היהודי שנכשל בתיאוריה

היהודי שנכשל בתיאוריה

הגמרא במסכת קידושין מספרת על שאלה שנשאלו רבי טרפון והזקנים, בזמן שישבו בעליית בית בעיר לוד. מה יותר גדול – הם נשאלו – תלמוד או מעשה? רבי טרפון אמר שהמעשה גדול ואילו רבי עקיבא אמר שמעשה גדול. לבסוף: "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". בתורת החסידות מובא שלעתיד לבוא תתגלה מעלת המעשה, אז יהיה המעשה יותר גדול ממעלת התלמוד. עם זאת, כשמתבוננים בדברי הגמרא נראה, שגם היום המעשה הוא הגדול והנעלה, שהרי כל מעלת התלמוד נובעת מכך שהוא מביא לידי מעשה, אז במה שונה המצב היום מהמצב שיהיה לעתיד ומה אם כן יתחדש לעתיד לבוא?

את התשובה לדבר אפשר להבין, אם נתבונן בדרך שבה מאירה אלומת אור. כאשר רוצים להאיר למרחק רב, צריך לדאוג שמקור האור יהיה גדול ובעל עוצמה, וככל שהאור יהיה גדול יותר הוא יגיע למקום רחוק יותר. מה שמעניין אותנו זה ליצור אור גדול וחזק ולא להתעסק באופן התפשטות האור, ההתפשטות היא תוצאה שנעשית מאליה ברגע שהאור מספיק גדול. אם האור מאיר רק למרחק קטן, זה מלמד שמדובר באור חלש וקטן שלכן הוא מוגבל בהארה שלו.

זה דבר בסיסי ופשוטאבל כזה שנמצא אצלנו גם בכל מיני נקודות בחיים. אם ניקח לדוגמה אדם שלומד הלכה בכל יום, אבל הוא לא משנה את הנהגותיו בהתאם להלכות שלמד; או מישהו שלומד דברי חסידות שמתעסקים בענייני אהבת ה' ויראתו, אבל הלב שלו נשאר לב אבן, מה זה אומר? זה אומר שהלימוד שלו היה מוגבל, הוא לא למד את הדברים בצורה עמוקה ולכן הם לא חדרו אליו. אדם שלומד בצורה טובה ויסודית, הלימוד יחלחל לתוכו וישפיע על המידות והמעשים שלו.

זה בדיוק כמו שמידת השמחה של האדם תלויה בדבר ממנו הוא שמח. אם מדובר בדבר קטן, אז השמחה תתבטא רק בחיוך קטן. אבל אם מדובר בדבר גדול, אז השמחה תשפיע על כל אדם ועד שתתפרץ ממנו ותבוא לידי ביטוי בריקוד גדול.

לכן כיום התלמוד גדול ורק לעתיד לבוא המעשה יהיה גדול. הגדולה של התלמוד אכן נובעת מכך שהוא מביא לידי מעשה, אבל לא מפני שהמעשה הוא העיקר, אלא משום שהמעשה מבטא את עוצמת וגודל הלימוד. הוא כל כך גדול ונעלה עד שחדר וחלחל עמוק פנימה וירד לכדי מעשה בפועל. לעומת זאת, לעתיד לבוא, המעשה יתגלה בשורשו ואז תתגלה מעלתו כפי שהוא לעצמו.

שמעתי פעם סיפור שמבטא קצת את העניין הזה ומלמד עד כמה גדול כוחו של לימוד אמיתי לחלחל ולפעול. היה יהודי חסיד שקראו לו ר' מאיר בליזינסקי. הוא התגורר בעיר רמת גן והתעסק המון בעבודת הקירוב, ישנם כמה מאות בעלי תשובה שהתקרבו בזכותו. אופן הקירוב שלו היה באמצעות שיעורים. הוא היה מוסר שיעורים פרטיים וכלליים ועם הזמן הלימוד היה מחלחל ומשפיע על הלומד, עד שמשהו היה זז אצלו והוא היה מתחיל לקיים מצוות בפועל, לאט ובהדרגה.

הוא סיפר לי פעם על יהודי אחד שנכנס באמצע שיעור שהוא מסר. היהודי הזה, שהחזות החיצונית שלו העידה שהוא אינו שומר תורה ומצוות, הצטרף לשיעור והאזין בקשב רב, ובמשך הזמן הוא התחיל להופיע גם בעוד שיעורים. אחרי תקופה ממושכת, היהודי ניגש אל ר' מאיר וביקש לקבוע שיעור נוסף שבו הם ילמדו יחד באופן פרטי. ר' מאיר השיב בחיוב בשמחה, אבל מכיוון שבמהלך השבוע הוא היה עמוס נקבע השיעור ליום השבת.

בכל יום שבת היהודי היה מתייצב בבית של רמאיר בשעה חמש וחצי בבוקר, והם היו לומדים חסידות ביחד עד לזמן תפילת שחרית. הוא היה מלווה את ר' מאיר לבית הכנסת, אבל היה עוצר על המפתן ולא נכנס ומשם ממשיך לדרכו. הלימוד המשותף נמשך כמה חודשים. ר' מאיר שהיה מורגל בכך שהלימוד פועל אצל האדם ובא לידי ביטוי גם בעולם המעשה, ראה שאצלו הדברים נשארים כפי שהם ונראה כאילו הלימוד כלל לא משפיע עליו. ולא די בכך, באחד משיעורי השבת ר' מאיר עצר את הלימוד ויצא לרגע מהחדר, וכשהוא חזר הוא ראה כיצד החברותא ממהר לכבות את הסיגריה שעישן מבלי שיבחין.

רמאיר ניסה פעם אחת להתחיל לדבר איתו ישירות על הצורך בקיום המצוות, אבל אותו יהודי לא הסכים לשמוע על זה כלל וכלל. ר' מאיר חשב לעצמו: איזו תכלית יש ללימוד כזה, אם הוא לא מביא לידי מעשה. הוא החליט לכתוב על כך לרבי מלובאוויטש ולבקש עצה, האם יש טעם בהמשך קיום הלימוד. הרבי ענה לו שימשיכו ללמוד יחד, והוסיף שייזהר מאוד מלדבר איתו על קיום מצוות בפועל. האזהרה הזאת הייתה בעיניו לפלא, הרי כל השיטה של הרבי היא בקירוב על ידי מעשה ולשם כך הוא ייסד את עשרת המבצעים, וכעת הרבי נוקט בעמדה הפוכה, אבל כמו חסיד אמיתי הוא מילא אחר ההוראות מבלי לפקפק והם המשיכו ללמוד.

כעבור תקופה ארוכה פנה אותו יהודי לרמאיר ושאל אותו איך כותבים מכתב לרבי. תוך כדי דיבור, הוא התחיל לספר את מה שעובר עליו: "כשהתחלתי ללמוד חסידות, ראיתי שזה דבר אמיתי ונכון. הלימוד משך אותי, אבל לא הייתי מוכן לשנות את אורח החיים שלי, להתחיל לקיים מצוות, לשמור שבת וכדומה. העניין הזה העיק לי, הפער בין הרגש שלי כלפי הלימוד לבין הרצון שלי להמשיך את החיים כרגיל. היה זמן שחשבתי שאין ברירה ואם אני רוצה להמשיך את החיים כרגיל איאלץ להפסיק ללמוד. אלא שאז עלה לי רעיון, מצאתי פתרון שבו אוכל להמשיך ללמוד מבלי שזה יעיק. הרעיון היה לנתק בין הלב שלי ובין הלימוד, שיישאר תיאורטי בלבד. זו היתה החלטה תקיפה – אסור שללימוד תהיה השפעה על אורח החיים שלי.

"פעם אחת, באמת, אתה התחלתי לדבר איתי על קיום מצוות וזה היה נס שהפסקת, כי אם היית ממשיך לדבר – הייתי מפסיק לבוא ללמוד.

"הבעיה היא", הוא אמר לר' מאיר, "שלמרות ההחלטה התקיפה שלי והרצון לא לקשר בין הדברים, סוף סוף הלימוד מחלחל פנימה ואי אפשר באמת לעצור ולנתק בין מה שאני מבין בשכל לבין ההשפעה של זה על הרגש הלב. ולכן אני רוצה כעת לכתוב לרבי".

אותו יהודי הפך בסופו של דבר לשומר תורה ומצוות. העניין בסיפור הזה הוא לא המופת של הרבי איך שהוא צפה מראש שעם היהודי הזה אסור לדבר על קיום מצוות בפועל. לא זה העניין. הנקודה היא שגם כאשר יהודי מחליט בהחלטה איתנה שלא לקשר בין הלימוד למעשה, סוף כל סוף הדברים מחלחלים ומשפיעים ואי אפשר לנתק ביניהם. כמובן, זה קורה רק כאשר הלימוד נעשה בצורה עמוקה ואמיתית, שאז הוא משפיע בהתאם.  

כל זה מדובר ביהודי שהחליט מראש ללמוד רק בצורה תיאורטית, אבל אצל יהודי רגיל שלומד תורה וחסידות כדרכו, ודאי שהלימוד יפעל וישפיע במעשה בפועל; אם רק ילמד כמו שצריך ויהיה שקוע בלימוד, הלימוד יפעל עליו.

כמובן, אם מישהו יושב ולומדוהוא עוצר כל רגע לבדוק אם הלימוד כבר השפיע עליוזה ודאי לא יעבוד. עליו להכניס את ראשו ורובו ללימוד, ללמוד הרבה ולהיות שקוע במה שהוא לומד, ובסוף הלימוד יפעל וישנה. היה אדם אחד שהלך לביקור אצל הרופא, והרופא אמר לו שהוא צריך לעלות במשקל. הוא המליץ לו לאכול דברים שומניים כמו שמנת, שבאמצעותם הוא יעלה במשקל. נו, הוא הלך לחנות וקנה גביע שמנת. כשנכנס לבית הוא לקח את הגביע ביד, נעמד מול המראה והתחיל לאכול. כל כמה כפיות, הוא נעצר לבדוק במראה האם הוא כבר השמין… זה הרי מגוחך לנהוג ככה, צריך לאכול הרבה ובסוף זה משפיע.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן