בס"ד

הרבי מחלק, לא תיקח?

הרבי מחלק, לא תיקח?

 המאמר האחרון שהרבי מלובביץ' פרסם נקרא "ואתה תצוה". למרות שהוא אמר אותו כבר כמה שנים קודם לכן, הוא הרגיש שזה המאמר שמתמצת את המסר שלו בצורה הכי מזוככת. ולכן כל שנה בג' תמוז, ביום בו הרבי הסתלק מאיתנו, החסידים נוהגים ללמוד את המאמר הזה.
יש במאמר הזה כמה עניינים יסודיים. הרבי מסביר שבכל דור יש צדיק שהוא התפשטות של משה רבנו, "משה שבדור", והוא משמש כרועה ישראל. ולדור שלנו יש שתי משימות עיקריות. המשימה הראשונה היא לחיות מסירות נפש. את העניין הזה הוא הביא מחותנו, הרבי הריי"צ. הוא היה רבי של מסירות נפש. אבא שלי סיפר שכשהיה ילד בתלמוד תורה "עץ חיים" בירושלים, יום אחד, בעת שהרבי הריי"צ ביקר בארץ, הגיע אליהם הרבי לביקור. המלמד הכין אותם לאורח החשוב ואמר: "הרבי שיבוא לבקר הגיע אלינו מרוסיה, ודעו לכם – הוא בעל המסירות נפש". היום כולם מחפשים ישועות, אבל הרבי הקודם השריש עניין אחר – לחפש מסירות נפש. המשימה השנייה, ששייכת תמיד אבל במיוחד בדור שלנו, זה לכאוב על הגלות. אפילו שטוב לנו בגשמיות ואפילו ברוחניות, צריך לכאוב על כך שאין לנו משיח.
איך אנחנו אמורים למלא את המשימות האלה? בכל תחום ביהדות צריך לתרגם את מה שכתוב בתורה להבנה של ימינו. החכמה הגדולה של הפוסקים היא לדמות דבר לדבר, לתרגם את מה שכתוב בגמרא לימינו. ככה גם בתחום החסידות – מה זה מסירות נפש בימינו? בימי רבי עקיבא מסירות נפש הייתה ללמד תורה ברבים, ברוסיה זה היה ללכת לבית כנסת. אם נדע מה המהות של הדבר, נוכל גם לדעת איך לתרגם אותו בפועל.
הרבי אומר שמסירות נפש זו התגלות עצם הנשמה. זה דבר שונה מאוד מהתגלות של הכוחות הגלויים של הנפש, שאותם אנחנו מכירים יותר. שמעתי פעם סיפור מר' שלמה חיים, על עיירה מסוימת בבלרוס, שהייתה שייכת לפריץ אחד. הוא היה הבעלים של כמה עיירות, ופעם בכמה חודשים היה יוצא לביקור בכל האדמות שלו ועובר מעיירה לעיירה. בכל עיירה היו מקבלים אותו בכבוד, לאחר מכן מתאספים כולם בכיכר השוק, עורכים לו מסיבת פרידה ונותנים לו עגלה שתיקח אותו לעיירה הבאה. זו הייתה הדרך לכבד אותו.
באחת העיירות קיבלו את הפריץ לפי כללי הטקס, ואחר כך נתנו לו עגלה עם סוסים. בדרך כלל העגלון היה גוי, אבל כאן היה עגלון יהודי, איש פשוט מאוד. הפריץ רצה להתעלל ביהודי, הוציא צלב מהכיס ואמר לעגלון שינשק אותו. העגלון לא הסכים, והפריץ התעצבן. לא עלה בדעתו שעגלון שכזה יסרב לדרישה שלו. "אמרתי לך לנשק את זה!", והעגלון המשיך בסירובו. הפריץ צעק יותר ויותר, אבל זה לא שינה כלום. בסופו של דבר הפריץ שלף חרב ואיים עליו, אך העגלון סימן לו עם היד שמצדו הוא יכול להרוג אותו – הוא את הצלב לא מנשק! בסופו של דבר הפריץ ויתר, ודרש שיביאו לפניו את הכומר המקומי. הוא זרק את הצלב על האדמה ודרש מהכומר שיעשה עליו צרכים. הכומר אמר, "מה פתאום, זה קדוש…", אבל הפריץ שלף שוב את החרב ואיים עליו. בשלב זה הכומר נכנע, ועשה את מה שעשה. הפריץ עמד שם נדהם – כומר משכיל ומכובד מבזה את הצלב שלהם, והעגלון היהודי הפשוט היה מוכן למות כדי לא לנשק אותו?! הפריץ יצא מבולבל לגמרי. הוא כבר לא המשיך בביקור אלא נסע הביתה. שמעו של המעשה התפשט בכל העיירות, והגיע גם לאדמו"ר מקוידינוב, שישב לא רחוק משם. אחרי ששמע את הסיפור אמר האדמו"ר: "או שהיהודי הזה לא יוציא שנתו או שישתגע". ור' שלמה חיים היה אומר שאכן אחד מהם קרה, אבל הוא לא זוכר איזה מהם.
איך זה יכול להיות? מסירות הנפש של העגלון הייתה התגלות עצם הנשמה, וכדי לקבל התגלות כזו חזקה צריך כלים חזקים שיחזיקו את האור הבלי־גבול – תורה ומצוות, כמו שכתוב בתניא. היות והוא היה אדם פשוט לא היו לו כלים, הוא לא הצליח להכיל את האור של עצם הנשמה, ו'התפוצץ'.
אז מה זו מסירות נפש בימינו? זה אינדיבידואלי. יש כאלה שאצלם זה ללמוד תורה, אין להם שום תענוג ובכל זאת הם יושבים ולומדים. יש שאצלם זו שמירת העיניים, יש שאצלם זה לא להכניס הביתה אינטרנט או לא להסתכל בעיתון. הצד השווה שבהם זה שאין לזה מקום על פי שכל. אתה לא יודע להסביר על פי טעם ודעת למה אתה עושה כך. מישהו אמר לי פעם שיש לו דרך להסביר למה זה טוב לשמור את העיניים, כי אחרת זה מפריע לשלום בית. אז הוא מתנהג על פי טעם ודעת ושומר את העיניים, אבל מה קורה כשהטעם והדעת לא עובדים? למסירות נפש יש כוח לעבוד גם כשאין היגיון. אני זוכר שנסעתי פעם עם יהודי חסיד אחד לטבריה והוא אמר לי בדרך: "האם יש תענוג יותר גדול מאשר לשבור תאווה?" אצלו זה התענוג הכי גדול… אבל לפעמים החשבונות האלה לא עובדים, ואז רק כוח מסירות הנפש מחזיק אותנו.
מאיפה מגיע הכוח הזה? מסירות נפש קיימת בכל יהודי, אבל היא מכוסה. כדי שעצם הנפש תתגלה צריך את הכוחות שמקבלים מרועה ישראל. משה רבנו שבכל דור מכניס לנו כוחות כאלה של אמונה מעבר לטעם ודעת. "הלכתי לישון מאוחר, יש לי שיעור מוקדם בבוקר אבל האם כדאי לקום עכשיו? מוטב לישון עד מאוחר, לקום רענן וללמוד כל היום יותר טוב". על פי שכל הוא נראה צודק, ואם הוא בכל זאת קם, זה רק בכוח מסירות הנפש. הרבי הגדיר את זה פעם במכתב: "מסירות נפש זה דווקא כך ולא אחרת". כשמגיעים למסירות נפש, זה לא עומד עוד לדיון. אין אפשרות אחרת.
ר' ראובן דונין היה חסיד מיוחד, בעל תשובה מחיפה. כשהיה צעיר הוא הגיע הרבה לרבי ודיבר איתו בפתיחות, פנה אליו ישירות כמו חבר. פעם אחת הוא אמר לרבי שאשתו מתלוננת: "למה אתה נוסע כל שנה ואני נשארת בבית?". הרבי ענה לו: "ראובן, אנחנו יהודים של מסירות נפש. היא צודקת, תישאר אתה עם הילדים ותשלח הנה את אשתך לקבל חסידות!" מי שמע על דבר כזה, שגבר יישאר חודש שלם לבד עם הילדים ואשתו תיסע? מי שמע על דבר כזה? מכאן רואים שאם יש קושיה גדולה על הדבר, סימן שזו מסירות נפש…
בג' תמוז מקבלים כוחות מהרבי לעשות מסירות נפש, דברים בלי חשבון. אצל אחד זה לקום מוקדם. אצל אחד זה ללכת להתוועדות – הוא אומר לעצמו, "מה פתאום ללכת להתוועדות עכשיו?", זה לא לפי התכנית שלו.
מה עושים כדי לקבל את הכוח הזה? סבא שלי היה אומר שיש מכשירים חשמליים כמו מקרר, מכונת כביסה, שעלותם אלפי שקלים אבל לא שווים כלום אלא אם מחברים אותם לשקע. ככה גם יהודי – אם אתה לא מחובר למקור, לזרם, כל ההתחזקות לא תעזור. להתקשר לצדיק פירושו להתחבר לזרם. יש לכל יהודי את כל המערכת מוכנה כבר, אבל אם לא מחברים אותו…
אז מה עושים בשביל התקשרות עם הצדיק? הרמב"ן אומר: על ידי שמסתכלים עליו. הרמב"ן מסביר שהמחשבה של הצדיקים קשורה בעולמות עליונים, והמעשה קשור למחשבה. ולכן מי שמסתכל על מעשיו של הצדיק, מתקשר גם עם המחשבה שלו. וזה מה שאומר הרבי, שמי שמתקשר איתי, לומד את השיחות ואת המאמרים, יהיה קשור איתי.
ההיפך מהתקשרות זה מי שאומר "אני יכול לדאוג לעצמי. אקח איזה ספר ויהיה בסדר". כמו שמספרים על גוי אחד שגנב פעם תפילין, הוא היה בטוח שזה יהיה שווה הרבה כסף אצל היהודים. עובר יהודי ורואה שגוי מוכר תפילין, מה זה? הגוי אומר לו: "אל תדאג, זה מקורי, אני בעצמי הכנתי אותם…". אצל הגוי לא צריך סופר, הוא יכול להכין תפילין לבד. אותו הדבר, אם יהודי חושב שהוא יכול להסתדר לבד, למה לו להתקשר לצדיקים? "רק הוא צדיק? גם אני יהודי, גם אני יכול". הוא אולי יכול, אבל עצם הנשמה לא תתגלה בו. לכן צריך רבי, רועה ישראל.
יש ספר בשם "מכתבי החפץ חיים", הבן שלו אסף כל מיני מכתבים ואמרות מאביו. דברים מאוד יפים. הוא כותב שם שבשנותיו האחרונות אביו, החפץ חיים, "החשיב מאוד את עדת החסידים". הוא אמר שיש להם עזות דקדושה, וכל הרוחות הרעות של החילון וההשכלה לא נכנסו אצלם. הם עומדים נגדן כמו קיר ברזל. הרי ידוע שיש כל מיני סוגים של חסידים, אבל מה שמשותף לכולם זה שהם קשורים לרבי.
היה זמן שהרבי החלים מהתקף לב. כשהוא חזר לשגרת עבודתו, החסידים לא רצו להעמיס עליו יותר מדי, ולכן כשהוא חילק כוס של ברכה במוצאי חגים או עוגות לפני החגים, הרבה חסידים נשארו בבית כדי שלא יהיו תורים ארוכים והרבי יצטרך לעמוד הרבה זמן. אחר כך שמעו שהרופא הצמוד שלו אמר: "אתם חושבים שאתם עושים לו טובה? דעו לכם, המהות של הרבי היא לתת, והבריאות שלו תלויה בזה שהוא נותן. אם אין לו למי לתת, זה לא טוב".
הרבי אולי כבר לא מחלק לנו כוס של ברכה, לא עוגות ולא דולרים. אבל מסירות נפש הוא ממשיך לחלק לכל מי שרוצה, ובלי לחכות בתור…
לחיים לחיים, שנהיה מקושרים בכל הלב.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן