חשבתם פעם מתי הייתה הפעם הראשונה שבה קלטתם שאתם מאמינים בקדוש ברוך הוא?
הגמרא אומרת שכאשר משה רבינו אמר "והן לא יאמינו לי", הקב"ה נזף בו, איך יש לך בכלל ספק?! ברור שהם יאמינו כי ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". הביטוי הזה אומר שאת האמונה איננו רוכשים באמצע החיים אלא נולדים איתה. בתניא כתוב שאת האמונה קיבלנו בירושה מהאבות הקדושים, היא טמונה עמוק בקרבנו הרבה לפני התודעה הגלויה.
הורים מורישים לילדיהם נכסים. עמוק יותר, הם מורישים להם ד.נ.א ובהרבה מקרים גם דמיון פיזי; רואים מישהו ומיד אומרים: "ברור שהוא ממשפחה פלונית! האף שלו מסבא והחיוך מסבתא". ירושה עמוקה עוד יותר – מידות. הרבה פעמים רואים שכאשר ההורים הם בעלי לב טוב, המידות הטובות שלהם עוברות לילדים. החשיבות של עבודת המידות היא עצומה, כי כשבן אדם עובד על המידות שלו, הוא זורע זרעים לכמה וכמה דורות הלאה. יש אדם פחות רגיש ויש יותר רגיש, לפעמים הוא קיבל מהאבא, לפעמים מהאמא, ולפעמים צירוף של שניהם.
מה לא עובר בהכרח לדור הבא? דעות. אם אדם היה קומוניסט, לא בטוח שגם הבן שלו יהיה כזה. כמובן החינוך משפיע עמוקות, אבל דעות לא עוברות בגנים. לא מעט פעמים ישנם חיכוכים בין הורים לילדים בגלל השקפת עולם שונה. מכל העניין הזה עולה שאלה גדולה: כשאנחנו מדברים על אמונה, הרי אמונה בוודאי לא עוברת בירושה! לפעמים האבא מאמין גדול ברעיון או באיש, והבן או הבת שלו לא מאמינים בכלל! למה פתאום חז"ל אומרים לנו "ישראל מאמינים בני מאמינים"? ההכרזה הזאת אומרת שהאמונה עוברת אצלנו מדור לדור, עוד יותר משאר הגנים. יותר ממראה גופני ויותר מהמידות, האמונה עוברת במאה אחוז.
איך אפשר להבין את הרעיון הזה שאמונה עוברת בירושה?
התשובה לשאלה הזאת תלויה איפה אנחנו ממקמים את האמונה. הדבר הכי מובן מאליו והכי יסודי שעובר מדור לדור – עוד לפני הד.נ.א – הוא היותנו בני אדם. נפרט את המובן מאליו: אם האבא והאמא הם בני אדם, בטוח שגם הילד יצא בן אדם, לא פרח וגם לא בעל חיים. כשאתה רואה ילד, אין לך ספק שאביו אינו פיל ואמו איננה גמבה. בטוח שלא. בהיותו אדם, עצם המהות של היותו אדם עוברת במאה אחוז. על כך מבואר בחסידות שהאמונה של אברהם אבינו הייתה אמונה מיוחדת ועמוקה מאין כמוה, עד שהיא הפכה להיות חלק מהמהות שלו. וכמו שאברהם חייב היה להוליד בן אדם, הוא גם חייב להוליד מאמין!
אנחנו בדרך כלל מסתכלים על בן אדם וחושבים – הוא מאמין או לא? זאת הסתכלות שממקמת את האמונה מבחוץ. אצל אברהם אבינו האמונה הייתה כל כך עוצמתית, שהיא הפכה לחלק מהמהות שלו. הוא השקיע באמונה כאלה כוחות, הוא עבר עשרה ניסיונות שכוללים את כל הניסיונות האפשריים, הוא הזדכך כל כך הרבה, עד שהאמונה שלו נהייתה חלק מ'צורת האדם' שלו. אז עכשיו ברור לנו: בדיוק כמו שהצאצאים של אברהם אבינו הם בני אדם ולא גמלים, כך גם מוכרח שהבנים של אברהם אבינו יהיו מאמינים. כשהאמונה היא חלק מהמהות, היא עוברת בשלמות לדורות הבאים.
המכילתא בפרשת בשלח מדברת על אמונה: "אין הגלויות מתכנסות אלא בשכר האמונה". זאת אומרת, שהגאולה העתידה תבוא בזכות האמונה. המדרש מוסיף: "שנאמר – 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה'". את הפסוק הזה כולם מכירים מהנחת תפילין. 'וארשתיך' מלשון קשר – אירוסין. תעשה מה שתעשה, את הקשר של האמונה לא תוכל לנתק. הקשר הזה הוא חלק מהמהות שלך והוא תמיד יישאר איתך.
לפני שנים חי בארץ יהודי שהשם המקורי שלו היה פרנץ הופמן. הוא נולד בהונגריה, ולימים העיד על עצמו שהוא חי כילד הונגרי במאה אחוז. הוא ראה את היהודים בתור עם ברברי. אם מישהו היה אומר לו מילה באידיש, הוא היה נותן לו סטירת לחי. היהודים בעיניו היו בזויים, והוא גם היה נראה כמו גוי בלונדיני.
אחרי שסבל מהנאצים ומהקומוניסטים, הוא הבין היטב שהוא יהודי ורצה לעלות לארץ. אחרי שקיבל אשרה, כשהוא בא לעלות לאנייה, רצו לבדוק אם הוא באמת יהודי, כי היו הרבה אנשים שרק רצו לברוח מאירופה והתחפשו ליהודים. הוא סיפר כך: "אמרו לנו: תוכיחו שאתם יהודים! אשתי מתחילה לחשוב 'מה אני זוכרת מהיהדות?' אהה! היא נזכרה שאבא שלה היה עושה קידוש, והיא זכרה: 'בורא פרי הגפן'. אחר כך שאלו אותי: מה אתה זוכר מהיהדות? ישבתי בשקט וניסיתי להיזכר – אולי איזו מילה ביידיש, איזו תפילה – כלום! הראש ריק, לא היה לי שום קשר עם היהדות". פתאום הוא נזכר בשורה מבר-המצווה: "וארשתיך לי באמונה". בזכות הפסוק הזה הוא עלה לאנייה.
פרנץ הופמן הזה שינה מאוחר יותר את שמו לאפרים קישון, וכולכם בוודאי מכירים אותו. מה נשאר לו? "וארשתיך לי באמונה" – הקשר שאי אפשר לנתק, האמונה הפנימית בקדוש ברוך הוא.
אחרי שאנחנו מבינים שהאמונה היא חלק מאתנו, ברור לנו כיצד גם אצל יהודים שהתרחקו כמה שהתרחקו יכולה האמונה להתעורר בן רגע.
המשפיע ר' מענדל פוטרפס היה כמה שנים במחנה עבודה בסיביר. הוא היה מתפלל את כל התפילות בעל פה, אבל כשהגיע ראש השנה ויום כיפור הוא לא הצליח לזכור את כל הנוסח כמו שצריך. בתוך כל הצרות שם, איך בכלל היה אפשר לזכור משהו… בכל זאת, הוא ניסה לשחזר מהזיכרון, וכל מילה שעלתה לו זכתה לכוונה יתירה. בשלב מסויים הוא נזכר בפיוט המוכר "וכל מאמינים". הוא שר את הפיוט שוב ושוב בכל מיני מנגינות, ותוך כדי חשב לעצמו "מה פתאום 'וכל מאמינים'? יש מסביבי יהודים קומוניסטים שרומסים את התורה, מבזים אותה או בורחים ממנה – גם הם מאמינים?".
הוא ניסה לעצור את עצמו מלחשוב מחשבות קטרוג שכאלו, 'ככה כתוב בסידור, אז זה נכון וזהו!', אבל המחשבות המשיכו לטייל בדעתו. בלילה, לפני שהוא הלך לישון, הוא ראה אסיר אחר מהצריף שלו – בן אדם בריון, שנראה כמו אחד מהמאפיה, עם פנים מלאות שריטות – מסתכל עליו. הלב התחיל לדפוק לו. במחנות האלה לא הייתה בעיה לאסיר אחד לתפוס אסיר אחר ולחנוק אותו. בני אדם היו נחשבים כמו זבובים.
ר' מענדל סיפר: "הלב שלי דופק, הוא מסתכל עלי ואני חושב מה אעשה? לאן לברוח? פתאום הוא יורד מהמיטה, ואני נהייתי כמו בול עץ. לא מסוגל לברוח. הוא התקרב אלי ואמר: 'תגיד לי, אתה יהודי?'. פחדתי מאוד אבל עניתי בחיוב. ואז הוא אמר לי: 'דע לך שגם אני יהודי!'. הייתי בהלם. אתה יהודי?".
אותו יהודי המשיך וסיפר לר' מענדל: "שמע, אני רחוק מיהדות. אבל אתמול הייתה הפסקה של רבע שעה בעבודה, ראיתי קבוצת אנשים שהולכים בחצר המחנה ופתאום נצמדים אחד אל השני ושמעתי אחד מהם לוחש "מחר יום כיפור!". ידעתי מה זה יום כיפור. אף פעם לא צמתי, אבל השנה פתאום החלטתי לצום. איך הצלחתי לצום? אמרתי שאני חולה ושכבתי כל היום במיטה. רציתי מאוד להתפלל, אבל לא ידעתי מה להתפלל". ריבונו של עולם! גם את הפסוק 'וארשתיך לי לעולם' הוא לא ידע!
הוא המשיך לספר: "פתאום נזכרתי בסבתא שלי. כשהייתי קטן, היא היתה מושיבה אותי על הברכיים ואומרת לי: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים'. אז התחלתי לומר 'מודה אני', וחזרתי על כך לאורך כל היום, אלפי פעמים, ובכל פעם התרגשתי יותר"… היהודי סיים את הסיפור וחזר למיטה שלו.
ר' מענדל סיים את הסיפור ואמר "אז הבנתי מה הפירוש 'וכל מאמינים'!". כולם, ממש כולם, מאמינים. נרצה או לא נרצה, האמונה טבועה בנו מכוח אברהם אבינו, והקשר עם הקב"ה הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
