לרגל עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, חלק א'

לכל אחד בעולם הזה יש אתגרים. כולם מתמודדים עם קצת בעיות פרנסה, בריאות וחינוך ילדים. בדרך כלל, אלה בעיות קטנות שהאמונה שיש בנו מספיק חזקה כדי להתמודד אתן. אנחנו אמנם לא מבינים למה זה קורה לנו אבל ממשיכים הלאה. עומדים בניסיון למרות האתגר. כלומר המצב מאתגר אבל בזכות האמונה לא נופלים ונשברים.
יותר מזה, אנחנו מאמינים שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הוא בעצם לטובה! למשל, אישה לקראת לידה יודעת שהיא עומדת לעבור כאב וצער, אבל היא גם יודעת שעומד לצאת מזה טוב, כשבסוף התהליך היא תפגוש את התינוק שלה! אדם הולך לניתוח, ואף שהוא קצת חושש ואינו יודע מה יהיה, הוא מאמין שהניתוח יעבור בשלום ובסופו של דבר מצבו יהיה טוב יותר מאשר לפניו. לכן אפילו אם יש לנו צרות גדולות ולא תמיד מבינים למה, האמונה שלי מספיק חזקה להמשיך הלאה. 
אבל כשאדם נפגש עם מאורעות לא נורמליים, קטסטרופות מחרידות שאי אפשר לדמיין חס ושלום, כמו פיגוע מחריד או כמו השואה, כבר אי אפשר להמשיך הלאה בסדר היום. אין גם הסבר המניח את הדעת איזו ברכה תצא מכזה דבר. מקבלים מכה כל כך גדולה שקשה להבין איך זה מגיע מהקב"ה.
אדם אינו יכול לעצום את העיניים ולהמשיך הלאה מול הקדוש ברוך הוא. הוא חייב לעצור. וכאן נשאלת השאלה למה ה' לא עשה שנבין את הצרות האלה, שנבין מה הטוב שיוצר מזה, הרי כשנבין נוכל להתמודד עם זה ואז אנשים לא יפלו, זה היה חוסך המון בעיות והיה נותן התחזקות גדולה?
ניתן ללמוד ממשה רבנו. כשהוא רעה את צאן יתרו, יום אחד ראה משה סנה בוער באש, "והסנה איננו אוּכּל". משה התקרב וביקש להבין "מדוע לא יבער הסנה". "וירא ה' כי סר לראות" – המדרש אומר שמשה היה סר וזעף, כלומר ממורמר. בעומק הדברים, הוא ראה את כל הגזירות הנוראות שהיו ושיהיו על עם ישראל, כמה צרות, כמה כאב. משה קיבל חלישות הדעת, הוא היה בצער גדול וכאב לו מאוד. למה יבואו כל הצרות האלה?  
ענה לו הקדוש ברוך הוא: "אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". כשאתה רואה אש, כלומר צרות גדולות, דע לך – לכאן צריך להתקרב בחרדת קודש, לחלוץ את הנעליים. אלה דברים שמעל השכל וההבנה שלך, "אדמת קודש", דבר נבדל ובלתי מושג. משה בתגובה מסתיר את פניו "כי ירא מהביט אל האלוקים". הגמרא מביאה דעה אחת של רבי שמואל בר נחמני: בשכר "ויסתר משה פניו" הוא זכה להארת קלסטר הפנים, ובשכר "מהביט" זכה ל"ותמונת ה' יביט" מה המעלה בכך שמשה הסתיר את פניו? ואם לא צריכים להביט אז למה בסוף "ותמונת ה' יביט"?
ובכלל, מה העניין שמשה הסתיר את פניו, מה ה' רצה להראות לו ואת זה משה לא רצה לראות?
המדרש אומר, שאלמלא הסתיר משה את פניו, ה' היה מגלה למשה באותו רגע מה שלמעלה ומה שלמטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות! 
אז מה ראה משה ומה לא רצה לראות עד שוויתר על גילוי הסודות הגדולים ביותר "מה שלמעלה ומה שלמטה"?
ה' רצה להרים את משה מעל השמים ומעל הארץ ולאפשר למשה לראות את הטוב וחסד, לראות את כל הצרות של עם ישראל בצורה אחרת. בצורה שהקב"ה רואה אותן.
ה' ראה שמידת הדין, הצרות וצער הגלות, כואבים למשה, ולכן רצה לגלות לו את מה שהוא לא רואה. אבל משה הסתיר את פניו, הוא לא רצה לראות את הגילוי הגדול הזה שלמעלה מהעולם.
משה היה מאמין וידע שאי אפשר להבין את האלוקים. מצד אחד הוא לא שאל שאלות על הקב"ה כי הבין שאין שאלות על הקב"ה, כי הרי כתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" ו"לית מחשבה תפיסא כלל" והכוונה היא שהמושג מחשבה, עולם השכל, לא מסוגל לתפוס בה' כי הוא למעלה מהשכל. הכלל הראשון הוא שאפשר להבין בשכל רק דבר שכלי, ואפילו אותו, אם השכל שמנסים להבין חריף יותר מהשכל שלי, אי אפשר להבין. על אחת כמה וכמה שאין להבין דבר שלמעלה מן השכל. וה' הוא בלי גבול ובלי סוף, למעלה מן השכל. זה כמו שאדם לא מסוגל להבין למה ויטמין A טוב לעיניים וויטמין C טוב למערכת החיסון. אין למה, ככה זה. נברא לא מבין בורא. כשילד לא מבין התנהגות של אבא שלו הוא לא צועק אתה לא אבא שלי, הוא ממשיך להיות הבן של האבא למרות שלא מבין אותו כשאדם לא מבין את אלוקים זה לא אומר שאין אלוקים. אלברט איינשטיין אמר פעם: "ככל שאני לומד יותר על הבריאה, אני מבין כמה אני לא מבין".  
אבל למשה כאבו הצרות שעם ישראל עוברים, הוא שואל את הקב"ה "למה הרעות לעם הזה" הוא סר וזעף וכואב לו הוא אמנם מבין שאין שאלה אבל זה כואב לו "מדוע לא יבער הסנה", בא הקדוש ברוך הוא ואומר: אני רואה שזה כואב לך אז בוא ואגלה לך הכל – את מה שלמעלה ומה שלמטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות. הוא היה מוכן להרים את משה מעל השמיים והארץ, להביא אותו לדרגת הבנה של מה שאי אפשר להבין.
אך משה לא רוצה, הוא מסתיר פניו. "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" תארו לכם שה' בא ומציע לנו הסבר לשאלות הכי קשות – למה שואה, למה אינקוויזיציה. לא היינו רוצים לשמוע?
הרבי מלובביץ' מבאר זאת באופן נפלא. למה משה לא רוצה להבין? מפני שמשה הוא מנהיגם של ישראל. הוא אוהב אותם, קשור אליהם, מצטער בצערם. ה' הציע לו לשמוע אך הוא לא מעוניין. כי אם הוא יבין מדוע יש צער, הוא לא יוכל להרגיש את צערם וכאבם של ישראל; לא יוכל עוד להתפלל עליהם, לבכות אתם, להניח יד על כתפו של יהודי אחר ולהשתתף בצערו, כי כעת יבין שזה טוב לו. משה אומר: אני רוצה להישאר מאוחד עם ישראל, בלי המחיצה שמראה לי את הדברים מלמעלה. לכן הוא הסתיר פניו מן האלוקים – ממידת הדין. ובשכר זה, שלא רצה להבין את מידת הדין, זכה ל"ותמונת ה' יביט" – לראות את שם ה', מידת הרחמים. להוציא אותנו ממצרים, לראות את הגאולה, את קריעת ים סוף, את המשכן. בזכות זה שלא ניתק עצמו מעם ישראל, זכה לראות בגאולתם. 
"אתה יודע רזי עולם" – סתרי תורה גם אנחנו מבינים, אבל את רזי העולם, כלומר כיצד העולם מתנהל, רק ה' יודע.
כשהייתי נער, הגיע יום אחד לבקר אותנו קרוב משפחה שלנו. אכלנו ושתינו, ואז הוא התחיל לספר את כל מה שעבר עליו בחיים. הוא היה ניצול שואה. היה במחנות השמדה, שקל בסוף שלושים ושישה קילוגרם, איבד את כל המשפחה… אני הייתי אז בחור צעיר, ישבתי בצד, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא ואבא שלי בוכים. שמעתי על השואה, אבל גם לי זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי עדות מכלי ראשון. שאלתי אותו אם אוכל לשאול אותו שאלה אישית, ואחרי שהוא הסכים שאלתי: "בזמן השואה, האם האמנת בקדוש ברוך הוא או לא?" הוא אמר לי משפט שנשאר אתי הרבה זמן. הוא ענה: "רק יהודי שעבר את השואה יכול להבין מה זו אמונה". לא הבנתי, ולא העזתי לשאול עוד. אך מאז, כל יום שעובר אני מבין יותר את העומק של מה שהוא אמר.
כשאדם שומע על  מציאות של שישה מיליון יהודים שנרצחו באכזריות בלתי רגילה, על מיליון וחצי ילדים שנעלמו פתאום מעם ישראל – הוא לא יכול להמשיך הלאה. 
כשיש לך צרות קטנות, האמונה שלך מספיק חזקה כדי להתגבר עליהם ואתה גם מאמין שהכל לטובה. גם השכל שלך יכול להבין שאת הבורא אי אפשר להבין אבל כנראה יש פה משהו לטובה. השכל לא התבטל מהישות שלו. איחרתי למטוס, אבל השכל יכול לדמיין שיש פה משהו חיובי – אולי אראה דבר שחשוב לי לראות, אולי אפגוש מישהו חשוב או אמנע מלפגוש עם מישהו שעדיף שלא אפגוש. השכל לא מתבטל לגמרי, הוא עוד אתך. אתה לא מבין אבל אתה מבין שאפשר להבין. אבל יש מקרים קשים או קטסטרופה שקשה לאמונה לעמוד בפניהם והשכל אומר: כאן לא שייך שיהיה הסבר, לא שייך שיצא מזה טוב. פה מתחילה האמונה האמיתית, מכיוון שכל זמן שאני מקבל את הקדוש ברוך הוא כשזה מסתדר לי בראש, בחושים, בשכל, גם כשאני לא מבין לגמרי, אז בעצם אני לא מאמין בה' אלא בשכל שלי איך שהוא מבין את ה'. אני לוקח את הקדוש ברוך הוא ומכניס אותו לקופסה שלי, למציאות שלי, להגבלות ולחושים שלי. אני רוצה להגביל את הקב"ה לפי הראש שלי אז אני לא קולט את הקב"ה כמו שהוא, אלא לפי הצמצום שלי ולא קיים הקב"ה כזה. כי ברגע שאני אומר "הקב"ה" זה כבר מציאות שמעל להבנה ולמציאות שלי כי הוא בורא ואני נברא וכדי להאמין בו כמות שהוא, אני צריך להשתחרר מההגבלות של עצמי ולהאמין בו. אמונה בה' זה מצב בו השכל יוצא מכלל שימוש כי אין אפשרות שאבין את זה.
וזה מה קרוב המשפחה שלי ניסה לומר כך: לפני השואה האמנתי בקדוש ברוך הוא, התפללתי, למדתי. אבל זה היה יחס לגמרי אחר מהיחס שלי אליו עכשיו. כשעמדתי בשואה מול המחסום הזה, הבנתי שהקדוש ברוך הוא הוא לא דבר שאני יכול לדמיין בשכל שלי ולהסביר לעצמי מה הוא. פתאום הבנתי שהוא משהו לגמרי אחר. הוא לא מתאים את עצמו למושגים שלי, למחשבות שלי, לרגשות שלי. ואז, רק אז, התחלתי להאמין בקדוש ברוך הוא. זה מה שאותו יהודי הסביר לי – רק יהודי שעבר את השואה יכול להאמין, כי רק אז אתה מגיע למצב בו אתה מתרומם ומפסיק להסתכל עליו דרך העיניים והתפיסה שלך. הקדוש ברוך הוא הוא קודם כל קדוש – נבדל, מרומם, מתנשא. אתה לא יכול ולא מסוגל לתרץ אותו… 
  
מסופר על אדם שטיפס על הר והחליק על אבן, הוא נפל וברגע האחרון נתפס בעץ. הוא נותר תלוי בין שמיים וארץ והרגיש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא אמר לקדוש ברוך הוא "ריבונו של עולם, תעזור לי!", ואז הוא שמע בת קול מן השמיים שאמרה לו: "אני ה' ואני בא לעזור לך: עזוב את הענף". לרגע השתרר שקט ואז הוא חושב לעצמו – מה זאת אומרת לעזוב, אני אפול! ואז הוא צעק חזרה לשמיים – "אולי יש שם עוד הקדוש ברוך הוא אחר"?
יש אנשים שמדברים על השואה בכעס. פעם מישהו נכנס אל הרבי מלובביץ' ואמר לרבי איך יתכן שיקרה דבר נורא כזה כמו השואה ואז סיים בכעס: אם דבר כזה קרה, אני לא מאמין יותר בה'! ענה לו הרבי: אם האמת היית מאמין שהעולם הוא מקרי, ג'ונגל ללא צדק, לא היית כועס כך, העובדה שאתה כועס וזה מטריד אותך מוכיחה שאתה מאמין שיש בעולם צדק ומשפט ולכן אתה כועס כשלא מסתדר לך. בתוך הכעס וההתנגדות שלך יש אמונה. ההפך מאמונה זו אדישות, אם לאדם יש כעס, סימן שמשהו בוער בתוכו. 
כפירה מצביעה על כך שאני מקבל את זה שאני קשור לקדוש ברוך הוא, אבל מוכן לקבל את זה רק עד גבול מסוים. כשזה לא מסתדר לפי תפיסתי, לפי האגו שלי, זה מעורר בי כפירה. בתנאים אלו ואלו אני כבר לא רוצה להיות בקשר עם ה'. אבל אם נתבונן מקרוב וננתח את הכפירה בסכין מנתחים, נראה ששורש הכפירה הוא אמונה שלא יכלה לבטא את עצמה. בתוך תוכי אני רוצה להיות קשור לקדוש ברוך הוא גם כשזה לא מסתדר לי, גם כשזה חורג מגבולות ההבנה שלי, אבל קשה לי לממש את זה. כל מה שחסר פה הוא בורג קטן שיראה לי איך אפשר לחיות ככה, ואז כל התמונה תתהפך. לכן הכופרים הגדולים הם אלה שהפכו למאמינים הגדולים. מכיון שמקור הכעס של הכפירה הוא שבתוך תוכך אתה מאמין! על אברהם אבינו כתוב שהוא עבד לעבודה זרה לפני שהכיר את בוראו. מה הפך אותו למאמין כזה גדול? דווקא זה שהוא עבד קודם עבודה זרה! דווקא זה שאברהם חיפש את אלוקים והבין שיש משמעות לעולם, מציאות של אין סוף שמסדר ומדריך את העולם, גילתה את זה. אלה שלא הגיעו לאמונה הם אלה שלא שאלו את השאלות הקשות.