כשהגמרא במסכת מנחות מדברת על מצוות מזוזה, היא אומרת שאת המזוזה יש לשים בטפח הסמוך לרשות הרבים. את אחד הטעמים לכך מביא רב חנינא, שמסביר כי סיבת מיקום המזוזה דווקא בחוץ בסמוך לרשות הרבים, היא משום שהמזוזה נועדה לשמור על האדם מבחוץ, כפי שרש"י שם מפרש "לשמור מן המזיקין".
רב חנינא אף מדגיש בכך את השוני בין מלך בשר ודם לקדוש ברוך הוא. מלך בשר ודם יושב בפנים, בתוך היכלו, כשבני עמו משרתים אותו ושומרים עליו מבחוץ. לעומת זאת הקב"ה שומר על עמו מבחוץ, שעה שהם ספונים בבתיהם. כמו שכתוב "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
למרות שהדברים ידועים, עד לפני כמה עשרות שנים אף אדם לא העלה בדעתו במקרה של גנבה בבית ללכת ולבדוק את המזוזה. אפילו אנשים יראי שמיים הלכו לבדוק את הנעילה והאזעקה, אבל לא את המזוזה.
מדוע זה היה כך? לא כי אנשים לא מאמינים חס ושלום בדברי הגמרא; יכול היה להיות שמדובר ביהודי דתי ואולי אפילו פרומער (מחמיר) מאוד, וככזה בוודאי כאשר הוא קבע את המזוזה על פתח הבית הוא דקדק במיוחד שהיא תהיה בחוץ, הכי קרוב לרשות הרבים, על מנת שתשמור כמה שיותר. הוא עשה את זה כי זה מה שכתוב בספרים שצריך לעשות, אבל הוא לא קישר בין הכתוב בספר למה שמתרחש בחייו.
כשמישהו נפגע בתאונה, לא עלינו, אז מה? האם הוא יגיד שצריך לבדוק את כשרות המזוזה, כי אולי אם המזוזה היתה כשרה לא היתה מתרחשת תאונה? זה לא ממש מתקבל על הדעת. ודאי שמה שכתוב בגמרא זה קודש קדשים, אבל מה הקשר?!
ככה זה כשמציאות העולם והתורה הם מבחינתו שני דברים שונים. אם הייתה הלכה שאומרת שאם פרצו למישהו הביתה הוא צריך לבדוק את המזוזה – הוא בוודאי היה עושה זאת, כי הוא מקיים את כל ההלכות. אבל כשאין מנהג והלכה כזאת הוא לא יודע לחבר בעצמו אחד ועוד אחד.
לאנשים שביקשו ברכה במגוון נושאים, הרבי מלובאוויטש כתב באגרותיו לבדוק את התפילין והמזוזות. הוא גם ייסד מבצע שלם שנקרא 'מבצע מזוזה', לקביעת מזוזות בכל מקום החייב בכך, וגם לבדיקת מזוזות קיימות. במכתב אחרי מכתב הוא עורר על בדיקת מזוזות, עד שהשריש באנשים את האמונה הפשוטה וקישר אותה אל חייהם. היום כבר רואים הרבה יהודים שקלטו את המסר ובפשטות, כך שכאשר קורה מקרה מצער הם בודקים מיד את המזוזות. זו לא הלכה ולא מנהג, אבל הרבי הצליח להחדיר באלפי יהודים את התחושה שיש אלוקה בעולם. הוא לא בשמיים, ברקיע השביעי או ברקיע השישי, אלא הוא כאן בארץ, עמוק בתוך הוויות העולם.
לפני התגלות הבעל שם טוב הוא היה מתלבש כאיש כפרי פשוט, והולך מעיר לעיר ומכפר לכפר ומשוחח עם יהודי המקום. הוא דיבר עם מבוגרים וצעירים, ילדים וילדות קטנים, ועשה הכל על מנת לעודד ולחזק אותם ביהדות. אחד הדברים שהוא נהג לעשות היה לשאול בשלומו של בן שיחו, להתעניין האם יש לו אוכל ופרנסה מסודרת. הוא שאל את זה כי הוא חיכה לשמוע כיצד הילד או המבוגר עונה "ברוך ה'". זה היה אצלו יקר מכל יקר, שיהודי יאמר "ברוך ה'".
בזמן ההוא היתה נפוצה עדת הפרושים, כלומר אנשים שפרשו והתבדלו מהבלי העולם. הם צמו כל היום ועסקו רק בתורה, והיו מסתובבים ברחוב רק אם היו מוכרחים וגם אז היו מכוסים בצעיף כדי שלא לראות שום דבר ולא להסתכל חס ושלום מחוץ לד' אמותיהם. הם גרסו שדרך הפרישות מכל ענייני עולם הזה היא הדרך להידבק בקב"ה.
פעם אחת נכנס הבעל שם טוב לבית מדרש וישב שם 'פרוש' אחד. הפרוש ישב ולמד והבעל שם טוב ניגש אליו ואמר לו "יהודי יקר, מה שלומך?" הוא התעניין אצלו אם יש לו מה לאכול ומה מצב הבריאות שלו. הפרוש שהיה שקוע בלימוד לא הבין מיהו היהודי הפשוט ששואל אותו כל מיני שאלות מוזרות, והוא רצה לגרש אותו כדי שלא יפריע לו.
אמר לו הבעל שם טוב: "אתם לוקחים את הפרנסה מהקב"ה". הפרוש תהה ולא הצליח לרדת לעומק הדברים. וכי הוא לוקח פרנסה מהקב"ה? והבעל שם טוב הסביר לו. כתוב: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל". פעם כשהיו רוצים לשאול ממה אדם מתפרנס, היו מתבטאים: על מה הוא "יושב"? אם כן, אמר הבעל שם טוב, מהי הפרנסה של הקב"ה, על מה הוא יושב? "יושב תהילות ישראל". כאשר יהודים מהללים ומשבחים אותו, אומרים "ברוך ה'", זו הפרנסה שלו. וכשלא אומרים "ברוך ה'" – לוקחים ממנו כביכול את הפרנסה!…
בשמעו את דברי הבעל שם טוב התבלבל הפרוש והתרגז.
הרבי מלובאוויטש שאל על כך: למה הבעל שם טוב לא שאל אותו איך הולך לו בלימוד, ואז הפרוש בוודאי היה עונה "ברוך ה', למדתי היום כך וכך דפים בגמרא, חידשתי כמה חידושים". לכאורה, הרי אם היה שואל אותו על כך היו נשמעות מפי הפרוש תהילות ישראל, והוא לא היה מתרגז ומתבלבל.
אלא כאן טמון ההבדל הגדול. השאלה הזו היא לא סתם שאלה תמימה, אלא כזו שמבטאת את השוני בין שיטת הפרושים לשיטת החסידות. הפרוש הרי סבר שהתקרבות אל הקב"ה נעשית על ידי פרישות מגשמיות והתעסקות בעניינים רוחניים, ואילו הבעל שם טוב גרס את ההפך. אני כרגע לא מדבר האם הוא למד תורה לשמה או לא לשמה, זה עוד עניין. נניח שהלימוד אכן היה לשמה, אבל ההרגשה כאן הוא שהאלוקות נמצאת ברוחניות ולא בגשמיות.
הבעל שם טוב שאף שהפרוש ירגיש ויגיד "ברוך ה'" על כך שיש לו אוכל ופרנסה, וזאת כדי לחבר אצלו בין הגשמיות לרוחניות, שיבין איך גם באמצעות הודאה לקב"ה על דברים גשמיים ניתן להתחבר אליו.
אמנם, למרות זאת, עדיין לא לגמרי מובן מה רצה הבעל שם טוב מהפרוש. גם אם נניח שהפרוש נהג לצום במשך כל היום, הרי בלילה אחרי מעריב הוא ודאי אכל משהו, אכל לחם למשל, ואין כל ספק שהוא בירך על הלחם 'המוציא לחם מן הארץ', הוא הרי לא יאכל בלי ברכה. זאת אומרת שגם הפרוש בירך את ה' על הלחם הגשמי, אז מה רצה ממנו הבעל שם טוב?
הרבי מסביר שהברכה של הפרוש על הלחם לא היתה הודאה פשוטה לקב"ה. הוא בירך על הלחם רק משום שבשולחן ערוך מובא שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. כלומר, אפילו כאשר הפרוש כבר בירך "המוציא לחם מן הארץ", הוא עשה את זה מפני שזה דין התורה. לעומת זאת, כששואלים סתם יהודי לשלומו והוא עונה "ברוך ה'", הוא לא עונה כך בגלל שזה דין תורה או מנהג ישראל שכך צריך לענות, הוא עונה "ברוך ה'" מפני שכך הוא מרגיש.
להבדיל, אצל גוי כששואלים אותו לשלומו, הוא מספר בכל האושר על מעמדו ומצבו ועל עושרו, איך שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. למה הוא עונה כך? לא בגלל שמישהו הכתיב לו איך לענות, אלא כך הוא חושב ומרגיש ולכן כך עונה.
יהודים עונים כמו יהודים, משום שזו ההרגשה הטבעית שלהם. הפרוש הזה ודאי היה פרומער גדול, ואם רק היה כתוב באיזה ספר תורני כיצד יש לענות לשאלות מסוימות, הוא היה עונה בהתאם לכתוב. אבל כאן מדובר על אינסטינקט טבעי של יהודי, שמבטא את הרגש הפשוט של הודאה לקב"ה. זה מה שמצופה מיהודי לענות.
אצל הפרוש היה חסר האינסטינקט הזה, אצלו העולם ואלוקות היו שני עניינים שונים ומנותקים ולא היה ביניהם קשר. הוא לא ידע להרגיש הודאה פשוטה ויומיומית לה'. לשיטתו האלוקות נמצאת ברוחניות בלבד, רק שם משיגים אותה ומודים עליה.
זה מה שחידש הבעל שם טוב וזה מה שהרבי מלובאוויטש רצה להטביע באמצעות בדיקת המזוזות, שבתודעה האנושית יורגש איך שהעולם עצמו הוא חלק אחד מההוויה האלוקית.
