מלחמת ששת הימים התחילה גל גדול של בעלי תשובה. אנשים ראו את הניסים הגדולים שהיו לנו ומשהו בתוכם זז.
הנה סיפור ששמעתי מחברי הרב חנוך גליצנשטיין, שהיה ב'חברה קדישא' של הצבא: במלחמה קברו את כל החיילים יחד בקבורה ארעית, ורק כמה חודשים לאחר מכן, העבירו כל אחד לעיר שלו וקברו אותם מחדש. כל הארץ בכתה שוב הרב גליצנשטיין סיפר לי שהחברים שלו לא היו יכולים לישון בלילות ממה שהם ראו: כל החיילים שנהרגו בששת הימים היו שלמים כאילו עכשיו קברו אותם. אין הסבר אחר אלא שמסירות נפש של יהודי פועלת ניסים מעל הטבע. ואותה מסירות נפש הזיזה את הנשמה של עם ישראל.
אפילו הקנאים בירושלים זזו קצת. לפני המלחמה היה פחד גדול, והחליטו לקיים בשטיבל הגדול של מאה שערים שלושה ימים רצופים של אמירת תהילים. מאז עשו את זה עוד כמה פעמים אבל אז זה היה חידוש גדול. נאצר ימח־שמו התייחס לזה ואמר: "מה הם חושבים, שעם התהילים שלהם הם ינצחו?" אנשים היו מודאגים, אני זוכר ששמעתי איש אחד במאה שערים אומר לחברו: "ממה אתה כל כך מודאג? הרי כתוב שהרוגי מלכות – אין כל בריה עומדת במחיצתם, אז לכאן או לכאן יהיה בסדר". החבר שמע את זה וענה: "זה נכון רק אם הורגים אותך בגלל שאתה יהודי. אבל נאצר רוצה להרוג אותנו בגלל שאנחנו 'ציונים', אולי זה לא נחשב?". אחרי המלחמה נאצר כעס מאוד. איך העזנו לנצח למרות שחמש מדינות התאחדו נגדנו? הוא החליט לקחת את כל היהודים שנשארו במצרים ולהכניס אותם למאסר. התברר שהוא שונא את כל היהודים, לא רק את הציונים. עכשיו גם במאה שערים אפשר היה לנשום לרווחה…
מעניין שיש כל מיני דברים שמעוררים אנשים לקדושה. אני מכיר באופן אישי הרבה בעלי תשובה שהתחילו להתקרב בגלל שהם התחילו לאכול אוכל בריא. אחר כך שמעתי שזה כתוב במפורש אצל הרב קוק: לפני שעושים תשובה בנפש עושים תשובה בגוף.
למה זה קורה? מה הקשר בין תשובת הגוף לתשובת הנפש? יש שני הסברים: הסבר אחד נעוץ בהבדל בין גשמיות לרוחניות – בגשמיות מסתכלים על הרגע הזה, ברוחניות מסתכלים על העתיד. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", הסטייה היא בעיניים ובלב שמסתכלים על ההווה, רק על הכאן והעכשיו. אבל המוח מסתכל הלאה, "איזהו חכם? הרואה את הנולד", החכם מתבונן ורואה את העתיד. ברגע שאתה מתחיל לאכול אוכל בריא, פירוש הדבר שאתה מסתכל עם המוח אל העתיד. ואם אדם מסתכל על העתיד יש סיכוי שיתחיל גם לראות רוחניות ויחזור בתשובה שלמה.
הסבר שני הוא שאחד הדברים שמפריעים לחזור בתשובה בעולם הזה הוא שלא נותנים לאדם לחשוב. אם האדם יחשוב, היצר הרע יהיה אבוד. כל הפיתויים יאבדו את הכוח שלהם. אז היצר הרע משקיע את כל כוחותיו כדי שהאדם לא יחשוב. מכירים את זה שלפעמים אדם עושה דברים בלי לחשוב? אחר כך הוא מתחרט, וכששואלים אותו למה עשה כך הוא עונה: "באמת, לא שמתי לב". יש אמרה שעיקר העונש שיתנו לאדם אחרי מאה ועשרים שנה לא יהיה בגלל העבירות, אלא בגלל שהוא לא חזר עליהן בתשובה. כשיש תשומת לב נופלים פחות, ואפילו כשנופלים זוכרים לתקן.
כשאדם מתחיל לאכול אוכל בריא הוא גם מתחיל לחשוב – מה בריא לי? מה מזיק? מה כבר אכלתי היום? הוא מתחיל לברר, וצריך לעצור לפני הביס. וכשהוא עוצר וחושב, היצר הרע חייב לעזוב אותו. אז אם ניקח לעצמנו רק את הכלל הזה: לא לעשות בלי לחשוב, כל הבעיות יעזבו אותנו. בדרך כלל אדם מגיע הביתה, ואם אשתו אומרת לו איזו מילה הוא ישר מגיב. אין לו שום שליטה על ההמשך, ואז שניהם הולכים לפרנס את הרב, את הפסיכולוג, את עורך הדין… אם היית עוצר חמש דקות וחושב – לא הייתה בעיה. ומי שאוכל אוכל בריא מרגיל את עצמו לחשוב!
אצל חסידים אומרים שאדם צריך להיזהר לא להיות רעב. אם היצר הרע תוקף אותו כשהוא רעב, הוא מגיב באוטומט. אבל אם הוא לא רעב, יש לאדם פנאי לבדוק ולהגיב. התפלל אצלנו יהודי שהיה מכניס בתוך הנרתיק של הטלית כריך, ואוכל אותו כל יום בסוף התפילה. הוא ממש הידר במצווה, לא פספס אפילו יום. שאלו אותו "מה זה הכריך הזה, אתה לא יכול להתאפק?" והוא ענה: "זה 'לחם שלום בית'. אם אני מגיע הביתה רעב, אני רב עם אשתי. לכן אני אוכל כאן, ואז אני מגיע הביתה רגוע". אתם מבינים? למי שמסתכל מבחוץ נראה כאילו היהודי הזה נמצא במדרגה נמוכה, אבל האמת היא שזו מדרגה גבוהה. אם להיות רעב פוגע ב'בין אדם לחברו' שלך, תדאג שלא תהיה רעב.
צריך לדעת שהיצר הרע נמצא בכל דבר. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשב שעלה לומר את פסוקי ההקפות בשמחת תורה. ראו אותו ניגש לבימה, ואז משתהה. שוב ניגש, ושוב חוזר אחורה. ככה במשך כמה פעמים עד שבסוף אמר את הפסוקים. שאלו אותו מה קרה, והוא סיפר שכשניגש לומר את הפסוקים, היצר הרע הגיע ורצה להשתתף איתו. רבי לוי יצחק נרתע: "מה פתאום, אתה היצר הרע!" אבל היצר ענה: "כשלמדת תורה, גם הייתי אתך. למה לא מגיע לי?". ככה זה, היצר מנסה להיכנס בכל מקום. כמו האנשים שאין להם שום ייחודיות אבל הם משתחלים לכל מקום. תמיד רואים אותם נדחפים. ככה היצר הרע.
אפילו כשמתכוונים לעשות טוב, הוא נדחף באמצע. אתה מתחיל לאכול לשם בריאות ופתאום הוא מופיע ואומר: זה בריא, אבל גם טעים. אחרי כמה זמן הוא אומר לך: הנה, קח עוד משהו טעים. וככה הולכים ונמשכים אחריו עד שעושים דברים אחרים שהם היפך הטוב.
חז"ל אומרים במפורש שיש דברים טובים שלולא היצר הרע לא היינו מגיעים אליהם, אבל צריך לדעת את ההבדל בין אמצעי ומטרה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו תיאבון בשביל הבריאות; מידת העצלות חזקה כל כך, עד שאם לא הייתה תאווה לאכול אדם היה גווע ברעב מרוב עצלות. לא היה לנו כוח לצאת מהמיטה… אז הקדוש ברוך הוא היה צריך להכניס תאווה, ועל דרך זה כל התאוות. ראשיתן הייתה בשביל מטרה טובה, אבל מה שהתחיל כאמצעי הפך למטרה.
בהתחלה התאווה אפילו עלתה לקדושה. אכילה שגורמת ליהודי לאכול ולהיות בריא, מתעלה לקדושה. אך ברגע שהוא מתחיל לאכול עוד ועוד כי זה טעים, התאווה משפילה את האדם לשלוש הקליפות הטמאות.
היצר הרע של יהודי הוא 'קליפת נוגה' – אם אתה מנצל אותו לטוב אתה מעלה אותו. אבל כשהוא מתחיל לבלבל אותך, הוא מוריד למטה. כמו יו־יו, הוא מוריד ומעלה ומשחק בך, אין לו בושה! כמו אדם מעצבן שזרקת מהדלת והוא חוזר מהחלון, מחייך אליך כאילו לא עשה שום דבר.
לנצח את הזיגזג זו עבודה תמידית. מספרים על ר' מיכל מזלוטשוב תלמיד הבעל שם טוב, שפעם ראו אותו נזהר מאוד באיזה עניין ששייך ליצר הרע. אמרו לו: "אתה זקן, מה אתה כל כך מפחד ממנו?" והוא ענה להם: "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם. כל כך הרבה שנים אני עובד כדי לנצח אותו ועד היום הוא מסוגל להציע לי את המקומות הכי מטונפים. כמה שאני מגרש אותו, הוא ממשיך לנסות…".
יש קליפת נוגה של עליות וירידות, פעם אתה למעלה ופעם למטה. אבל הכי צריך להיזהר מקליפת נוגה של 'חצי־חצי' – חציה טוב חציה רע. אני זוכר שהיה יהודי אחד שתיאר לי איך נראית אצלו שבת: הוא קם בבוקר, הולך למקווה, לומד חסידות, מתפלל ומגיע להתוועדות. אחרי זה בא הביתה ואוכל סעודת שבת מרוממת, שר ניגונים. ממש שבת חסידית. אבל אחרי זה… הוא הולך למיטה, לובש פיג'מה וקורא 'ידיעות' ו'מעריב', וככה נרדם עד מנחה. הכל אצלו בקדושה – עד השינה. אין לו נקיפות מצפון, זו התכנית לכתחילה, הוא הרי קנה עיתונים בערב שבת… עד השינה בצהריים הכל בקדושה – זה חצי, ואחר כך… החצי השני.
מה הנקודה? הוא מחפש את האגו שלו. להיות רק טוב זה קשה לו, להיות רק רע זה מפריע לו. אז הוא יהודי של חצי־חצי. אבל זו קליפה קשה, כי יתכן שלא ייצא משם לעולם. הוא כבר התרגל למקום הזה ונתן לו 'הכשר'. אני חושב שזו עיקר הקליפה היום – חצי חצי.
ברמה דקה הרבה יותר, ניתן להבחין בתוך עבודת ה' עצמה בין עבודת ה' שנובעת מאגו לעבודת ה' שנובעת מ'ביטול'. כשהייתי בחור, היה לי תענוג לעמוד בקבלת שבת במרפסת בית הכנסת שלנו ולומר "לכו נרננה" בהנאה גדולה. עד אותו יום בו ניגש אליי בחור מבוגר ואמר לי: "אתה – אתה בעל תאווה!" אני בעל תאווה? אני רק מתפלל לכבוד ה' יתברך. אבל אז התבוננתי, חשבתי והבנתי שאני באמת בעל תאווה. ממש מתמוגג על "לכו נרננה" גם לכבודי…
עברו אולי חמישים שנה ואני עדיין זוכר את זה. הוא כאילו שפך עליי דלי מים צוננים. זו אבחנה דקה, תפילה שמבוססת על התענוג שלי לא מפריעה אחר כך לאכול באותו תענוג גם את הדגים…
לחיים לחיים!