יום אחד נכנס חסיד ליחידות אצל בעל התניא ואמר לו: "רבי, התעייפתי. איבדתי כל חשק בעבודת ה'. אין לי עוד אהבה לה', אין עוד יראה. מה יהיה עלי?!"
על השולחן שכב ספר תנ"ך, ובעל התניא פתח אותו. הספר נפתח בדיוק בספר מלכים בפרק בו אישה אחת מנשות בני הנביאים צעקה אל אלישע הנביא. היא ביקשה שיעזור לה ואמרה שבעלה נפטר, וכל מה שנשאר לה זה בקבוק שמן קטן. אלישע אמר לה שתיגש לשכניה, תשאל מהם כמה שיותר כלים ריקים ואז תשפוך אליהם את השמן. השמן ימלא את כל הכלים בדרך נס, ומזה היא תוכל להתפרנס.
בכל סיפור בתנ"ך יש את הפשט שלו ואת הפנימיות שלו, ובעל התניא הקריא לו כל פסוק והסביר אותו בפנימיות:
ואישה אחת – זו הנשמה, שהיא קשורה עם ה' אחד. צעקה אל אלישע – אלי־שע, הקדוש ברוך הוא, שצועקים ומתפללים אליו. עבדך אישי מת –איש־י, האש שבי, ההתלהבות והרגש שלי לקדושה ולעבודת ה' מתו, התייבשתי לגמרי.
והנושה בא – הנושה, מלשון נשייה, שכחה. הנפש הבהמית, שרוצה להשכיח ממני את האהבה שלי לה' ואת האהבה העצומה של ה' אלי. לקחת את שני ילדי לו לעבדים – מי הם הילדים של הנשמה? הרגשות שנולדים ממנה הם אהבה ויראה לה'. ועכשיו הנפש הבהמית באה לקחת ממני את ההתלהבות לה' ולשעבד אותה לעבדים, לענייני העולם הזה, לתאוות: אכילה, שינה, אינטרנט, כעס, עצבות, דיכאון…
ויאמר אליה אלישע, מה יש לך בבית? – אלישע שואל אילו כוחות נשארו לך, שלנפש הבהמית והיצר הרע אין שליטה עליהם? כוחות שמהם את יכולה לבנות את עצמך מחדש. אין מצב אבוד, אף פעם אל תגיד שאין סיכוי. הנביא לא שואל אותה 'האם יש לך כוחות', אלא 'מה הכוחות שיש לך'. נקודת המוצא שלו היא שתמיד יש מה לעשות.
הסופר הרמן ווק, שהיה קשור מאוד לרבי מלובביץ', ניסה פעם להדגים את הגישה המיוחדת הזו אצל הרבי. תארו לעצמכם, הוא אמר, שיבואו המדענים ויאמרו שעוד שבועיים מהיום כל הקרחונים בעולם יימסו וכדור הארץ יוצף במים. האנשים ישאלו את המנהיגים שלהם מה עושים, וכולם יאמרו: "העולם עומד להיחרב! אין מה לעשות, מוכרחים להכריז על צום עולמי, להפסיק לעבוד ולהתפלל שה' יעשה לנו נס". אבל כשיבואו אל הרבי הוא יאמר: "ובכן, יש לנו שבועיים ללמוד איך לחיות מתחת למים".
אחרי מלחמת יום הכיפורים נכנס הרב ישראל לאו אל הרבי. הרבי שאל אותו מה מצב הרוח בארץ, והוא ענה שאנשים בדיכאון: כל כך הרבה חיילים נהרגו, המלחמות לא נגמרות, "אנשים שואלים מה יהיה". הרבי ענה שיהודים לא צריכים לשאול מה יהיה אלא מה נעשה. זה בעצם מה שאמר אלישע לאישה – תמיד יש מה לעשות.
ותאמר [האישה], אין לשפחתך כי אם אסוך שמן – לא נשאר לי שום דבר חוץ מבקבוק שמן קטן. שמן הוא עניין הנשמה. כמו ששמן צף על המים ולא מתערב בשום דבר, כך הנשמה באדם: גם כשאדם יורד לדרך לא טובה, חוטא ופושע, עצם הנשמה שלו לעולם לא 'מתלבשת' בזה, לא מתלכלכת או נכבית אלא נשארת תמיד מאירה.
ויאמר, לכי שאלי לך כלים מן החוץ – אלישע שולח אותה להביא כלים – מעשי המצוות, אפילו שאין שום רגש או התלהבות לעשות אותם. 'את אומרת שהאש כבתה, שאין לך חשק? קחי כלים מן החוץ, תעשי מצוות בקבלת עול, אפילו שזה לא בא מתוך תוכך, למרות שבפנימיות את לא מרגישה קשר אליהם – לא רגש, לא אהבה, לא רצון'. תעסקי בתורה ומצוות גם בלי אהבה ויראה, כלים ריקים מאור ה', אל תמעיטי – ותעשי הרבה כאלה.
את חושבת שאת מזייפת? לא נכון, בתוך תוכך פך השמן של הנשמה תמיד נשאר, והוא מקשר אותך לתורה ומצוות. לאחר מכן, ויצקת – כשתקיימי את המצוות האלה גם בלי התלהבות, תחשבי על כך שיש לך נשמה אלוקית ושהכוח לעשות את המצוות האלה מגיע מהנשמה. ומה יקרה אז? את ובניך תחיו בנותר – נותר מלשון יתרון, יתרון האור מתוך החושך – תגיעי לקרבה גדולה מאוד אל ה', יותר ממה שהיית מגיעה אליו אם היית פועלת מתוך התלהבות והרגשה פנימית.
על מי הדברים הללו מדברים? על כל אחד מאתנו. לפעמים אדם מרגיש רחוק מאלוקים, רחוק מעבודת ה', לא יכול יותר. הוא צועק בגרון חנוק, "ריבונו של עולם, אני יבש!", אף על פי כן הוא צריך לדעת שאת 'אסוך השמן' תמיד יש לו, וממנו הוא יכול לקבל שפע רב.
הרב מנדל פוטרפס סיפר שפעם עמד להיכנס לרבי ליחידות. מחוץ לחדר חיכה כל אחד לתורו. הוא ראה אמריקאי אחד, היפי עם שיער ארוך, נכנס פנימה. אלה שעמדו בחוץ יכלו לשמוע קצת מה קורה בפנים. הם שמעו שהרבי הסביר לו באנגלית, בשפה ברורה, את שני הפרקים הראשונים של 'שער היחוד והאמונה' בתניא, איך הקדוש ברוך הוא מחיה את כל העולמות, ושכל מה שקיים בעולם הזה הוא רק בגלל החיות שה' נותן. ופתאום שמעו צעקות באנגלית: "רב'ה HELP, HELP!". ההיפי הזה נדלק וצעק מכל הלב על ריחוקו מאלוקות.
הגמרא אומרת שאחד מהאמוראים, רבי בנאה, נכנס למערת המכפלה, ושם ראה דבר נפלא: העקביים של אדם הראשון מאירים יותר מאשר גלגל החמה. למה הוא התכוון, איך יכול עקב להאיר?
בחסידות מסבירים, על פי המדרש, שהעקב הוא מלאך המוות שבאדם. העקב הוא האבר שיש בו הכי פחות רגישות, לכן כשרוצים לשבור משהו, שוברים עם העקב. הוא נקרא מלאך המוות משום שביחס לגוף האדם, הוא הדבר הכי פחות חי.
מה זה אומר בעבודת ה'?
יש דברים שאנחנו עושים בגלל שיש בהם היגיון, זה בא מהראש. יש דברים שאנחנו עושים מצד הרגשת הלב – אם אדם מרגיש שלשני יש צער, הוא עושה אתו חסד; אם הוא מרגיש שאמר מילה לא טובה – מבקש סליחה; מרגיש צורך להתקשר לה' – הוא בא להתפלל. המוח או הלב מחייבים אותו לפעול כך.
אבל יש דברים שאדם עושה בבחינת עקב – השכל והרגשות לא מחייבים אותך לעשות, אתה עושה פשוט בגלל שצריך לעשות, בגלל הקשר הפנימי שאין בו טעם ודעת. אתה לא שואל למה, כמה ומה, אלא אומר – אני עושה.
השושבינים מלווים לחופה את החתן והכלה משני הצדדים. למה צריך אותם? הבדיחה אומרת שזה כדי שהם לא יברחו… בביאור פנימי, הם מעבירים מסר גדול על מהות הנישואין. ודאי שאדם צריך להתחתן מתוך בחירה ורצון. השושבינים שאוחזים את בני הזוג אומרים בזה: גם כשיבואו ימים בהם תהיו ללא רגש, גם אם אין לך כוח או מצב רוח לצאת לפרנס את המשפחה או לחנך את הילדים – גם אז עושים את זה. זהו העקב שבנפש, העוצמה שיש לנו לעשות דברים גם אם השכל והלב לא דוחפים אותנו.
אומר רבי בנאה: כשבאתי למערת המכפלה, ראיתי את העקב של אדם הראשון מאיר יותר מגלגל החמה. עננים יכולים להאפיל על אור השמש, אבל עבודת ה' בבחינת עקב – אין שום דבר בעולם שיכול לעצור אותה. גם אם אתה אדיש, גם אם התייבשת, גם אם יש לך דחפים לעשות דברים לא טובים – אם אתה עובד את ה' בבחינת עקב, זה הקשר הכי עמוק. הוא לא מותנה בכך שאני מבין, אם יש לי רגש, הוא לא זמני ולא קשור למצבי רוח משתנים. הוא נשאר תמיד עד הסוף.
על מי אנחנו סומכים? על אדם שיעשה לנו המון חסד אבל רק כשהולך לו או כשיש לו מצב רוח, או על אחד שיעשה מה שצריך בכל מצב?
זה הכוח של העקב, נאמנות עד הסוף ומסירות בלי גבול. עבודת ה' בבחינת עקב, שלא תלויה בכוחות החיצוניים, היא הגדלות של האדם.
כשאדם עובד על פי השכל, יכולה לבוא תאוריה אחרת שתשנה את הדעות שלו. אם אדם עובד על פי הרגשת הלב, אז כשהוא מתלהב הוא מוכן להוציא גם מיליון דולר על חסדים, אבל השאלה היא מה קורה כשהוא לא מתלהב… יכולה לבוא הרגשה או תשוקה אחרת, והקשר הנשמתי יתעמעם. אבל העקב – שום דבר לא משפיע עליו. לא ניסיונות, לא מצב רוח, לא אדישות. זה לא קשור לְמה שאני מרגיש וחושב, כי זה טבוע עמוק בנשמה שלי.
רואים את זה היטב אצל הנביאים. ירמיהו שואל 'למה באתי לעולם, למה נולדתי?'. קשה לו אבל יש כוח שמחזיק אותו והוא נשאר נביא. הרמב"ם מתאר את התקופה הקשה בחייו. הוא נתן לאחיו הסוחר את כל הכסף שלו ומהכסף שהרוויח התפרנס הרמב"ם ויכל לשבת ללמוד. יום אחד האח טבע עם האנייה, הרמב"ם הפסיד את אחיו, את הכסף ועכשיו גם היה צריך לפרנס את אשת אחיו ואת ילדיו. הוא תיאר באיגרת שנכנס למצב מאוד קשה, אבל זה לא שינה אותו – גם במצב כזה עבודת ה'עקב' נשאר לו. אצל אברהם אבינו כתוב שהוא קיבל הבטחה גדולה מהמלאך אחרי עקדת יצחק "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי". הפירוש הפשוט של "עקב" כאן הוא 'בגלל שהוא שמר את מצוותי', אבל על פי החסידות מוסבר שבגלל שאברהם עבד את ה' בבחינת עקב, הוא עקד את יצחק למרות שהשכל והלב צעקו לו לא לעשות זאת, בזכות זה הוא קיבל את ההבטחה.