הגמרא בעירובין אומרת "האי עלמא כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתי". העולם הזה הוא כמו סעודת חתונה, ויש לנצל ולהשתמש בכל מה שנקרה בדרכנו.
מה משמעות הדברים?
בספר 'תולדות יעקב יוסף' מוסבר בשם הבעל שם טוב כך:
עבור כל דבר בחיים צריך להתכונן ולהיערך, לפעמים במשך זמן קצר ולפעמים זמן רב. בזמן הש"ס היו מתכוננים שנה שלמה לחתונה, וגם כיום אף אחד לא עושה חתונה בן רגע. אולם אליה וקוץ בה: לפעמים מתכוננים ומתכוננים, אבל עלולים להפסיד את הדבר עצמו.
כשאנחנו מגיעים לחתונה אנחנו פוגשים בהתקהלות משפחתית, מאכלים טעימים, ידידים טובים, תזמורת וכו' – וכל אלו יכולים להסיח את דעתנו מהדבר העיקרי שלשמו התכנסנו: קידושין ונישואין של חתן וכלה העומדים לבנות בית בישראל.
כך הדבר גם בעולמנו בכלל: אדם יכול לעבור חיים שלמים ולחוות כל מיני דברים מעניינים ומרתקים, וחלילה לשכוח מהדבר עצמו – הקידושין שבין ישראל לקב"ה.
כך מתפרשת המשנה במסכת אבות: "אם אין אני לי, מי לי"? – אם אין "הרי את מקודשת לי", ההתקשרות בין ישראל והקב"ה, הרי מי לי, מי אני? הרי זוהי כל מהותי, ועלי להביא אותה לידי מימוש.
כלפי מה הדברים אמורים?
ברשותכם, אני רוצה להתבונן הפעם בנקודה רגישה מעט אבל חשובה מאוד:
יש טעות נפוצה שרבים בעולם המחקר החיצוני – אבל גם בעולם הדתי והחרדי-חסידי – שוגים בה.
כוונתי היא שכאשר נשאל באקראי אנשים שונים, מהו חידושו של הבעל שם טוב? תשעים אחוזים לערך יענו משהו מעין זה:
הבעל שם טוב חי בזמן שהיהדות היתה במצב נורא. המוני עמך ישראל היו מושפלים ומדוכאים עד עפר מהגזירות והרציחות הנוראות של פרעות ת"ח ות"ט, והקהילות היהודיות ליקקו את הפצעים של משיחי השקר.
באותו זמן בליטא, בסביבת הגאון מווילנה, הכל היה סובב סביב לימוד התורה. זה היה הדבר היחיד בעולמם של יושבי בית המדרש. אבל בה-בעת, המוני העם שהיו רחוקים מבית המדרש בשל נסיבות חייהם המרות, היו כפסע מייאוש מוחלט מהשתייכותם לכלל ישראל.
אז נשלחה משמים נשמת הבעל שם טוב לעורר את לבם של ישראל ולהחיות את רוח האנשים הפשוטים. לגלות אהבה והערכה ליהודים השבורים והנדכאים שהיו עסוקים בעבודת האדמה וחליבת פרות ולא היו מסוגלים ללמוד תורה, וללמד אותם את דבר ה' ש"בכל דרכיך דעהו" ו"רחמנא ליבא בעי". אפשר להיות יהודי הגון גם באמירת תהלים בלבד, אם בזה מסתכמת יכולתו של אדם, והקב"ה מצפה ומשתוקק לאמירת "אמן יהא שמיה רבא" שלו הנאמרת בחמימות הלב.
אמנם כן, כמו בכל טעות, גם לתיאור האמור לעיל יש אחיזה במציאות. הרעיונות הללו הם אכן חלק מתורת הבעל שם טוב, חלק מתורת החסידות, אבל הם ניצוצות של ממש מהמהות והעיקר של שיטתו הקדושה.
אחת הבעיות העיקריות עם הצגת דרך הבעל שם טוב ברוח זו היא ששוכחים מי היה הבעל שם טוב עצמו, ומי היו תלמידיו ותלמידי ממשיך דרכו, המגיד ממזריטש. ידוע שלבעל שם טוב היו "שישים גיבורים", שישים תלמידים שכל אחד מהם היה מגדולי ישראל ממש, גאוני עולם וצדיקי עליון, ולמגיד היה כפול מזה – מאה ועשרים תלמידים.
אנחנו לא מכירים את כולם בשמותיהם, אבל מי שאנחנו מכירים נודעו בישראל כגדולי עולם. כמו רבי פנחס מקוריץ, בעל התולדות יעקב יוסף, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, רבי זאב וולף קיציס, רבי חיים הכהן רפפורט, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעל התניא, רבי אלימלך מליז'נסק, האחים רבי פנחס הלוי הורביץ בעל ההפלאה ואחיו רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג, ועוד ועוד.
האם גדולי עולם אלו שכבר היו בעלי משפחות ובעלי משרות נכבדות, רבני ערים ומנהיגי קהילות, נסעו במשך שבועות אל רבם הבעל שם טוב רק בשביל לשמוע על אהבת ה' לכל יהודי, ואשר ניתן לעבוד את ה' גם תוך כדי עבודת האדמה? האם אלו הרעיונות ששינו את חייהם של צדיקים וענקים אלו? שלא צריך לדעת כל תוספות ביבמות או כל מהר"ם שיף בחולין בשביל להיות יהודי כשר?
משהו יסודי ועיקרי בהבנת ענינה של תורת החסידות חסר כאן. לא רק שהדבר אינו נכון עובדתית, זה גם לא מסתדר בהסתכלות הגיונית.
הבעל שם טוב לא בא כדי לעשות מהפך חברתי. הוא לא היה מין סבא חביב שגרם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. כל אלו הם סימפטומים, תופעות הנלוות לרעיונות היסוד והעומק של תורת החסידות.
הבעל שם טוב ביטא שיטה שלימה שתכליתה – אם לנסות לתמצת אותה במילים בודדות – לגלות את הנשמה שבכל דבר.
הזוהר בפרשת נשא אומר שיש שלושה קשרים הנקשרים זה בזה: ישראל, התורה והקב"ה, ובכל אחד מהם יש חלק גלוי וחלק נסתר. החלק הגלוי של התורה והנסתר שבה, הצד הגלוי של היהודי והצד הפנימי שבו, וכמו כן הרובד הגלוי והנסתר של הקב"ה כביכול.
במשך דורות רבים מוקד החיים היהודיים היה סביב הצד הגלוי בלבד: לימוד בתורת הנגלה, שיפור הנהגתו המעשית של יהודי, והתקשרות עם הממדים הגלויים של הקב"ה.
הבעל שם טוב, לעומת זאת, בא לגלות את הנסתר בכל אחד משלושת העניינים אלו: לחשוף את סתרי התורה לכל, להבליט את פנימיותו של יהודי, ולהעלות על נס את עומק ההתקשרות עם הקב"ה, "את פניך ה' אבקש".
למשל, אדם עלול ללמוד תורה בצורה שטחית ולהעלות בדעתו שכל שייכותו עם הקב"ה אינה אלא כמידת הקשר שבין עובד למעבידו. כלומר, מוטלת עליו רשימת דרישות וציוויים אשר עבורם מקבלים שכר ועונש.
כאשר הבעל שם טוב גילה לכל את בחינת "סתים דאורייתא", הצד הפנימי של התורה, ואת "סתים דישראל" – הוא לא חידש דבר, אלא רק גילה את הרבדים שהוסתרו עד לזמנו. הוא הפנה ומיקד את הזרקור לדברים שהיו כבר קיימים בתורה מאז ומקדם. בתורותיו הרבות הוא מדבר על כך שכל יהודי מאוחד עם הקב"ה בייחוד גמור, כ"חלק אלוקה ממעל". ובצורת ההסתכלות הזו, התורה והמצוות באות כהמשך וביטוי טבעי של קשר זה, אבל הן אינן מגדירות את מהותו של יהודי.
זו הסיבה לכך שבתורת החסידות אין הדגשה רבה על נושא השכר והעונש, מפני שההסתכלות החסידית על כללות התורה והמצוות היא כביטוי ותוצאה של הקשר של יהודי עם הקב"ה, ולא כחוזה עבודה. לפי הבעל שם טוב, "שכר מצוה מצוה" היינו שהמצוה עצמה היא הדבר הכי נעלה והשכר הכי גדול, שכן היא מבטאת את הקשר העצמוּתי הקיים בין יהודי לקב"ה.
אין בדברים אלו כל סתירה לנגלה דתורה חלילה, אלא רק חשיפת הצד הפנימי של הדברים. כמו גילוי הקוד העומד מאחורי תצוגת המחשב.
כל יהודי – אומר הבעל שם טוב – יהיה מי שיהיה, באיזה מצב ומקום שיהיה, הוא קשור ומאוחד עם הקב"ה בכל עת. וזאת מפני שבעומק נשמתו הוא עומד בדבקות תמידית עם ה'.
כך גם ביחס ל"סתים דקודשא בריך הוא". הקב"ה אינו רק בורא העולם ושופט כל חי. אלו הממדים החיצוניים בלבד הגלויים אלינו הנבראים. לאמיתו של דבר הרי "אין עוד מלבדו" ממש – הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל.
רבי נחמן מברסלב מביא בשם סבו הבעל שם טוב, על הנאמר בפרקי אבות "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". לכאורה היה צריך להיות כתוב "חשבון ודין", שהרי תחילה עורכים חשבון עם האדם כיצד התנהג בימי חייו ואז קובעים את הדין המגיע לו?!
מסביר הבעל שם טוב, על פי משנה נוספת בפרקי אבות בה נאמר: "נפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו". כלומר, כשאדם עולה השמימה בבוא עתו מציגים בפניו את קורות חייו של אחר, ומבקשים ממנו שישפוט ויגזור את דינו. ולאחר מכן אומרים לו: כל מה שראית עתה, הוא הוא שארע גם בחייך שלך, ואם כן אתה הוא שקבעת מה יהיה גזר הדין של עצמך.
כך מסופר בנביא שלאחר מעשה דוד בבת שבע בא נתן הנביא וסיפר לו את המשל מכבשת הרש, ולאחר שדוד קבע מה יהיה הדין במעשה זה אמר לו נתן הנביא "אתה האיש". ואכן, דוד הודה ועשה תשובה.
זהו פירוש "נפרעים מן האדם מדעתו", על פי מחשבתו ופסיקתו, אבל זה "שלא מדעתו" שהרי לא ידע שהדברים מכוונים אליו עצמו. ונמצא שקודם הוא עורך "דין" למישהו אחר, ועל פי זה באים עמו ב"חשבון" ומראים לו שזה גם דינו שלו.
המסר הפשוט העולה מדברים אלו הוא, לכאורה, שעלינו להיזהר מלדון ולשפוט אנשים אחרים – לא רק בגן עדן, אלא דווקא בעולם הזה – מפני שבסופו של דבר אנחנו שופטים את עצמנו.
אולם, הרבי זי"ע הסביר פעם את האמרה הזו, כך שהבעל שם טוב מבטא בה ענין עמוק ביותר העולה ישירות מיסוד שיטתו: אף אחד לא יכול לשפוט יהודי. אפילו בית דין של מעלה, ריבי רבבות מלאכים ושרפי קודש, אין להם שליטה על האדם להענישו. היחיד שיכול לגרום לקבל עונש או שכר הוא – היהודי עצמו.
כאשר מגלים מהו ה"סתים" שבישראל ומבינים מעט מעומק עצם הנשמה של יהודי וכמה היא מאוחדת עם הקב"ה, הרי מי ייאמר לו מה יפעל? הוא חלק מהקב"ה בעצמו. אין זאת אלא שרק בכוחו וביכולתו שלו לשפוט את עצמו ולגזור את גזר דינו.
כאמור, כל יסודות תורת הבעל שם טוב מקורם בדברי חז"ל, אבל הוא הפכם לשיטה שלמה ותמונה מלאה על העולם כולו.
אם כן, אמנם כתוצאה מעבודתו הקדושה לגילוי ה"סתים" שבישראל אורייתא וקוב"ה נוצרו אגב אורחא גם שינויים חברתיים כבירים בקהילה היהודית – אט אט התמוססו ההבדלים בין מעמדות היהודים, שכן חלחלה ההכרה שכל ישראל באשר הם הנם בעלי אותה נשמה קדושה – אבל מטרתו לא היתה לחולל מהפכה חברתית כזו או אחרת; שליחות נשמתו היתה אחת ויחידה – לגלות את האלוקות שבפנימיות כל דבר.
חבורתו הקדושה של הבעל שם טוב לא היתה מורכבת מקוטלי קנים. במסורת החסידית מסופר כי הבעל שם טוב היה לומד איתם שיעור יומי בגמרא וראשונים בעיון רב ובחריפות. אבל בעיקר היה בית מדרשו מקום בו התעמקו והתייגעו להבין את שורשי הדברים, את הצדדים הנעלמים של ישראל אורייתא וקוב"ה. שם העמיקו לחקור את מהותם של ישראל, את תכליתו של העולם הזה, את משמעות החיים ואת תורתנו הקדושה – מתוך מבט פנימי.
כל מי שלומד את תורות הבעל שם טוב, כמו בספרים 'כתר שם טוב', 'צוואת הריב"ש' ושאר ליקוטי תורותיו, מתוך הבנה והסתכלות זו, יבחין פתאום כיצד הרעיונות המבוארים שם אינם אוסף של אמרות נאות ומשמחות לב. הוא מתחיל לקלוט כיצד הכל כאשר לכל סובב סביב נקודה זו. יש יסוד עיקרי העומד מאחורי כל הרעיונות שמורנו הבעל שם טוב מלמד בספריו – אחדות מלאה בין הקב"ה לבין המציאות כולה, וכן בין הקב"ה התורה וכל אחד ואחת מישראל.
