלשה'. אם מישהו מזלזל בתפילת מנחה, שילמד מה נאמר על מעלת תפילת מנחה, כמה דרושים נאמרו עליה, כמה סיפורים… אליהו הנביא נענה רק במנחה, וכל החסידות מדגישה דווקא את מעלת המנחה. ומי שיעשה כך יקבל חיזוק גדול, וזה דבר בדוק ומנוסה. ובאותו אופן, מי שאין לו חשק ללמוד, שילמד על מעלת לימוד התורה… וגם זה יביא לו חיזוק.
כמובן שהכל מבוסס על אמון, כי אם לא תאמין לתזונאי, או לאדמו"ר שאומר לך שזה באמת פועל, אף אחד לא יוכל לעזור לך. התורה היא אור, ומי שדבוק בתורה יוכל לשפוט כל דבר בעולם באור נכון. אך קודם כל צריך לוודא שאנחנו מוארים בעצמנו באור המצווה שבא על ידי התורה, "נר מצוה ותורה אור".
האור ישנו, נותר לנו רק לגלות אותו, וכשמגלים את האור, הכל הולך חלק. לחיים! שנעבוד קשה ונזכה, לחיים!