לשאלתו־זעקתו הפנימית השיב הרבי בתוכן הזה: ה' ברא את העולם כך שהוא דורש התהוות מתמדת, כלומר שהבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע. וכתורת הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שדבר ה' בעשרה מאמרות עומד לעולם בשמים ובארץ וכל צבאם להוות אותם מחדש ולקיים אותם. ומה הסיבה לכך? כדי שיהודי כמוך שרוצה להתייצב ולעבוד את ה' ולשוב אליו באמת, יזכור שבכל רגע הוא נעשה מציאות חדשה, הוא אדם חדש, וממילא כל מציאות העבר הפגומה שייכת לאדם הקודם שהיה בעולם הקודם, וזו כבר מזמן התבטלה ואיננה…
כמה עידוד טמון במילים הללו!
בפרשת השבוע מצווים ישראל עוד בעודם במצרים על מצוות קידוש החודש – "החודש הזה לכם ראש חודשים". וכולנו מכירים את פירוש רש"י הראשון שבתורה, שאפשר לומר שהוא 'מנת הפתיחה' של מפרשי המקרא, הכותב על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ": "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל…".
מהי אכן הסיבה לכך שמתוך תרי"ג המצוות, נבחרה דווקא מצות "החודש הזה לכם" להיות המצווה הראשונה שנצטוו ישראל?
אומר השפת אמת: 'חודש' הוא מלשון התחדשות, ומשום כך זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, כי בכך מלמד אותנו הקב"ה את המסר החשוב ביותר: אתם צריכים לצאת ממצרים, מהגלות הפרטית בתוך כבלי המגבלות שהבאתם על עצמכם. אתם הולכים ומשתעבדים לחומר הגוף והנפש הבהמית, ולא פלא שהמצוות שאתם מקיימים נעשות ברגילות של קבע, בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הכל מגיע מ"ויקם מלך חדש על מצרים", והוא זה שרוצה לקחת מכם את כוח ההתחדשות שהוא חיוני כל כך בעבודת ה'.
לכן – אומר הקב"ה – יהודי שרוצה לצאת ממצרים, כלומר מהמֵצרים והגבולות הפרטיים שלו, עליו להפנים ולהכיר ש"החודש הזה לכם" – כוח ההתחדשות שבבריאה הוא שלכם ובשבילכם, וביכולתכם להתחיל בכל רגע מחדש ממש.
אם תשאלו, מדוע באמת נזקקת הבריאה להתחדשות תמידית? בנקודה הזו מרחיב אדמו"ר הזקן בחיבורו 'שער היחוד והאמונה' שבתניא, שם הוא מסביר שבריאת השמים והארץ אינה דומה לאומן העושה כלי פעם אחת, ומיד כשסיים אותו – הכלי כבר אינו זקוק לידיו של האומן. כי ביצירת הכלי אין כל חידוש של ממש אלא רק שינוי צורה. זהו שינוי 'מיֵש ליֵש' – האומן לקח גולם עץ שכבר קיים ועומד, או גולם מתכת של כסף וזהב, ובמומחיותו יצר לגולם צורה חדשה הראויה לשימוש בני אדם. משום כך, כיוון שגולם הכלי התקיים עוד קודם לכן גם ללא סיועו של האומן, לכן גם לאחר גמר המלאכה הכלי אינו זקוק עוד לידיו של האומן.
לעומת זאת, בריאת העולם על כל מרכיביה – מבעלי חיים ועד צמחים, מאבנים ומתכות ועד גרמי השמיים – כולם נזקקים להתהוות בכל רגע ורגע, כי בזה מדובר בבריאה 'יֵש מאַיִן' מוחלט. אין אלו כמה עצמות שהתחברו להם למערכת איברים וגידים, או מקבץ סלעים קטנים שהפכו לסלע ענק. זו התהוות חדשה לגמרי שאין כל היתכנות לקיומה. קיומה היא פלא עצום נגד ההיגיון והטבע, ומשום כך הבריאה צריכה הזרמת חיות להתהוותה בכל רגע ורגע, וכמו שאנחנו אומרים בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
עכשיו תארו לעצמכם: כשאדם לומד בעיון את הדברים הללו ומתבונן בכך שבכל יום הקב"ה אכן מחדש בטובו את הבריאה כבתחילתה, הדבר מעניק לו התחדשות והתרעננות עצומה לעבודת ה'. הוא אינו עובד מכוח ההרגל בלבד, על פיו היום הוא כמו אתמול ומחר כמו היום, אלא הוא אומר לעצמו: באמת, מה שהיה – היה. גם אם נכשלתי חלילה, לא אתן לעניין הזה להשליך על מצבי כיום. הקב"ה בורא הכל מחדש ומאפשר לי לפתוח בחיים חדשים מדי יום ביומו ובכל רגע ורגע, וכדברי חז"ל על הפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים".
בלקוטי תורה מבאר אדמו"ר הזקן את עניין הגלות והגאולה הפרטית שבנפש כל אחד ואחד. לדבריו, גאולה פירושה שיהודי חי ומרגיש את היום הזה שלפניו, והוא אינו חי ביום אתמול. הכל אצלו מתנהל באופן של "כחדשים". איך אפשר להגיע לכך? כשהוא מפנים בתודעתו את עניין מתן תורה שבכל יום, שהקב"ה הוא "נותן התורה" – בלשון הווה, והיום הוא "מצוך" את "הדברים האלה", אז התורה נעשית אצלו תורה חדשה, והוא יוצא משעבוד היצר לגאולה פרטית.
לעומת זאת, אם חסר בהתחדשות וחייו הרוחניים שוקעים בשינה ותרדמה, האדם יורד עם נפשו האלוקית אל הגלות בתוך הגוף והנפש הבהמית. ולכן כל כך משמעותי מקומה של המצווה הראשונה – "החודש הזה לכם", לזכות לחיות חדשה ואור חדש בעבודת ה'.
אולי למדתם את סיפור הגמרא על רבי אלעזר בן ערך, מגדולי התנאים – עליו נאמר בפרקי אבות בשם אבא שאול ש"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם" – שנקלע לאתרי התענוגות 'פרוגייתא' ו'דיומסת', ונהנה מהיין והמים המשובחים שם עד ששכח את תלמודו. כששב משם והתבקש לקרוא בתורה ולפתוח בפסוק "החודש הזה לכם", במקומן יצאו מפיו המילים 'החרש היה לבם' – בדיוק להפך ממשמעות הפסוק שדיברנו עליה: ה'חודש' נעשה כ'חרש', 'הזה' נהפך ל'היה', וה'לכם' כבר נקרא 'לבם'. הלב נעשה כחרש, כאבן דוממת. בעקבות זאת חבריו החכמים ביקשו עליו רחמים, ותלמודו חזר אליו.
אדמו"ר הצמח צדק מסביר שכמובן זה לא היה באקראי שרבי אלעזר בן ערך התבקש לקרוא את הפסוק הזה דווקא, אלא זה היה שיקוף של מצבו הרוחני. הרי על מה היה עיקר מלחמתו של פרעה מלך מצרים? "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה'". המצרים העריצו רק את כוחות הטבע ומציאות העולם, ומבחינתם אין מציאות גבוהה מזה. חיים שכאלה מורידים את האדם לשאול תחתית, שהרי אין לו כל סיבה להגביה את עיניו למעלה – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – ולמצוא דבר משמעותי בחייו.
על כך באה התורה ואומרת: "החודש" – עלינו לכונן את ההתחדשות כיסוד בעבודתנו. וכשמפנימים זאת באמת, עניין החידוש הולך ונעשה "הזה", כדבר העומד חי לנגד העיניים, וכך הדברים מאירים "לכם", בפנימיות נפשכם.
לעומת זאת, אם אנחנו מזניחים את עניין ההתחדשות ורואים לנגד העיניים רק את טבע העולם, אנחנו הולכים ומתגשמים עד שאפשר ליפול חלילה ב"חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת". כי במצבו זה האדם הולך שבי אחרי ענייני העולם הזה התופסים את תשומת ליבו, וכך הוא מתגשם יותר ויותר עד שבריבוי הגשמיות יתר על המידה הדרושה לניהול חייו הוא כבר נעשה 'חרש', מוחו וליבו נאטמים והוא הולך ומתרחק מה'. משום כך, לא פלא ששער הכניסה לעבודת ה' הוא זכירת העיקרון היסודי של ההתחדשות – "החודש הזה לכם".
בסיום מגילת איכה נאמר "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". אנחנו אומרים לקב"ה: אנא, "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". למה? "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". לכאורה זה לא מובן: וכי אנחנו אומרים למי שגירש אותנו, השב אותנו אליך בגלל שקצפת עלינו?! הרי לא לחינם הוא מאס בנו… מה הפירוש כאן?
מגילת איכה פותחת במשל: "היתה כאלמנה", ודרשו בגמרא למה נאמר "כאלמנה" ולא אלמנה ממש, כי אכן כנסת ישראל בזמן הגלות היא רק "כאישה שהלך בעלה למדינת הים". הוא חי וקיים אבל אינו דר עימה יחד. הגלות כולה היא מעין גירושין, כביכול הקב"ה נתן גט כריתות לעם ישראל, ומשום זה גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.
בהקשר לכך, הגמרא מביאה כמה אופנים של גירושין: יש בעל המשלח את אשתו ואינו יכול לשאת אותה שוב לאישה, אבל באופן אחר יש אפשרות להחזירה גם לאחר ששילחה. במה הדבר תלוי? בסיבת הגירושין. אם זה משום שמצא בה ערוות דבר, היינו שסרחה עליו בעוון, היא אסורה לחזור אליו. אבל אם זה היה בגלל שמאס בה לאחר שמצא בה דבר של גנאי, מותר לו לשאת אותה מחדש.
לאור זאת מבאר רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואומר שזה מה שאנחנו אומרים לה': בבקשה ממך, "השיבנו ה' אליך", כי במקרה שלנו כל סיבת הגירושין הייתה "כי אם מאס מאסתנו" בלבד, ולא הייתה בנו ערוות דבר. ולכן גם לאחר ש"קצפת עלינו עד מאד" יש מקום לחזור ולחדש את הנישואין כמקודם. ולכן מנהג ישראל בקריאת מגילת איכה בתשעה באב הוא לחזור ולקרוא שוב את הפסוק הקודם ולסיים בו: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". הוציאנו נא מן הגלות ונשוב להיות יחד כבעבר.
ותראו איזה יופי: הרי הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" יש בו לכאורה כפל לשון – למה חוזרים ואומרים "חדש ימינו כקדם" אחר שכבר ביקשנו "השיבנו ה' אליך"?
אלא זו בדיוק ההוראה המעוררת עבורנו: איך יהודי שב אל ה'? איך ביכולתו לצאת מן הגלות? והתשובה: "חדש ימינו כקדם". דהיינו, כשהוא משלב בעבודתו את תודעת ורגש ההתחדשות. כשהוא אינו חי ביום אתמול, אלא הוא מרגיש שהקב"ה נותן לו ביום זה כוחות חדשים וחיות חדשה לעבדו בלבב שלם. כך יוצאים לגאולה.
בגמרא מסופר שרבי יהושע בן לוי רצה לדעת מתי יבוא המשיח, והוא שאל את אליהו הנביא איך יוכל למצוא ולזהות אותו. אמר לו אליהו שהוא יושב בשערי רומי בין החולים, ותיאר לו בפרוטרוט איך הוא נראה. הלך לשם רבי יהושע בן לוי ומצא מי שעונה לתיאור הזה ושאלו "אימתי קאתי מר?". אותו עני השיב לו: "היום", ור' יהושע נעשה שמח ומאושר. אכן, סוף־סוף הגיע היום… אבל היום חלף־עבר והמשיח טרם הגיע לגאול את ישראל. רבי יהושע הצטער, וכשפגש שוב את אליהו הנביא סיפר לו את השתלשלות הדברים ושאל לפשר הדבר. השיב לו אליהו הנביא בלשון הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".
שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב: ממה נפשך, למה לא אמר המשיח לרבי יהושע כבר בתחילה את הכתוב במלואו, "היום אם בקולו תשמעו"?
אלא זו בדיוק הנקודה: מלך המשיח גילה לרבי יהושע בן לוי שהמענה לשאלתו אכן טמון במילה שאמר לו: "היום" – זו העצה והדרך להבאת הגאולה. על יהודי לחיות את הרגע שבהווה, והוא נדרש לדעת שבעבודת ה' כביכול אין אתמול ואין מחר, יש לפניו רק היום הזה. ולכן עליו לדקדק במעשיו שהיום הזה יהיה יפה מקודמו, בהתחדשות של ממש, וכך יוצאים מהגלות.
כידוע, הבעש"ט שיגר מכתב לגיסו בארץ ישראל, רבי גרשון מקיטוב, בו סיפר על חזיונותיו בראש השנה תק"ז, כאשר עשה עליית נשמה ועלה להיכלו של משיח, שם שאל אותו "אימתי קאתי מר", והמשיח השיב לו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", דהיינו כאשר מעיינות תורת החסידות יושפעו ויופצו בכל העולם, אז יהיה זמן הגאולה ותהיה עת רצון וישועה.
שאל על כך הרבי זי"ע: לכאורה, הלא כבר מפורש בגמרא המענה של מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי "היום אם בקולו תשמעו", ואם כן מה ראה הבעש"ט לשאול שוב "אימתי קאתי מר", ומה משמעותה של התשובה שקיבל הפעם מפיו של המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"?
אלא, הסביר הרבי, "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" אינה תשובה חדשה, אלא ביאור למענה הקדום שניתן לרבי יהושע. "אימתי קאתי מר?" – "היום". אבל איך עושים את עבודת "היום"? – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כלומר, איך יהודי יכול באמת לרענן את עבודת יומו עד לרמה של "כחדשים", דהיינו לחיות בהתחדשות? על ידי שיקיים בתוך נפשו "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כשתתפתחבו ההכרה בתכני האלוקות המבוארים בתורת החסידות, אלה יחדירו בו חיות חדשה בתורה ומצוות, כאילו נצטווה היום ממש.
לחיים, לחיים ולברכה. שנעשה ונצליח להתחדש בעבודת ה', ומכוח ההתחדשות יוארו כל חיינו.
