הדרכים שאינן בשיטת החסידות, אלה דרכים שלב צדיקים. קמים בזמן, מתפללים בזמן, וגם גומרים את התפילה בזמן. אוכלים וישנים בזמן, והכל נעשה בצדק, כמו שצריך. אבל אצל חסידים… חסידים הם בעלי תשובה. בתחילת החסידות,
אחד השמות שקראו לחסידים היה 'בעלי תשובה'.
בעלי תשובה פועלים "בחילא יתיר", כלומר בכוחות גדולים, מה שגורם לפעול לא תמיד לפי חשבון ולפי סדר. הדילוג החסידי הזה הוא עניינו של פסח, ה' פסח ודילג אלינו ואנחנו מדלגים אליו. ופסח שני עוד יותר בולט בכך שהוא דילוג
של בעלי תשובה, חג שכל כולו נוצר בשביל אנשים שרוצים לתקן את מה שהפסידו. אבל צריך מאוד להיזהר כשמדלגים, כי לא תמיד אפשר לדעת אם עושים את הדבר הנכון! אז מה הפתרון? איך נדע לצאת מההגבלות ולדלג בלי לעשות טעויות? התשובה טמונה בהלכות פסח.
גם בפסח ראשון וגם בפסח שני אוכלים את קרבן הפסח יחד עם מצה. למה הפסח צריך כל פעם מצה? באופן כללי, המצה מבטאת ביטול וענווה, ואילו פסח מבטא את הדילוגים. כאשר אנחנו פועלים בדרך של דילוגים, יש תנאי לכך – אפשר
לדלג רק יחד עם מצה, יחד עם ביטול. כשאתה פועל בלי שום הגבלות, אתה נשען רק על ה'. אלא שאז יש סכנה שבאותו זמן, למרות שההצלחה היא בכלל לא לפי היכולות שלך – אתה עלול לחשוב שבאמת אתה מלאך… בשביל לאזן את המחשבה הזאת יש מצה ומרור. המצה שמראה על שפלות והמרור שמראה על מרירות, מזכירים לנו את הצורך בזהירות גדולה לא להיכנס לעמדה של גאווה וישות.
אחד שמדלג ועושה דברים לא רגילים, כולם מכבדים אותו ומשבחים אותו. הוא בעצמו, כמובן משבח את עצמו, מי יודע לאיפה הוא יתדרדר? באה המצה ומלמדת שאין לנו מעצמנו כלום. רק קמח ומים, בלי שום התנפחות. יש חסידים שהם ממש בבחינת "אדלג שור".
הם מדלגים את כל הדילוגים האפשריים – ואלה השליחים של הרבי מליובאוויטש. הם ממש עוזבים הכל ונוסעים למקומות נידחים, בלי שום משען ומשענה. הם לא יודעים את השפה, אין להם לא כסף ולא קשרים, ובכל זאת הם רואים ממש ניסים ונפלאות. השליחים הנפלאים האלה צריכים זהירות יתירה – לא לאכול יחד עם הדילוגים שלהם אפילו משהו חמץ.
אולי שמעתם על השליח של הרבי בטקסס, הרב שמעון (שימק'ע) לזרוב. פעם ישבנו יחד והתוועדנו בכנס של כל הבתי-חב"ד בטקסס, ואחד השליחים אירח את כולם בבית חב"ד אצלו. יש לאותו שליח בית חב"ד ממש מפואר, ור' שימק'ע סיפר את תולדות המקום. השליח נסע לשליחות הזאת עוד בחיי הרבי, וזכה לקבל ברכה לשליחות שם. אבל במשך תשע וחצי שנים
כל מה שהוא רק ניסה, לא הצליח לו. רצה להקים גן ילדים – לא הלך לו. בית הכנסת – לא הצליח בשום אופן. בכל מקום שהוא ניסה לפתוח משהו, התנכלו אליו בטענות שאי אפשר להקים מבנים ציבוריים במקומות האלה.
יום אחד, כבר אחרי הסתלקות הרבי, הוא החליט שהוא פשוט לא יכול בשום אופן להמשיך ככה. אותו שליח ידע שהסבא שלו כתב פעם מכתב לרבי, אחרי ההסתלקות של הריי"צ. במכתב הזה הוא כתב לרבי, שגם אם הכוח של הצדיקים נשאר אחרי פטירתם, אבל אם רוצים לשאול שאלה מעשית – אין את מי לשאול. הרבי ענה לסבא, שאם יש אמונה שלמה, אפשר לשאול
את הרבי והוא כבר ימצא את הדרך לענות.
אז השליח הזה החליט לנסוע לאוהל, לציון של הרבי, ושם הוא אמר לרבי: "פעם הרבי כתב לסבא שלי שאפשר לשאול, והרבי ימצא דרך איך לענות.
אז אני מודיע: נשלחתי לפני תשע וחצי שנים, ושום דבר לא הולך. אם הרבי רוצה שאני אשאר שם בכל זאת, שיודיע לי. אם לא, אני עוזב". למרות שיש לחסיד הזה כל מיני קרובים וידידים בברוקלין, הוא נסע מיד בחזרה הביתה לטקסס.
אבל כשהגיע לשדה התעופה, שלושת רבעי שעה לפני שהמטוס ממריא, אמרו לו: "איחרת את מועד העלייה למטוס!". אמנם הם צדקו לפי החוק היבש, אבל בפועל בדרך כלל לא כל כך מקפידים על זה, ונותנים עד עשר דקות לפני הטיסה לעלות למטוס. בסך הכל מדובר על טיסה בתוך ארה"ב, אבל בעקשנות גדולה לא ויתרו לו. יחד עם כל זה שהוא כבר היה שבור, הוא נשבר כעת עוד יותר… עכשיו הוא גם צריך לחכות כמה שעות, עד שתגיע הטיסה הבאה.
הוא התיישב בטרמינל, ואחרי זמן קצר הגיע לשם עוד יהודי שגם הוא חיכה לטיסה הבאה. נקשרה ביניהם שיחה, והתברר שהיהודי הזה הוא איש עסקים שעוסק בנדל"ן באותה עיר שהשליח פועל בה. אמנם השליח שמע על היהודי הזה, אבל לא הצליח בשום אופן להיפגש איתו. פתאום הוא יושב כאן לידו ומשוחח איתו בנחת! אחרי שהשליח סיפר ליהודי את כל צרותיו, היהודי אמר: "אני יכול לעזור לך. יש לי שטח שאני יכול למכור לך, במקום שבו אף שכן לא יתנגד לפעילות שלך". היהודי אפילו לא הלך הביתה! ישר מהמטוס הם הלכו לראות את השטח הזה, ואז השליח אמר: אבל אין לי כסף… היהודי לא ויתר ואמר לו שיהיה בסדר עם הכסף, ושישלם כשיהיה לו. עוד לא היו לו מוסדות, וממילא לא היה לו מה להראות, ולא בשביל מה לאסוף כסף. אבל איש הנדל"ן ממש דחף אותו לגמור בלי שיהיה לו שום כסף להביא.
אז התפרסם בעיר שהשליח קנה שטח כדי לבנות בית כנסת, והגיע איזה יהודי שתרם לו אגרות חוב, שלאחר זמן כיסו את כל המחיר של השטח. אחרי עוד זמן קצר הגיע עוד יהודי ואמר לו: "הרי אתה צריך כסף כדי לבנות!" ותרם לו כסף לבנייה. בסוף הוא בנה שם מקום מפואר. ממש ניסים ונפלאות.
אחרי שר' שימק'ע גמר את הסיפור, אמרתי לו: כשהדברים לא הלכו, אז היה בסדר. לא שכחתם שהכל מאת הקב"ה. השאלה היא אם גם עכשיו יכול להיות בסדר, אחרי שיש כזה בית חב"ד גדול ויפה. עכשיו זאת משימה קשה, להרגיש שהכל לא בכוח שלנו. חייבים לאכול יחד עם הפסח גם מצה. חייבים כל הזמן להיזכר, מצה – מה ששמת זה מה יש. ואם אתה רואה שיש הרבה יותר ממה ששמת, תזכור שהתוספת היא שפע שהגיעמלמעלה, זה לא בא ממך.